הקטנים מסודרים בקייטנות, קופצים על טרמפולינות וממלאים מאגרים
בין בישול לכביסה עולה בך ההרהור, שגם את רוצה לפעמים… לברוח
את דוחה את הרעיון באמתלה של חוסר בזמן או במזומן, או בידידה קרובה שתחלוק איתך חדר.
הכתבה שלפנינו תוכיח שזה אפשרי: ארבעה סיפורים משפחתיים, על חופשות מסוג אחר.
מקסימום הנאה, מינימום הוצאה, והמון אחווה משפחתית.
חני לביבוביץ לבית לוי (שם בדוי, מחשש לעין הרע), מספרת על יומיים נופש (יום, לילה ויום) בבית ההורים. הנופש כונה "גן אחיות".
המשתתפות בנופש: שמונה אחיות (שש נשואות ושתי בנות סמינר) התינוקות הקטנים.
הרקע לנופש: אנו נשים עסוקות מבוקר עד ליל, ומטבע הדברים נפגשות מעט מאד לאורך השנה. "עסוקות, עשוקות" אומרת אמא תמיד בחצי חיוך אירוני. "כשהייתי בגילכן, הייתי נפגשת עם אחיותי שלש פעמים בשבוע לכל הפחות. המפגשים הספונטניים האלה כל כך הקלו על החיים ומילאו אותם בצבע! ואתן חיות לכן, פזורות ומפורדות כל אחת בחור שלה. אפילו לא יודעות את גודל ההפסד".
לשמע הדברים נאנחנו חצי אנחה משלימה והמשכנו בסדר יומנו הצפוף. כולנו מתרוצצות אחרי מחוגי השעון, כפופות ועייפות לצו השעה.
באחד מימי החופשה הלוהטים, הרימה אחותי הבכורה (שהיא גם מורה בכירה, אלא מה) את הכפפה. היא יזמה שיחת ועידה בין כולנו. במהלך השיחה הזו הוסכם פה אחד שהגיע הזמן להחזיר מעט נחת להורים. מאז החלו תילי תילים של תכנונים, כאשר מטרתנו קודש לשם כיבוד הורים. (השחרור והחוויה שלנו היו רק בונוס). כך נולד הנופש המשפחתי שלנו.
מיקום הנופש: בית ההורים, ביתר עילית.
הדבר הכי מושקע בנופש הזה: ההומור ומשחקי הלשון. (אמנו ושתי בנות הסמינר היו אחראיות על החלק המשמעותי הזה).
סדר יום: הגענו לקראת צהרי יום שני. כשנכנסנו, קידם את פנינו שלט צהוב זורח, ועליו כיתוב: "נא להרגיש בנוח". מתחתיו ניצב לו הכן פח פלסטיק, מוכן לקלוט אל תוכו נעלי עקב לוחצות, תיקים כבדים, וכל מה שלוחץ על החיים. ליד הפח ניצבו בשורה נעלי קרוקס בכל הצבעים והמידות.
נכנסנו אל הסלון החמים ומיד הרגשנו בבית. שוב היינו חבורת אחיות צוהלת שטופה בחוויות בלי סוף. בפינת הסלון ניצב בר ענק מעוצב בחן, במרכזו היה אבטיח מרוקן מתוכנו ומעליו כרזה: סדנא לעיצובי פירות. הבר היה מקושט במפיונים מקופלים ולצידם כיתוב: סדנא לקיפול אוריגמי.
על הספה הייתה גבשושית קטנה של כביסה ומעליה כיתוב: סדנא לניהול בית. אחותי הבכורה התיישבה בתוך הגבשושית ובמעטה קסמים קולף מעטה המורתיות שלה. היא העיפה עלי גרביים רווקים, ואני החזרתי לה בקליעה למטרה. ככה החלה מלחמת כריות בלי כריות, לקול תרועתה של אמי. אחותי הצעירה לקחה אותנו לסיור מודרך ברחבי הבית. עצרנו מול דלת חדר האמבטיה. שלט על דלתו בישר על ג'קוזי חדש ומשוכלל לצד סאונה וספא מפנקים. לפי האותיות הקטנות הבנו, שאחיותי מתנדבות לרחוץ את התינוקות לפי סדר. בתחתית הדף היו מספרי תור לתלישה.
