"תוק תוק" שמעתי קול.
"תוק תוק תוק" זה הגיע מהדלת!
"מישהו דופק!" אמרה לי אמא. "תפתח מהר את הדלת, יוסלה מותק".
רצתי לדלת. שאלתי "מי זה?" כי אמא לא מרשה לפתוח למי שלא מכירים.
"זה שווצרבורג" אמרה האמא של השכנים. פתחתי מהר. "רציתי לשאול אם יש לכם ביצים" היא אמרה. "איפה אמא?"
"אמא מניחה את חיימי ודווידי" אמרתי לה.
"מניחה מה?"
"מניחה" הסברתי לה. "נו, כי הם צריכים לנוח" אמרתי לה. ככה זה. תינוקות עייפים ועייפים, כל היום! אפילו שהם לא הולכים לגן עם שלוימלה וארי, ולא עושים שום שום יצירה בגואש ובפלסטלינה. תינוקות הם סתם עייפים ודי.
"מה אני עושה?" שאלה אמא של השכנים והסתכלה על הפלורוסנט. "התחלתי לאפות עוגה, ונגמרו לי הביצים!"
"אני אביא לך!" אמרתי מהר. האמא של השכנים הסתכלה עלי. "ביצים הן עדינות, הן יכולות להתגלש לך מהידיים ולהשבר, אני חושבת שלא כדאי".
"אני אשמור עליהן חזק חזק!" הבטחתי לה ורצתי מהר לפתוח את המקרר.
"יוסלה, לא!" ביקשה ממני השכנה. אבל אני לא שמעתי. כבר החזקתי ביצים בידיים. יש הרבה ביצים במקרר! אפשר לאפות מהן שתי עוגות אפילו. הלוואי שהשכנה תקרא לי ותתן לי ללקק את הקערה.
"הנה! מלנ'תלפים!" שתי הידיים שלי היו מלאות בביצים שמנות כאלה, עגולות ויפות. הן כמו כדורים! אפשר לשחק איתן!
"אוי, לא!" השכנה הייתה מאד מבוהלת. למה? מה קרה? הביצים האלה לא טובות? הן מקולקלות?
"יוסלה, אמרתי לך לא להביא לי ביצים! אני יכולה ללוות משכנה אחרת!" היא ממש בקשה. מה אני עושה עם הביצים? למה היא בסוף לא רוצה אותם?
"יוסלה! מה אתה עושה?" אמא הגיעה מאחורי, כנראה היא סיימה להניח את הילדים והם כבר נחים.
הידיים שלי נבהלו. ביצה אחת התגלשה לי. פאק, פאק, פאק. עוד ביצה נפלה והתפוצצה.
פאק. זה היה יפה. כדור צהוב, רך כזה, מחליק בתוך בריכה לבנה. "אוי!" השכנה הייתה מאד עצובה. "אמרתי לו לא להביא לי!" היא אמרה לאמא.
"אוי" אמא אמרה והסתכלה על הביצים שהתפזרו על הרצפה. "מה עשית, יוסלה שובב! עכשיו צריך לנקות את זה!"
אמא נגבה את המצח שלה. היא נשמה חזק ואמרה: "כל כך חם היום! רותח לגמרי!" נשמה עוד פעם והסתכלה עלי.
"יופי" אמרתי לאמא.
"מה יופי?" לא הבינה השכנה.
"עכשיו יהיה לנו חביתה" אמרתי. בטח גם הרצפה חמה. ואם היא חמה היא תצליח לטגן.
"שתהיה בריא" אמרה אמא וליטפה לי את השיער. "עוד פעם את לא נוגע בביצים, יוסלה. ואם שכנה רוצה, אתה קורא לי מיד, כן?"
עשיתי כן עם הראש. למעלה ולמטה, כמו נדנדה.
השכנה אמרה "סליחה" והלכה משם,
אמא אמרה "זה בסדר" והתכופפה לנקות את זה.
וכשהיא הייתה מכופפת, ביקשתי גם אני סליחה אל תוך האוזניים שלה.
מחלון המטבח מציץ יוסלה, מחזיק בידיו צלחת עם חביתה:
האמת, שאין כמו חביתה אמתית של אמא!