הנחיריים של רוחלה רקדו. "איזה ריח של ערב פסח!" היא צחקה.
אהרלה לא צחק. ריח של פנטסטיק הוא דווקא אוהב, אבל לא כשהוא מעורב עם כל כך הרבה ריחות אחרים, ושום דבר לא נמצא במקום שלו.
אמא הזיזה הצידה את שקית האשפתון המלאה בבגדים, ודחפה קדימה את העגלה של מוישי.
כולם עמדו מוכנים לידה. רוחלה כבר הלכה ללחוץ על כפתור המעלית.
"הולכים!" הזכירה אמא לאהרלה.
"לאן הולכים?" אהרלה לא זז מהחלון.
"לקנות נעליים, לפסח! כבר הסברתי לך, יש מכירה טובה של נעליים!"
הפנים של אהרלה היו חמוצות כשהוא עזב את החלון, לכיוון המתלה. "חכו לי" הוא אמר בקול עייף. חיפש ומצא את הסוודר הכחול שלו, ויצא.
"שמש חמה בחוץ!" צחקה לו רוחלה וניגבה את הזיעה שלה.
גם לאהרלה היה חם. המצח שלו הזיע. ובכל זאת הוא הכניס את היד השניה שלו לשרוול הסוודר.
כל יום הוא לובש סוודר כחול, כי כשיוצאים מהבית צריך ללבוש סוודר כחול.
הרחוב היה מלא בשמש ובאנשים ממהרים עם עגלות וקניות וילדים מיוזעים משחקים. אהרלה החזיק חזק בעגלה של מוישי, שלא תלך לו לאיבוד. המכירה של הנעליים הייתה באולם גדול ומלא בילדים ואמהות וקופסאות. אהרלה החזיק חזק חזק בעגלה של מוישי. גם כשרוחלה הלכה למדוד נעלי שבת בצבע שמנת, הן היו דווקא יפות, אפילו שנעליים בדרך כלל הן בצבע שחור.
"הנה נעליים במידה שלך!" אמרה לו אמא ושלפה קופסא אחת מתוך מגדל הקופסאות שהיא החזיקה. "תמדוד אותן, תלך איתן קצת, נראה אם הן נוחות לך".
היא פתחה את הקופסא. הנעליים היו חדשות ומוזרות, היה להן סגירה מעניינת של סקוטש, הן בכלל לא היו דומות לנעלי השבת הישנות שלו.
אהרלה הרים את הכתף שלו למעלה ולמטה, כמו נדנדה. הוא סגר חזק יותר את הסוודר הכחול, אפילו שהיה לו חם ובאולם כמעט נגמר האוויר. "יש לי נעליים, והן טובות לי!" אמר אהרלה והושיט קדימה את רגל ימין שלו, שישבה בתוך נעל חורפית ישנה וטובה.
"תראה איזו חייכנית הנעל הזאת" צחקה אמא. "תראה איזה פה היא פתחה, הנעל שלך".
"אז מה!" אהרלה החזיק חזק יותר בסוודר. "אני לא צריך נעליים חדשות, וזהו".
"גם נעלי השבת שלך פתחו כבר פה" אמא אמרה. "אי אפשר שתנעל אותן בפסח. אתה לא תראה איתן בן של מלך".
"אז מה" אהרלה התעקש.
אמא הוציאה נעל אחת, הניחה אותה בצמוד לנעל הישנה של אהרלה, אפילו שאהרלה לא כל כך הסכים.
"אני חושב שאקנה אותן" אמא אמרה. "הגודל נראה לי מתאים… בבית תתרגל אליהן".
"לא" אהרלה התנגד. "אני רוצה הביתה" הוא בכה. "יש כאן ריח רע של נעליים חדשות".
"גם את הריח של הבית אתה לא אוהב" הזכירה לו רוחלה. "שום דבר אתה לא אוהב! הפסד שלך!"
"זה באמת הפסד" אמרה אמא אחרי שהיא ארזה את שלש הקופסאות בתוך שקית גדולה ומשובצת. "תמיד אהבתי את ערב פסח, זה זמן של התחדשות! כל העולם נהיה חדש!"
"אבל הוא ישן" אהרלה פתח עיניים גדולות והסתכל על כל העולם. הוא היה רגיל לגמרי וילדים רגילים לגמרי ולא חדשים בכלל, שיחקו בו קטרים באים.
"באמת באמת" אמא אמרה לו. "בחודש הזה, שבו יצאנו ממצרים, נהיינו כמו חדשים".
"אני לא רוצה" אהרלה אמר.
"מה אתה לא רוצה? את פסח?" רוחלה לא הבינה. אהרלה הרים את הראש. השמים התחילו להיצבע בכתום, ולהקה גדולה של ציפורים התעופפה מעליהם, שרה שירים בשפה ציפורית. כל כך מהר נהיה חושך!
"אולי אהרלה לא אוהב שינויים" אמרה אמא. "אולי מפחיד אותו שפתאום הכל זז מהמקום, והימים מבולבלים, הריחות מבולבלים, והכל מעורבב ומבולגן".
אהרלה הנהן חזק. הידיים שלו עזבו את הסוודר, אפילו שכבר לא היה ממש חם.
שינויים זה שכולם נכנסו לקרוסלה. באים, הולכים, קונים, זורקים, שואבים, קולות, ריחות, רעש, זה מפחיד.
איזה כיף שאמא מבינה אותו!
"אולי גם לסבים שלנו, במצרים, היה קשה?" אמא שאלה, הידיים שלה ליטפו את הראש של אהרלה.
"בטח היה להם קשה נורא" אהרלה אמר. "הם עבדו קשה במצרים! פרעה היה כזה מלך רשע!"
"ופתאום לצאת משם למדבר, עם הבצק על הכתף…. לא היה להם קשה?" אמא שאלה, מסתכלת על אהרלה.
"הם בטח שמחו נורא!" רוחלה קפצה בסיבוב. "הם בטח שמחו להתפטר מפרעה הרשע ומכל הרשעים במצרים!".
לא בטוח, אהרלה חשב ולא אמר כלום.
בטח מחוץ למצרים היה קר, ולא היה להם סוודרים. והם לא ידעו שאחר כך יהיו עננים שיעשו להם טוב.
"חבל שאין לנו את מי לשאול" אמא אמרה.
הפנים של אהרלה היו רציניות.
"איזה כיף שיש לנו את פסח" חייכה רוחלה כשהם נכנסו לבניין, וקופסת הנעליים רקדה לה בתוך השקית. "יש לנו בית חדש ונקי, ויש לי נעליים חדשות, ושמלה חדשה! יש לנו רוחלה חדשה!" הם נכנסו למעלית.
אהרלה הוריד את הסוודר לאט. נכנס אל תוך הריחות המבולגנים של ערב פסח, ולבית שלאט לאט מקבל צורה חדשה.
הוא פתח את קופסת הנעליים החדשות שלו. הסתכל עליהן.
אולי אולי, עד חג הפסח, הוא יסכים
לפחות להתחיל,
למדוד אותן,
ולהתחבר איתן
ולנסות,
קצת קצת,
להיות אהרלה חדש.