העברתי עוד קופסה של תירס מהמדף אל העגלה. עוד חבילה של פתיתים, הוספתי טיטולים באריזת חסכון לנכדים שיבואו, בדקתי בעיון אריזה גדולה של אורז, משווה אותה עם שתי אריזות קטנות יותר. מחשבת במוחי משקל ומחיר ומתלבטת מה משתלם יותר.
אוטומטית מיששתי את התיק, נכונה להוציא את הטלפון הנייד כדי להתייעץ עם אי מי. התא הקבוע היה ריק. שכחתי את הטלפון בבית. ניחא, השלמתי בנקיפה של צער. אצטרך להחליט לבדי… הכנסתי לעגלה אריזה גדולה של וואקום והתחלתי להתקדם לכיוון הקופה. "סליחה?" ילדה קטנה עצרה אותי. "אני מחפשת צמר פלדה. את יודעת אולי איפה יש?"
"גם אני חפשתי" עניתי לה. "ולא מצאתי. תמיד זה היה באזור של חומרי הניקוי, סמוך לנוזל הכלים, שם…" הוריתי באצבעי ימינה. "יכול להיות שהם עשו כאן שינויים. תשאלי את המוכרת?" הצעתי. הילדה שמעה לעצתי ונגשה לאחת העובדות, ענודת תג "כרמלה נבון לשרותכם", עם סמל הלוגו של רשת החנויות, שעמדה ליד עמוד המבצעים ותלשה רצועות מיותרות של דבק סלוטייפ.
הילדה נגשה אליה בביישנות אופיינית. "כרמלה לשרותכם" חייכה אליה חיוך רחב, למרבה שמחתי. "מה את אומרת!" היא אמרה בקול גבוה, קצת יותר מדי. "אני כל כך רוצה לעזור לך!" הילדה לצידה חייכה במעט פחות ביישנות. איזו הרגשה טובה נתנה לה המוכרת! באיזו נכונות נדיבת לב התייחסה לפנייתה.
הערצתי את כרמלה באותם רגעים. ממנה ילמדו כל נותני השרות, וכן יעשו. הילדה פתחה שוב את פיה לדבר. "אני צריכה צמר פלד…"
"מה את אומרת!!!" קטעה אותה הכרמלה בנימת התרגשות, והטון שלה עולה עוד ועוד. "אני לא מאמינה" היא פרשה את ידיה בתנועה מחבקת. התקרבתי אליהן עם עגלת הקניות, נכונה להושיט עזרה וגם ובעיקר סקרנית. משהו מוזר קורה כאן. אולי הכרמלה אינה בקו הבריאות, אולי לחשה לה הילדה משהו, בשורה שריגשה אותה עד כדי כך. אולי היא בכלל מכירה אותה? קרובת משפחה אבודה?
הילדה סובבה אלי את פניה בחוסר אונים. "אני צריכה צמר פלדה" היא אמרה לי שוב. "אמא שלי בקשה ממש בדחיפות…" הרמתי את פני אל כרמלה, שהכתה שורשים ליד עמוד המבצעים. "סליחה!" אמרתי לגברת. היא לא ענתה, פניה הולכות ומאדימות. אפשר לחשוב מה אמרתי לה! נגעתי בכתפה והיא קפצה כאילו הייתי נחש. שלחה אלי מבט מופתע, אמרה רק רגע ושלפה זוג אוזניות מאוזניה. "רצית משהו?" היא בדקה אותי צלולות. החיוך מפניה נמחק, וגם אותות ההתרגשות. "היא רצתה" הוריתי באצבעה על הילדה הסמוקה, שרצתה בסך הכל צמר פלדה. "כבר חמש דקות היא עומדת לידך, ומבקשת משהו".
"מתנצלת…" הפעם היה תורה להסמיק. "לא שמעתי אותה, לא ראיתי. הייתי בשיחה נורא חשובה. כן ילדה". הדביקה חיוך יד שנייה במצב טוב על פניה. "במה אני יכולה לעזור לך?"
עזבתי אותן, מהורהרת נגשתי אל הנחש המתפתל שהמתין לתורו בקופה. היה שקט עסוק. איש איש והרהוריו, וחבילת המשימות שעל כתפיו.
"הלו!" קול תרועה בקע את השקט. זיהיתי את קולה של מינה מהבניין מולי, מחנכת ואם בישראל. שורת האנשים לא כרתה אוזניה לשמוע, היא פשוט שמעה. ומינה, בכשרון הרטורי שהתברכה בו, תארה את הלחץ שאפף אותה בשבוע האחרון. משימות דחופות רדפו זו את זו, פצעים ורודים שהופיעו ברגלו של מנחמקה והריצו אותו לטר"ם, התבררו כפחד שווא ובכל זאת גזלו ממנה בוקר שלם. "אז את יכולה להבין", המשיכה מינה אל תוך השקט שנפל על חנות הסופר גדושת האנשים. "את יכולה להבין למה עוד לא הגשתי לך את כל הציונים, מה גם שהכתה הזו כל כך מורכבת".
