גומאת אל ראותי את אוויר הנקי, שרובץ לו במנוחה על ההרים הפרושים מולי. המרפסת הקטנה מארחת אותי ואת השקט, ואת השבת. היא נמצאת כאן. היא מוחשית ויפה. עוטפת כמו ענן גדול של צמר גפן.
עוצמת עיניים, בולעת עוד קצת מהאוויר השקט הזה. לא רואה את העולם. את תיקיות הקשר שנותרו פזורות על רצפת הסלון. את רצפת המרפסת שלא הספקתי לנקות. עוד אלפי מטלות שלא הספקתי ורציתי ורדפתי ודחפתי חסרת נשימה, והן מצטופפות ביומני השכוח, שמוחבא אי שם בארון העליון. הכל מקומט שם ולא מעניין ולא רלוונטי.
מהחדר עולה קול נשימותיהם הקצובות של הילדים ומאי שם, מהחלונות המהבהבים בהרים למולי, עולה מנגינה שבתית עמומה. רכה כזאת, מלטפת מאד. ואני יכולה להלביש לה מילים ולהוסיף ולסלסל אותה בניגון משלי.
אחר שהניגון הזה נגמר וכל המילים העמומות שוקעות בעמק הערפילי שמולי, אני פוגשת בה. עדינה כזאת, שכוחה כמעט. אצילית ויפה. הנשמה שלי.
שואלת אותה מה שלומה ואיך היא מרגישה אחרי שהזנחתי אותה במרוץ המטורף של השבוע, היא מהנהנת באצילות ומבטיחה שהפעם היא תאמין להבטחות היפות שלי, בנוגע ליחס שאני עומדת לתת לה מהיום והלאה. אחר היא מחייכת אלי גם ושואלת לשלומי. אומרת שאני נראית עייפה מאד ולמה אינני הולכת לישון.
אני מביטה בה ושותקת. היא היחידה שתבין, גם אם לא אנבור באוצר המילים שלי בנסיון לנסח הסברים. אני רוצה לפגוש אותך עוד. להיות איתך יחד עם הענן העוטף הזה.
את אוהבת את שבתות החורף, אה? היא שואלת אותי ונראית כבר קצת פחות חיוורת. ההנהון שלי לא מורגש כמעט, פוחד לקלקל את הקסם.
זו הרגשה שאי אפשר לתאר במילים. אני אומרת לה.
בכל זאת, תנסי להלביש לה שם, צורה וצבע. היא מציעה לי.
זו תחושת רווחה. אני אומרת.
ומה צבע יש לה לתחושה הזאת? ומה הצורה, הגודל. והמנגינה? ואיפה בגוף את מרגישה אותה? יש לה מנגינה של פסיכולוגית אמתית.
מרגישה אותה כאן, אני מצביעה על הלב שלי. יש לה צורה של שמש עם קרניים ענקיות זהובות. הגודל שלה? הוא אינסופי. הוא ענק, כמו… אולי כמו השבת בעצמה. המנגינה שלה היא רכה ומתפתלת, על חוטים שבורחים כל הזמן אל העמק הערפילי שמתחת.
אנחנו מהנהנות, הנשמה ואני. מתחבקות פתאום ומתמזגות להוויה אחת, מרוממת ושמחה שמחת אמת פשוטה, שקטה כזו.
אח! השבת… מה היינו עושות בלעדיה.