המשכנו אחרי מדריכת הטיולים לכיוון המרפסת. על דלתו השקופה הייתה תכניה מפורטת. על החלק הקולינרי הופקדנו אנחנו הנשואות, כל אחת מונתה להיות אחראית על ארוחה אחת. הבאנו איתנו חומרי גלם והתעסקנו מעשה בעל הבית במטבח של אמא.
אחותי, משוררת בנשמתה, הכינה המנון מלא אווירה וקצב, גדוש בקודים משפחתיים נוסטלגיים שזר לא יבין. שרנו אותו משולהבות בליווי תנועות קצביות לאורך ימי הנופש. עד היום – שלש שנים חלפו מאז – הוא מצלצל באוזני צלילים ענוגים.
התכניות ברובן היו ספונטניות, נותנות מקום לכישורים ברוכים לפרוץ החוצה:
אלתור ברגע. אחיותיי הכינו מבעוד מועד שק מלא באביזרים מאולתרים: כדורי פינג פונג, מצלמה מקולקלת, קערה, צעיף משי.
כל אחת מאיתנו בחרה אביזר והציגה את הסיטואציה שהוא העלה במוחה: כדור הפינג פונג הזכיר לאחותי געפילטע פיש, (מאכל שריחו הענוג מרחיק אותה בקילומטר): היא הציגה חמות באלעבוסטע שמכדררת את עיסת הדגים בדבקות, על מנת לשלוח לילדים הנשואים. היא ממלמלת תוך כדי כדרור: זה ליענקלה, זה למוישלה, זה לחיימקה וזה לנפתלי צבי. כמה זמן לא ראיתי אותם, ועל הכלות – אין על מה לדבר. הן לא מכירות אותי. לפחות תהנינה מהגעפילטע הטעים.
סדנת חינוך ילדים. הכנו במה מאולתרת והגשנו מיקרופון למנחת ההורים הדגולה, עתירת הנסיון והמעש: אמנו היקרה. אתגרנו אותה בשאלות הנוגעות לחינוך ילדים בשלל גילאים, והיא השיבה לנו דבר דבור על אופניו. חלק מהשאלות היו בנימה היתולית, והתשובות בהתאם.
נעים להכיר, שפת הזיבריש. זו שפה חסרת כללים ומילים בה לאינספור. היא מובנת רק לדוברים אותה, ומאפשרת ביטוי אישי ופריקת אנרגיה חיובית. המשימה לכל אחת הייתה, לספר בשפת הז'יבריש את הדבר שהכי משמח אותה. זה נשמע בערך כך: צ'יקמאנגוברק, בויק בויק רוביסטוב, בידווישקיטיט, טיק, טק, צ'יק! ביסרוטישא? סיבלור, בעיטרוק פילוניש! (תרגום חופשי – הכי משמח אותי להיות כאן איתכן אחיותי האהובות. ומה עוד יותר משמח אותי? לראות אתכן מתאפקות ולא צוחקות, האיפוק יפה לבריאות).
אחר השלמת הסיבוב, מספרת כל אחת מה מעציב אותה, מרגיז או משעשע, הכל בשפת הזיבריש ובתרגום חופשי מיידי.
חדר כושר: הפעלנו מוזיקה סוערת וביצענו הליכה מהירה סביב שולחן הסלון הגברנו מהירות וגם הנמכנו לפי קצב המנגינה. מובן שנשקלנו לפני ואחרי ביצוע ההליכה.
הזיכרון הכי מתוק שנשאר לי מהנופש הזה: ההווי המשפחתי המאוחד ורווי ההומור.
משהו פחות נעים: הבלגן. כיוון שבאנו לנפוש זרקנו את המושכות, הבלגן חגג ולצד ההנאה והנחת, עייף את ההורים שלי מאד. (אולי לכן לא חזרנו על המתכונת הזו שנית).
יהודית ווייס, בת שבע עשרה, מספרת על נופש בנות דודות בלתי נשכח.
הרקע לנופש: "דם זה לא קטשופ!" מוחה דודה בלומה בכל עת מצוא. זה קורה בעיקר בשמחות משפחתיות, כאשר חבורת בנות דודות מתיישבת סביב שולחן עגול ובוהה בעצמה לרגעי שקט מביכים. "בנות דודות ראשונות!" היא אומרת בזעזוע, כאשר היא מנסה לחמם הכירות בין מלכי מאשדוד לבין מלכי מחיפה, ומקבלת בתגובה חיוך מסמיק וביישני. בחתונה האחרונה היא נגשה לאמי ואמרה: "אם לא נעשה משהו, עוד מעט הן לא תכרנה אחת את השניה, הבנות שלנו. אם סבתא מלכה הייתה רואה איזה ריחוק נוצר בין כל המלכיות, נכדותיה בת אחר בת, היא הייתה מתהפכת בקברה".
