"יותר אני לא משחק עם מוישי, לא מדבר איתו אפילו" הכרזתי מיד כשחזרתי מהמתמידים. "אל תדבר ככה" שרוליק נבהל. "אסור לדבר ככה!"
"אין לי ברירה" עניתי לו ופתחתי את הברז, אולי אם אשתה כוס מים, אצליח להרגע. "אם היית יודע איך הוא רב איתי… אי אפשר איתו יותר. אחפש לי חברים אחרים".
"שה! שנאת חינם!" שרוליק נבהל ממש. אסף את חמש האבנים שלו והכניס אותן לכיס. "שכחת כנראה באיזה תאריך אנחנו, ולמה נחרב בית המקדש!"
"בגלל שנאת חינם, אני יודע" עניתי לו.
"לא היית רוצה שהוא לא ייבנה בגללך, נכון?" הזהיר אותי שרוליק.
"אבל, את מוישי אני לא שונא בחינם! אני שונא אותו כי הוא הרביץ לי, ושפך עלי מים בלי שעשיתי לו כלום!"
"כל אחד חושב שהוא לא שונא בחינם" התערבה מירי, שחפשה משהו בתוך הילקוט שלה. "התורה לא מרשה לשנוא יהודים, ככה המורה שלנו אמרה. וכל זמן שאנחנו שונאים זה את זה, כאילו בית המקדש נחרב בימינו. בגללנו הוא לא נבנה!". מירי, תלמידה טובה של המורות שלה, זוכרת מילה במילה כל מה שהיא לומדת.
צדקה מירי, צדק גם שרוליק, אבל אני המשכתי להתווכח.
"אני לא שונא את מוי… לא משנה מי, בחינם! אם הייתם שומעים איך הוא העליב אותי, גם לכם היה קשה לאהוב אותו".
"לאהוב בחינם, אתה מתכוון" אמר קול מאחורינו. זו הייתה אמא עם ערמה גדולה של כביסה ביד. איך הצליחה לשמוע את כל השיחה שלנו בלי שנשים לב…
היא הניחה את ערמת הכביסה על שולחן הסלון והתחילה לקפל. "האם ניסיתם פעם, לאהוב בחינם?" השאלה שלה הייתה מפתיעה, מוזרה אפילו. "לאהוב? בחינם?" רציתי להבין. "ממש כך" אמא חייכה. "לאהוב ילד יהודי לא כדי לקבל ממנו משהו ולא כי הוא חבר נחמד. לאהוב יהודי, פשוט בגלל שהוא ילד של השם".
"לאהוב בחינם" אמרנו כולנו במקהלה, טועמים את המילה פעם נוספת. "ממש ככה" אמרה אמא שוב. "צדיקים גדולים ידעו לאהוב יהודים. הייתה בלבם אהבת ישראל אמתית. אבל יש גם אנשים פשוטים, קטנים מאד אפילו, שמצליחים לאהוב יהודים אהבת חינם".
"כמו מי למשל?" רציתי לשמוע. "כמו חנהלה" אמא אמרה. חפשתי בעיני את חנהלה בת החמש, היא לא הייתה שם, נרדמה במיטתה לפני כמה דקות. "חוץ מחנהלה, יש עוד הרבה דוגמאות לאהבת חינם. רוצים לשמוע?" רצינו, אלא מה? התלהבנו אפילו. אמא בקשה שנתיישב לארוחת ערב, הלכה להעביר ערמת מגבות מקופלות לארון ושבה אל המטבח. נטלנו ידיים, ברכנו המוציא על כריכים מרוחים בגבינה. אמא התחילה לספר. אחר כך ספרו גם שרוליק ומירי.
אמא מספרת:
הבובה של חנהלה
היום אחר הצהריים, כשהייתם בתלמוד התורה, באה טובי, ילדת השכנים לשחק עם חנהלה. בלי להתכוון שמעתי את השיחה שלהן.
טובי אמרה, "אני יותר חכמה ממך! הצלחתי להלביש לבובה את השמלה. את לא הצלחת! התבלבלו לך השרוולים וכל החצאית התהפכה!"
