אמא פתחה בשקט את הדלת, חוששת שמא תעיר אי מי. לשווא חששה. שתי הבנות היו בסלון, מפוג'מות אמנם וערות לגמרי.
"לילה טוב!" אמרה בטון חצי לוחש. הבנות הרימו אליה עיניים. "אתן לא שואלות מה אמרה עליכן המורה?" שאלה אמא משהתמשך השקט. העיניים של חפצי נתלו באמא, משהו מתחנן עמד בהן, אמא לא הבינה את פשרו.
ריני משכה כתף אדישה. "מה המורה כבר יכולה לומר עלי?"
"שאת נהדרת!" אמרה אמא וחבקה את כתפה. "שיש לך לב זהב, שיש לך עושר פנימי וחכמת חיים, הרבה מעבר לגילך". עיניה של ריני נדלקו. "באמת?" כתפיה המתוחות רפו מעט. "באמת באמת" אמרה לה אמא. "על השאר נדבר מחר, בעזרת ה'. לילה עכשיו". ריני קמה בעצלתיים לכיוון חדר הבנות, מנחשת מה יהיה השאר. חפצי נשארה לשבת. "את לא שואלת מה אמרה עלייך המורה" אמרה לה אמא. חפצי משכה כתף. "מה כבר יכולה המורה לומר עלי?". עיניהן נפגשו, הן גיחכו קצרות.
"מה היא לא אמרה עלייך" אמרה אמא וחבקה את כתפה. "שאת נפלאה ואיכותית, שאת מאירה את הכתה כמו קרן אור, שיש לך שילוב מדויק של כל המעלות, ושלמרות הכשרונות שלך, את לא סומכת על עצמך ועדיין משקיעה בלימודים".
חפצי שלחה מבט לחוץ לכיוון חדר הבנות, מבטה חזר לאמא. "באמת? ככה המורה אמרה?" אמרה בחצי לחישה.
"ככה המורה אמרה, ברוך השם" בעיניה של אמא הבהב הנחת, והמבט הזה ליווה את חפצי עד לחדר הבנות.
ממה היא מוטרדת, ילדת האור שלה?
משהו רשרש מתוך שקית הסנדוויץ' של חפצי. היא שלפה אותו, לא לגמרי מופתעת. חטיף שוקולד ופתק מעריך, הם מנהג קבוע של אמא אחרי לגימות הנחת באסיפת הורים.
"את באה?" שאלה אותה הדסה, מגלגלת את החבל סביב זרועה. חפצי זרקה מבט חטוף אל החטיף. לקחת אותו אתה אל החצר? אולי ריני תהיה שם, ותראה. אולי גם היא קבלה, ואולי לא. תשאיר אותו בילקוט? אולי היא תשכח ותקח אותו הביתה, בטעות. גם שם ריני יכולה לראות.
"חפצי, נו כבר!" הדסה משכה בשרוולה. חפצי דחפה חצי חטיף אל תוך הפה והלכה אחרי הדסה, אל החצר שנשטפה בהפוגה קלה של שמש. ריח של טרום גשם עמד באוויר. עין שמאל של חפצי הציצה לימין החצר. כתה ז' של ריני קפצה שם בחבל אחד ארוך. מינדי והחבורה שלה מקפצות במשחק אש – בש בוער, נהנות להן עד השמיים. חפצי לא הייתה צריכה למתוח את הצוואר כדי לדעת מי עומד בצד ומגלגלת. מתבוננת בשלווה על היקום ואפילו מחייכת אליו. ריני.
"את מרחפת היום" החמיאה לה הדסה. חפצי הנהנה פזורת דעת, מבזיקה חיוך קטן לכיוון ההוא, מקווה שריני קלטה אותו. גם אתמול ריני גלגלה, גם שלשום. כמה אפשר לגלגל את החבל, כמה אפשר לעמוד בצד הפסקה אחרי הפסקה. כמה אפשר לראות את החברות שלך קופצות ונהנות להן, כמה.
חפצי הייתה שניה אחרי הדסה. בקפיצה השלישית הסתבך לה החבל תחת הרגליים. "אבוד!" הייתה תמיהה בהכרזה של כולן. חפצי, שלא זכרה מתי יצא לה אבוד בשנה האחרונה, לקחה לידיה את החבל בלי להתווכח. היא חייבת להרגיש פעם את הטעם של ריני.
עד לסיום ההפסקה גלגלו ידיה הכואבות את החבל. עד לסיום ההפסקה שלחה מבטים אל ריני, והרגישה אותה.
"חפצי, יש לך טלפון!" קולה של ריני הגיע אליה מהסלון. היא מיהרה אל השפופרת, עיניה של ריני שבו לשקוע בתוך הספר.
הדסה הייתה שם, מעבר לשפופרת. "איפה נלמד היום?" שאלה הדסה. היה ברור שאם יש מבחן מחר, הן לומדות יחד. נשארה רק שאלת המיקום.
"לא יודעת" ענתה חפצי בקול עסוק. היא אכן הייתה עסוקה. עיניה בדקו את ריני, את ראשה הכפוף אל תוך הספר. ילדי שי! כמה פעמים כבר קראה אותו!. "אל תגידי לי שקבעת עם מישהי אחרת" הקול של הדסה נסדק. אויש, הדבר האחרון שחפצי רצתה זה לפגוע בהדסה.
ריני הרימה עיניים מהספר. "את רוצה משהו?" הישירה מבט לאחותה, הגדולה ממנה בשנה. חפצי הסיטה את עיניה. "רציתי לנסות ללמוד פעם לבד" לאטה אל השפופרת. "מה עובר עלייך?" הדסה כמעט צעקה. "לכל המבחנים למדנו ביחד!".