דברי דודה בלומה היו ערש הולדתו של המחנה שלנו, שקם והיה כדי לסתום פיות משטינינו ומקטרגינו. לוגו המחנה שלנו היה, איך לא? דם זה לא קטשופ.
המשתתפות בנופש: חמשה עשר בנות דודות מסמינרים שונים ברחבי הארץ, פלוס דודה בלומה אחת שבאה לפרוש את חסותה על מלכי שלה הפרטית (בתה היחידה) ועל כולנו.
מיקום הנופש: ביתה המרווח של דודה בלומה, בעיר הנופש ערד.
סדר יום: לא היה וחבל. היינו ערות כל הלילה כמנהג המחנות בישראל. הדודה דאגה שנעמיק את ההכרות שלנו עם שרשי המשפחה. היא הכינה לנו מצגת הכירות עם העץ המשפחתי ששורשיו העמיקו עשרה דורות אחורה. היו תגליות היסטוריות מרתקות. גילינו שאנו ענפים לגזע תרשישים. גדולי תורה וחסידות היו סבינו.
התכניות: מלבד תכניותיה של דודה בלומה, שדאגה כל העת לבל ניסחף, התבקשה כל בת דודה להכין תכנית בנושא המשפחה. התכניות היו מגוונות וקלילות, וכללו טיול מרגש לים המלח.
הארגון המקדים: היה ארוך ומתפתל לאורך שבועיים ויותר. לכבודו הנפקנו קו משפחתי שאיחד אל תוכו את כל התכנונים והדיווחים.
החלק הקולינרי היה בקו קליל. היו הרבה מנות חמות, פלאפלים ופיצה. כדי לכסות את העלות השתתפה כל אחת בתשלום סמלי של מאה ₪. מדי פעם ערכנו מסיבות ממתקים, ודודה בלומה התעקשה לקרוא להן סעודות אמנים.
הזיכרון הכי מתוק שנשאר לי מהנופש הזה: הרגעים האלה, בהם עמדנו בתחנה בערד וראינו את בנות הדודות נשפכות מכל האוטובוסים. אחרי ים העבודה והתכנון המחנה המשפחתי קם והיה. זה היה רגע של הגשמת חלום.
משהו פחות נעים: לדאוג שכולן איתנו, גם אלה שסגנונן שונה, גם השקטות והמופנמות, ואף אחת אינה יושבת מהצד.
כולנו – לא רק דודה בלומה, מודות בסופו של יום כי המאמץ היה שווה. המחנה איחד אותנו לגוש אחד ומלוכד, הנושא בגאון את זכרה של סבתא מלכה זכרונה לברכה.
צילה גורביץ לבית קליין, מספרת על סוף שבוע (חמישי – שישי – שבת) מעצים וממלא בכוח.
הרקע לנופש: שמעתי מפי חיה הרצברג באחת מהרצאותיה, שאמא היא כמו מסננת: כשיש לה כוח, הכוחות שלה עוברים הלאה, לילדים. כשהיא עייפה ועצבנית ומרוקנת, הכל עובר מיד – איך לא? אל הילדים.
כולנו מטופלות בקטנטנים ועובדות בבית ומחוצה לו מסביב לשעון. כולנו הגענו להסכמה שאיננו רוצות להגיע למצב שחיקה. כולנו הסכמנו שמגיעה לנו ביושר למען משפחתנו יציאה חד שנתית לצורך מילוי מצברים. נותרה שאלת השאלות: לאן, כמה, ו – בכמה?
בירור בין דפי הפרסומונים העלה מחירים שאין לנו יכולת לעמוד בהם. כך נולדה החופשה המשפחתית שלנו. היא התחילה לפני חמש שנים ומאז ממשיכה שנה אחר שנה, מותירה אחריה טעם של עוד: מפנקת, עשירה, וחסכונית למאד.
המשתתפות בנופש: שלש אחיות ושתי גיסות, עם התינוקות הקטנים.