חנהלה שתקה לרגע, כנראה התלבטה אם כדאי לה להעלב או לא. לבסוף היא חייכה ואמרה: "את חכמה יותר ממני, כי את גדולה ממני! היה לך יום הולדת שלשה חודשים לפניי! עוד מעט אגדל כמוך, ואהיה חכמה כמוך!"
חנהלה סיימה לדבר והן התחבקו פתאום. זה היה כל כך מתוק!
ראיתי אותן מחייכות באושר ואמרתי לעצמי, הלוואי ואלמד מהן לאהוב בחינם.
שרוליק מספר:
הגמ"ח של שילשטיין
זוכרים את הגברת שילשטיין? הזכיר לנו שרוליק. זכרנו, בוודאי. היא גרה חמש בניינים לידנו. היה בוקר, המשיך שרוליק לספר. ומיהרנו לחיידר. באמצע הדרך הרגשתי דקירה בעין. "כנראה יש לך דלקת" אמא אמרה ונאנחה. היא מיהרה מאד לעבודה ולא פשוט לה בכלל להשיג ממלאת מקום. באותם רגעים עברה גברת שילשטיין ליד הבניין שלנו ושמעה את המילים דלקת, ועיניים. "יש לי טיפות מיוחדות לדלקות עיניים, באישור של משרד הבריאות" אמרה האשה הטובה. "תרופת פלא ממש. אתה יכול לעלות אלי ואטפטף לך מהטיפות האלה. תרגיש שינוי מיידי לטובה, בעזרת ה', ותוכל אפילו להגיע מוקדם לחיידר.
"את לא ממהרת?" שאלה אותה אמא. היא בעצמה מיהרה מאד. "ממהרת קצת, אבל לא נורא" אמרה האשה והחלה לחזור הביתה. הטיפות שלה היו שליחים טובים להעביר את העקצוץ בעיניים שלי, ולחיידר הגעתי באיחור קטן ממש. "כמה לשלם לך?" שאלה אמא. "כלום" חייכה אליה גברת שילשטיין ומיהרה אל תחנת האוטובוסים. "העונג היה כולו שלי".
מירי מספרת:
האיש שלא רצה לגלות את שמו
זוכרים איך נסענו בחול המועד פסח לחורשה רחוקה? שאלה מירי. זכרנו כולנו, אלא מה. הרכב נתקע לאבא בדיוק באמצע השום מקום, משהו הסתבך לו והוא היה זקוק בדחיפות לעזרה.
עמדנו בצד הדרך, מיטגנים תחת קרני השמש והתפללנו לה'.
פתאום עצר לידנו בחריקה רכב ירוק. איש אחד, בלי פאות וכיפה, קפץ מהרכב ושאל את אבא, מה הוא יכול לעזור. בדק את הבעיה ברכב, הוציא כבל מתא המטען שלו וסידר את מה שצריך לסדר. הרכב שלנו התעורר לחיים, זוכרים? רגע לפני שהאיש ההוא נעלם אל תוך הרכב שלו הירוק, עצר אותו אבא. "הי, תגלה לנו איך קוראים לך! כדי שנדע למי להוקיר טובה!"
האיש משך בכתפיו ולא ענה. "למי משנה איך קוראים לי? עזרתי לכם, כי צריך לעזור ליהודים. ככה צריך לעשות, לא?" הוא פתח את דלת הרכב והתיישב בפנים. "לפחות נשלם לך!" אבא ממש ביקש. "בשום אופן!" האיש התעקש. "אם אתם מאד רוצים, תתנו את הכסף הזה לצדקה!"
ילדים מתוקים של השם! אמא אמרה. יש כל כך הרבה אהבת ישראל ביננו, ואני מרגישה, שהדיבורים על זה מקרבים את הגאולה.
הסכמתי עם אמא מכל הלב, ובאותם רגעים הרגשתי שאני כבר לא שונא את מוישי.
אולי אני אפילו אוהב אותו, לא בחינם.
אוהב אותו כי הוא ילד של השם.