"מינדי, פסיה, שולמית, צביה, ילנה ואירה – אלו הן חברותי לכתה ולא יותר" מספרת פניני בת האחת עשרה, וחיוך נבון מרצד על פניה.
משפחתה של פניני עזבה את הארץ החמה והטובה שלנו לפני ארבע שנים, ועברה אל עיירה ותיקה באוקראינה. עיירה, המתעטרת בעבר יהודי מפואר וכיום גרים בה מעט יהודים, שאין להם מושג מה זה אומר, להיות יהודים. "אנחנו שבע בנות בכתה, חמש מתוכנו הן בנות למשפחות שליחים מארץ ישראל ומארצות הברית, רק שתיים הן מקומיות.
"חלק גדול מבנות בית הספר שלי, הן בנות לאבא גוי" מספרת פניני. "לא היה להן שמץ של מושג ביהדות, לפני שבאנו לכאן, קבוצה קטנה של משפחות שליחים".
איך זה להיות אחת מתוך שבע?
"אני מקבלת יחס אישי, כמעט כמו בת יחידה וזה נחמד" אומרת פניני, ועל פניה אני מגלה שיש צדדים נוספים למטבע. "בית הספר שלנו קטן, משפחתי וחמים מאד".
והצד השני?
"מהצד השני, לא נעים שרואים אותך כל הזמן ומסתכלים לך אל תוך העיניים. לפעמים זה קצת מלחיץ. לרגעים קטנטנים אני מתגעגעת לכתה הגדולה שלי בארץ. להיות נבלעת בין המון ילדות, להיות חלק קטן מתוך החבורה, לא אכפת לי שתקראי לזה עדריות… יש משהו נחמד בהתנהלות בתוך עדר".
וכשאחת מתוך השבע חסרה?
"זה קרה לנו לפני שבועיים" מספרת פניני. "אחת הילדות נעדרה בגלל צינון, ילדה נוספת נסעה לארץ ישראל, לרגל חתונה של דוד. נשארו בכתה… חמש ילדות. ואם אחת מהן חלמה במהלך השיעור, ואם החולמת התורנית הייתה הפעם אני? נשארו רק ארבע תלמידות בכתה. תסכימי איתי שזה לא נעים.
אויש. להיות אחת מתוך שבע זה חלק משפיע ומכריע על כלל הכתה. את מרגישה בוודאי את גודל האחריות?
"אחריות גדולה, בהחלט. והיא מובילה אותי להתנהגות ראויה, כך שהרווחים בסופו של דבר הם שלי. בביקורי האחרון בארץ, נפגשתי עם בנות כתתי הקודמת. חברותי הקודמות שלחו אלי מבטים מעריצים כאלה. 'גדלת מאד, פניני' הן אמרו. אני חושבת שהן צדקו… זו לא רק הכתה הקטנה. זו גם הדוגמא האישית. ילנה ואירה מסתכלות עלינו, אנחנו מייצגות עבורן 'ילדות יהודיות מארץ ישראל'. אנחנו חייבות להיות להן דוגמא טובה".
אני חושבת על צוות המורות, ומשערת שגם להן לא קל. קשה ליצור אווירה לימודית משבע בנות בלבד.
"בית הספר שלנו הוא כמו משפחה אחת גדולה. מנהלת בית הספר היא אמא של חברתי הטובה, המורה לתורה וליהדות היא אמא שלי, ורוב המורות הן אמהות של חברותי. האווירה בבית הספר היא אולי לא מאד לימודית, אבל היא חמה ומשפחתית ונהדרת.
אישית, כבר הייתי בביתן של כל המורות והמנהלת. עזרתי שם, אם זה בשמרטפות על הילדים הקטנים ואם בעזרה אחרת שנדרשה.
מובן, שאני הכי משתדלת לעזור ולהיות שמרטפית, בבית של המורה ליהדות ותורה".