מיקום הנופש: בעיר הקודש טבריה, בית אחת האחיות.
הדבר הכי מושקע בנופש הזה: החלק הקולינרי.
סדר יום: הגענו ביום חמישי ויצאנו יחדיו אל הסופר, שולפות עגלה וממלאות אותה יחד, שמונה נשים כבודות. זו הייתה חוויה חווייתית בפני עצמה. המוטו שלנו היה לפנק את עצמנו בדברים שאין לנו אפשרות לתת לעצמנו בבית. שלפתי ממדף השימורים קופסת זיתים. "עם גרעינים!" הריעה אחותי, ששכחה מהו העונג למצוץ את גרעין הזית, שאינו עובר את דלת ביתה מטעמי בטיחות. בנינו תפריט מגוון וקליל לכל השבת, כאשר רוב הארוחות מבוססות על כבד בשלל ווריאציות.
בחרנו לעצמנו מקום לינה אטרקטיבי – מזרנים במרכז הסלון. ביום שישי נכנסנו כולנו אל המטבח, משקיעות בו את מיטב כישורינו. לארוחת הצהריים ביום שישי, לצורך הדוגמא, הכנו טרייפל: כל אחת מאתנו הכינו בביתה שכבה אחרת. קצפת, ביסקוויטים טחונים, שקדים מסוכרים ועוד דברים טובים. התיישבנו סביב שולחן המטבח ומילאנו לעצמנו שכבה אחר שכבה בסרט נע. אחר כך ברכנו ואכלנו. זה היה משעשע.
עם תום ההכנות הדלקנו נרות מוקדם. שוררנו לכה דודי. הפלנו גורל על הזכות לקדש על היין, (סיכמנו שאין פרץ ואין צוחקת). אחר הקידוש, נטילת ידיים וטעימת דגים, חלות וסלטים, יצאנו אל הרבנית לאה קוק.
בעלה הרב חוזר מבית הכנסת מאוחר מאד – קרוב לחצות הלילה. בביתה נערכת בינתיים אמירת תהילים ברוב עם, עם שירה ותפילות ואווירה. השתתפנו, זו הייתה חוויה מרוממת. חזרנו אל המשך הסעודה. אחרי הסעודה התיישבנו ל"זיץ" עם שפע פיצוחים, ומאוחר בלילה פרשנו מזרנים ונרדמנו תוך כדי פטפטת.
בבוקר היה קידוש חלבי עשיר. כולנו השתתפנו בהכנתו: עוגות גבינה עשירות, פשטידות, שוקולד משובח. אכלנו בלי נקיפות מצפון ואחר כך נעמדנו להתפלל. לא אשכח, איך באמצע התפילה גילתה אחת מאחיותי את החרמון מהחלון… היה זה אחר הפסח, כשהשלגים טרם הפשירו.
סעודת היום נערכה בליווי שירי רגש. אחרי שנחנו עמוקות אמרנו תהילים המחולק. לקראת סעודה שלישית יצאנו אל פינה שקטה ומוצנעת על חוף ים הכנרת. אל מול השמש השוקעת בכנרת הרוגעת, חווינו שעת רעווה דרעווין בלתי נשכחת.
הסיום החגיגי לשבת הנופש הזו, היה הסיכום הכספי. מיד במוצאי השבת התיישבנו לעשות חושבים: במהלך התכנונים וההכנות רשמנו את ההוצאות כולן לפרטי פרטים, עד אחרון חומרי הגלם. (כולל מתנות ומחוות קטנות שהונחו מתחת לכרית בליל שישי) לאחר מכן חילקנו בשווה את ההוצאות בין כולנו. התוצאה הייתה חסכונית לעומת הנופש המפנק שחווינו: פחות משלש מאות ₪ לכל אחת כולל נסיעות.
הזיכרון הכי מתוק שנשאר לי מהנופש הזה: חזרתי הביתה מלאה, פיזית ונפשית. הייתי שבעה, ההמוגלובין עלה משמעותית (כמה כבד אכלנו…), המטען שלי היה מלא למשך תקופה ארוכה, בפירוש הייתי אמא טובה יותר.
משהו פחות נעים: לא היה. כולנו באנו במטרה משותפת ליהנות, ידענו להתגמש לשם כך.
חנה פייגא ברוין ממאה שערים, מספרת על יום נופש עם כל המשפחה המורחבת.
