"אני רוצה לשחק!" בכיתי.
"לא לגו" אמרתי.
"לא קליקס,
לא פאזל,
לא בובות,
לא!!!!"
ציפי ואהר'לה ישנו במיטות שלהם. ישנו וישנו וישנו. אמא באה.
"משעמם למוישי" היא אמרה.
בום! אמא שמה על השטיח סלסילה עם משחקים.
היו בסלסילה קוביות של לגו בכל מיני צבעים.
מה אפשר לעשות עם קוביות של לגו?
אפשר לבנות מגדל גבוה עד התקרה.
אפשר לבנות ארון גדול גדול, אפשר להתחבא בארון הזה ולהציץ החוצה: קו קו!
כשציפי ואהר'לה יהיו גדולים, אנחנו נשחק ביחד במחבואים! אני אתחבא להם בארון הזה. והם לא יימצאו אותי! הם לא ימצאו! והם לא ימצאו!
אמא הזיזה את הטלפון מהפה. "אתה יכול לשחק בלגו, מוישי צדיק" היא אמרה לי. לא רציתי לשחק בלגו! לא רציתי לגו! הכנסתי אצבע לפה.
פתאום הלכתי למטבח. הבטן שלי רעבה. אני רוצה משהו לאכול!
אוי, הארון למעלה גבוה מאד! איך אני מגיע לוופלים ולבמבה?
אי אפשר!
הנה מגירות.
המגירות לא גבוהות,
מגירות אני כן יכול לפתוח.
גריטש. במגירה הזאת יש לחם. סתם לחם. לא מעניין.
גריטש. במגירה השניה היו שקיות. שקיות הן דבר מעניין!
מה אפשר לעשות בשקיות? אפשר לשים אותן על הראש.
חחחחח. יש לי כובע, יש לי כובע, יש לי כובע על הראש!
אפשר להדביק אותם לסנטר. יש לי זקן, יש לי זקן, התחפשתי לסבא!
אפשר להכניס בהן רגליים.
הכנסתי רגליים לשקית והלכתי.
לאט
לאט,
זה היה קשה.
בום, נפלתי.
אמא באה מהר. "מה קרה, מוישי צדיק? ומה זה הבלגן של השקיות???"
הקול של אמא היה גבוה. אולי אפילו כועס.
"זה לא בלגן!" אמרתי לאמא. "זה רק משחק! משחק של שקיות!" קמתי. נכנסתי עוד פעם לתוך השקית והלכתי לאט. אפילו אמא צחקה.
"משחק יפה מצאת לך" אמא אמרה.
"משחק מקורי" אמא צחקה ונשקה אותי.
"אבל" אמא אמרה.
"המשחק הזה הוא מסוכן. מסוכן נורא".
אה. אמא פוחדת שציפי ואהרלה יבואו! אמא פוחדת שהם יאכלו את השקיות!
"הנה, אני אוסף מהר מהר" אמרתי לאמא. ואספתי מהר מהר מהר את כל השקיות בחזרה למגירה. "כשציפי ואהרלה יגדלו, הם כבר לא יאכלו שקיות, וזה לא יהיה מסוכן!" אמרתי לאמא.
"והם גם ישחקו איתך בלגו" אמא אמרה.
ובינתיים, הלכתי לשחק לי לבד.
לבנות לי מגדל מלגו. גדול וענק ע ד השמיים.