מינה עצרה ללגום אוויר, טרם מנתה את רשימת הבעיות החינוכיות שנתקלה בהן במהלך השנה. הקופאית העבירה את חבילת הטיטולים מבעד לעינית הברקוד. הגישה לי חשבונית ועודף ומינה עדיין נטועה במקומה, עם הציונים והעומס, והמנהלת.
הבטתי על מינה. כפופת לחץ היא הייתה. לו הייתי מנהלת שלה, הייתי משחררת אותה מעול הציונים העיקר שתתקרב כבר אל הקופה, ותשחרר את התור הארוך.
"סליחה" פנתה אליה גברת שלא הכרתי. מינה, שקועה בנאומה של המנהלת, לא הגיבה. הגברת נגעה בכתפה, מינה קפצה כנשוכת נחש. "רצית משהו?"
"הגיע תורך, פשוט". המוכרת שלחה אליה מבט משועשע. אמרה "רק רגע", אל תוך אוזניותיה שלה והחלה להעביר בברקוד את קנייתה של מינה.
סיימתי להעביר את אחרון הפריטים שלי אל תוך שקית, ונתקתי רגליי מהחנות הומת האנשים וחוטי הטלפון הסמויים.
"עולם לא שפוי!" רציתי לומר למישהו, ולא היה לי למי, יען את הטלפון שלי האישי שכחתי בבית. המילים דגדגו לי את קצה השפתיים, כל כך רציתי לשתף מישהו בהרגשות שלי, אודות הניתוק המסוכן שהלך ופשט בעולם המתוקשר שלנו, המסובך מרוב חוטים.
כמענה לתפילתי האילמת ראיתי מרחוק את נחמה, חברתי מילדות, אשת הגיגים ורוח. היא וודאי תקשיב ברתק לסיפורי. תסכים איתי שהדור של היום, שונה לחלוטין מהזמנים של פעם. תהנהן ברוב קשב ותעלה על פניה חצי חיוך מבודח. תזרוק את ידיה כלפי מעלה ותגיד: רק הרבוינו של עולם יושיע אותנו מכל הבלגן הזה, צריך את המשיח דחוף.
נעמדתי לפוש, מניחה את השקיות לרגע ומנערת את ידי העייפות. נחמה צעדה מולי, משגרת אלי חיוך ידידותי ורחב. בטרם פתחתי את פי לדבר, נחמה הניעה ראשה לאות זעזוע. "לא!!!" היא אמרה לי נחרצות. "לא יכול להיות!"
"יכול להיות, ועוד איך!" אמרתי לה, מנסה ללכוד את מבטה. "זה המצב בדור שלנו, אם נרצה ואם לא. ואיך ידעת מה אני עומדת לומר לך? את קוראת מחשבות?"
נחמה עצרה את הילוכה ומקדה את מבטה. שלפה את המכשיר השחור הקטן שנח עד עתה בין כיסוי הראש שלה לבין האוזן המעוכה. "אה יוכבד! לא שמתי לב שאת כאן! אמרת משהו?"
"אמרתי משהו" עניתי לה רפות. "אמרתי הרבה דברים, לתומי חשבתי שאת שומעת… אני רואה שאת באמצע שיחת טלפון, אז נדבר בהזדמנות" הרמתי את השקיות הכבדות ופניתי להמשך דרכי.
ראשי אפוף היה במחשבות על המכשירים האלה, הקטנים, ששופכים את תכולת הבית החוצה ומכניסים את החוץ פנימה. שמקרבים רחוקים ומרחיקים קרובים, שמקלים את החיים, מקשרים אותם, מסבכים אותם בחוטים ומצלצלים את האוזניים עד מחנק.
רציתי לומר את דעתי למישהו על העולם הזה, המעורבל אל תוך עצמו ואל מכשירי הפלפונים הרבים שמסתובבים בו, במקום אנשים. על העולם פזור הדעת שאפילו לא יודע ולא מנסה לאסוף את עצמו לרגעים קטנים של שקט.
ולא אמרתי כלום. לא היה לי למי.
חזרנו הביתה, אני והשקיות. בשקט התהלכתי ברחוב. מאזינה לעוד ועוד סיפורי חיים שנשפכים סביבי. להקת ציפורים נחתה על המדרכה, מלקטת פירורים מעוגיית שוקו צ'יפס שמישהו השאיר כאן בבוקר.
המשכתי לצעוד לי בשקט. אנשים רבים סבבוני, והייתי לבד.
כי הרי שכחתי את הטלפון בבית.