הרקע לנופש: בבית הספר שבו לומדות בנותינו, אין טיולים כלל. הורגלנו לכך מילדות והדבר לא הפריע לנו. לאחרונה, החלו בנות העשרה שלי לזמר זמירות אחרות, מנוקדות במרמור קל. כאשר ביום בהיר באה אלי בתי ואמרה בטון לא ברור, שהיא הייתה רוצה לעבור בית ספר. הייתי הלומה. כל כך הרבה עמל השקיעו בי הורי והשקעתי אני בהחדרת גאוות יחידה, בבית ספר המיוחד שלנו שבאמת אין כמוהו.
בערב סיפרתי על כך לאמי. אמא הזדעזעה, כמוני. "בית הספר אינו מארגן טיול? נארגן אנחנו!" אמרה נמרצות. "שהבנות שלנו לא תחשובנה שהן מפסידות משהו, חלילה".
השמועה עברה. אמי סיפרה לאחיותיה, והן לגיסותיהן. העניין התגלגל וצבר תאוצה, סגרנו על יום לנסיעה לעיר אשדוד. ההתרגשות גאתה ככל שהתקרב התאריך המיוחל. הטיול כל כך הצליח, שהוא הפך למנהג קבוע מדי שנה.
המשתתפות בנופש: עזרת הנשים במשפחה המורחבת כולל האם, החמות ואחיותיה, כל הדודות ובנות הדודות, הגיסות והאחייניות, מגיל סמינר ומעלה.
מיקום הנופש: אשדוד.
החלק הכי מושקע בנופש הזה: קוגל האטריות של באבע.
סדר יום: יצאנו מוקדם בבוקר. הנסיעה באוטובוס הייתה חוויה בפני עצמה. כיוון שרובנו גרות בירושלים צמוד לסינר של אמא, איננו רגילות לנסוע. בדרך אכלנו ארוחת בוקר.
הגענו לאשדוד. היה לנו שיט מרגש על חוף ים התיכון. במהלך השיט הופעלו ברקע שירים מזרחיים מלאי קצב ונוכחות. הנהג כנראה ציפה שנקום ונרקוד אולם הדבר לא קרה. אולי מפני שהיו המון מבוגרות, ואולי, כי לא נעים לרקוד על ספינה ליד חמותך ואחותה… הנהג גילה תושיה. הוא הוציא לנו דרבוקות. ישבנו על הספסלים באוניה ותופפנו נמרצות לצלילי המנגינה, זו הייתה חוויה חדשה, משחררת, ומבדרת לא מעט.
אחר הלכנו לאורך הטיילת עד לפארק אשדוד ים. שם נערך פיקניק עם סיר ענק של קוגל אטריות תוצרת מטבחה של באבע. איך הקוגל החזיק מעמד לאורך היום, מי סחב את הסיר ואיך הוא צץ פתאום באמצע הפארק? איש לא ידע. לאחר מכן אכלנו קוגל תפו"דים תוצרת מטבחה של הסבתא השניה, ודודה אחת חילקה אבטיח לקינוח. (היה לו טעם לוואי, והמשלושים האדומים נזרקו אל פחים מקומיים בלי פוצה פה, שהדודה לא תפגע).
בפארק נהנינו לצפות בתכנית – סקצ'ים שאחת מבנות הדודות הכינה לנו. היא התחפשה עם חלוק של העלטער באבע, חבשה מטפחת ומשקפיים צהובים ענקיים והצחיקה את כולנו בדברי פנינים, עשירים בקודים משפחתיים.
הזכרון הכי מתוק שנשאר לי מהנופש הזה: הכל. חזרתי כל כך שמחה ומלאה בכוח עד לשנה הבאה. נהניתי במיוחד בנסיעה חזרה, מכך שהאוטובוס היה מלא רק במאמעס בלי שיירות של ילדים עייפים ובוכיים. ישבנו והחלפנו חוויות בנחת, והרגשנו בעצמות חופש אמתי של מאמעס בלבד.
משהו פחות נעים: האבטיח של הדודה. הוא התקלקל וזה הגיוני. בכל זאת התבשל כל היום תחת השמש הקופחת. "ככה זה, חייבים זכר לחורבן בטיול כל כך מוצלח" אמרה הסבתא. "משהו קטן היה חייב להתקלקל, נגד עין הורע".