"נכון" אשרה חפצי. "היה לי טוב ללמוד איתך ביחד, אבל הפעם אני רוצה לנסות לבד".
"טוב" נאנחה הדסה. "לא אפריע לך" סיכמה את השיחה המרתקת ביניהן. צליל ניתוק ארוך חדר לאוזניה של חפצי, כשריני שוב הרימה אליה את עיניה. "אפשר להבין מה את רוצה ממני?" שאלה קצרות. "את מסתכלת ומסתכלת עלי כאילו הייתי ספר בסינית".
"את באמת מרתקת אותי" אמרה חפצי להפתעתה שלה עצמה. "הצורה שבה את בולעת את ילדי שי בפעם הלא יודעת כמה… הספר הזה באמת מרתק אותך?"
"אני אוהבת את האות הכתובה, גם אם אני מכירה אותה בעל פה. זה כואב לך?" היישירה אליה ריני מבט, רגע לפני שחזרה אל עמוד שמונים ושמונה.
"האמת היא שכן" הפתיעה אותה חפצי. "את אחותי, כואב לי שכואב לך".
ריני טרקה את הספר בייאוש. "נראה לי שיש לך חום" אמרה ובדקה את אחותה. שמחה כל כך בדרך כלל, זורמת עם החיים ונהנית לה. מה עובר עליה? מה המעקב הצמוד שהיא מדביקה אליה בימים האחרונים?
"אוף" נאנחה חפצי והלכה לה אל חדר הבנות. מבחן בחשבון, מי המציא את הדבר הזה, ואיך לומדים אליו לבד.
אמא נכנסה אל החדר, נושאת בידיה ערימת כבסים מקופלת. שלחה מבט תמה אל חפצי, שישבה מקופלת בפינת מיטת הנוער והציגה כאילו היא לומדת חשבון. "נראה שהמבחן מעניין אותך נורא" אמרה אמא ועיניה בתוך הארון.
"זה לא לעניין!" ניתז התסכול מהפה של חפצי. "מה לא טוב?" אמא הרימה גבה מול השקט הסמיך והמוזר שמילא את החדר. "המורה כל כך נהנית ממנה, החברות גם. מה יכול להחמיץ את הפרצוף של הילדה שלי?" שאלה את המדף המסודר. הסתובבה חדות לכיוונה של חפצי. "הסתכסכת עם הדסה?".
"לא" חפצי הניעה את ראשה.
"אז עם מי הסתכסכת?" אמא רצתה להבין.
"עם עצמי" אמרה חפצי וצרחה על עצמה. עכשיו אמא תראה כמה את משוגעת.
"נמאס לי. אי אפשר שהיא תהיה כל היום הצל שלי. אני קופצת, היא מגלגלת. אני מצליחה, היא נכשלת. אני לומדת עם חברות, והיא קוראת בפעם המאה את ילדי שי. אמא, את בטוחה שאנחנו אחיות אמתיות?"
אמא החביאה חיוך מתחת לערמה חדשה של כביסות. "במה בדיוק את חושבת שהיא הצל שלך?".
"לא יודעת" חפצי טרקה בתסכול את מחברת החשבון. אוף עם השברים העשרוניים וכל הספרות שרוקדות שם.
"לא כל כך התעמקתי בתכונות של האור והצל" אמרה לבסוף, מביטה על השמים שגוון אפרפר החל להשתלט עליהם. אפלולית מוקדמת חדרה אל חדר הבנות, בלי לשאול רשות.
חפצי קמה מהספה, צללית ארוכה קמה יחד איתה.
"טוב, ברור שהאור והצל אמורים להיות מחוברים זה לזה, בדבק ממש חזק" אמרה לאמא. "מה שלא קורה איתי ועם ריני".
"את בטוחה?" אמא הגיפה את החלון. הרוח בחוץ, החלה מרשה לעצמה יותר מדי. "את בטוחה שהאור לא יכול להיות ישות נפרדת, לעצמו?"
"לא נראה לי" הניעה חפצי את ראשה, ושקעה אל הרהוריה. אחר הרימה את הראש לאמא והבזיקה לה מבט פיקח. "אם אנחנו לא דבוקות זו לזו, ולכל אחת מאתנו עולם משל עצמה…" היא הכניסה את המחברת לתוך הילקוט, ללמוד היא במילא לא לומדת, תעזור לאמא בקיפול הכביסה. חפצי הסמיקה. "אם לכל אור יש צל, ולכל צל יש אור…"
אטב הכביסה התעקם ביד של חפצי, והגרביון הכחול של צביקי התשתבלל לה בידיים. "ברור שלריני יש את האור שלה, בדיוק כמו שלי יש את הצללים שלי".
"פילוסופית נהיית לי, ילדונת" צבטה אמא בלחייה של חפצי. ובחושך שמילא את החדר בצללים, אף אחד לא רואה את הסומק שצבע את הפנים שלה.
"אולי" סיכמה חפצי, רגע לפני שנחבטה הדלת אל הקיר וחבורת בנים שבה מלימודיה. "אולי אני צריכה לטפל קודם בצללים שלי, לפני שאטפל בריני ובצל שבחרה לחיות בו".
"אולי" נפל קול מפתח החדר. חפצי הרימה את עיניה. ריני! ממתי היא עומדת כאן? האם שמעה את כל השיחה?
"הכל בסדר" אמרה ריני מול מבטה המבוהל. "סיימתי ללמוד למבחן שלי, עכשיו אכין מערכת" אמרה בשלווה.
ככה, בשקט, התחילה ריני ללמוד ואף סיימה.
חפצי בחנה אותה. את אחותה השקטה והשלווה. האם רק נדמה לה, שעל פניה שוכן אור?