"פלאנקן בקר מספר 9 כארבע קילו ממוצע בקרטון שלוש מאות תשעים ושש שקל".

"להמשיך למוצר הבא הקישו אחת, למוצר הקודם הקישו שתיים, להזמנה הקישו שלוש".

לוחצת שלוש. האוזן שלי אדומה מחום הנייד הצמוד לאוזני כבר שלוש שעות. עד שעברתי על כל המוצרים כדי להגיע לפלאנקן…

לוחצת שלוש. הקישו כמות. "מאמע, אני רוצה שתזמיני גם פליימוביל תחנת מכבי אש, תראי זה עשר שקל זול יותר מצעצועי שטראוס"

עושה "ששששש" לבוריך. הצילו! אני צריכה מכבי אש! בטעות לחצתי על הספרה שלוש, זו הספרה להזמנה. אבל, חמש פעמים!! כל פעם שאמרתי 'ש'. אני לא רוצה חמש קרטונים של פלאנקן בקר.

"סכום ההזמנה – אלף תשע מאות שמונים שקלים חדשים. כרטיס האשראי המעודכן מסתיים בספרות 3333.

אוי וויי איז מיר, עלי לעשות את ההזמנה שוב. כפרת עוונעס.

מנסה לבטל את מה שהזמנתי בטעות. לוחצת ארבע וחמש ושש ושבע. מה הלחצן למחיקת ההזמנה? נלחץ לי על שירות לקוחות. שומעת 'ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה'. שמה שקל לצדקה. זול יותר מאלף תשע מאות שמונים שקלים…

מבקשת מהפקידה לבטל, תוך כדי שואלת את בוריך מי חינך אותו. הוא לא יודע שלא מפריעים למאמע באמצע שיחת טלפון?

אני צריכה להתחיל את ההזמנה מחדש. ידי כואבות, אוזני בוערות, אולי כדאי לקנות מכבי אש. לאוזניים שלי.

הולכת לשתות כוס קאווע. נזכרת שאכלתי בשרי. ואולי מרוב שמיעת רשימת מוצרי בשר נדמה לי שאני בשרית?

מוותרת על הקאווע. הולכת לתלות כביסה. הדרייער לצערי לא הגיע. אולי במכירת החסד הזולה למשפחה החרדית הזו יש טריקינער (מייבש) ברשימה?

אני מתמלאת מרץ, שומעת את כל הרשימה של המוצרים תוך כדי תליית הכביסה, רוח נעימה של שקיעה נוגעת בפני. סך הכל מאה מוצרים. לקח לי בערך שעה וחצי, (סיימתי בינתיים תלית כביסה, עברתי לניקוי מקרר, סידור ארונות מטבח, פאזל עם בוריך).

אין טריקינער ברשימה. יש חדר כביסה מפליימוביל. פליימוביל זה מאמריקע, לכן אני רוצה למצוא דרייער, אבל מה לעשות שבירושלים, אנחנו קוראים לזה טריקינער או פשוט מייבש כביסה?

ברוך השם, העוילם מלא במכירות ובהוזלות לציבור הרב דורי, רב משפחתי, רב גוני.

הרי כל חג, ויש הרבה חגים הבאים עלינו לטובה בעייזר האיבישטער, צריך שיהיו:

לבעל ולחתנים, שמחת בשר ויין. לאשה, לכלות ולבנות, שמחת סט בגדים לילדים מקידישיק, אם השיגה ידה את כל המידות, לכל הילדים, באותה הדוגמא.

לילדים ולנכדים, שמחת פעקאלע גדוש בגודל של סוכת ירושלים, ובו יש כמובן – חמצוץ באורך חצי מטר. זה אפילו מסומן על החבילה: שחס וחלילה לא יטעו הדרדקים ויחשבו שזה חמצוץ רק באורך חמש סנטימטר, געפערלאך.

"כתר כתר, כתר יתנו לך ה' אלוקיני" שומעת את הנייד שלי מצלצל. "יא שיינא, ווואס איז נייעס?" אני לא שומעת אותה כמעט. יש המון רעש בקו.

"מכירה נדירה, נעלי פאפאיה בשמונים שקל, באולמי בנות הדסה…. קים אריין שנעל…".

אני נזכרת שצריך לקנות פאפאיה לשהחיינו בלילה השני של ר"ה. באמת זול שמונים שקל. קוראת לביילע ולברוכי לבוא איתי לוקחים גם את הקוצקאלאך של באשי, אמא שלהם תבוא אחר כך. היא עדיין בעבודה.

בדרך למכירה

"מאמע, צריך לקחת אוטובוס לבנות הדסה. זה רחוק מכיכר השאבעס". אני חושבת שלא יזיק לי הליכה. אבל, שוין, אני רואה את לערערין (המורה) זינגר צועדת לכיוון רחוב שרי ישראל, בגלל זה ברוכי לא רוצה ללכת ברגל?

"ברוכי, הקבולה שלך לא היתה טובה? היא הייתה על סכום גבוה!" ברוכי מאדימה, שותקת. היא עדיין בקבלה של הכיבוד הורים, ברוכשם אידישע נחת! אנחנו מחכות. האוטובוס עוצר. אין מקום להיכנס או לצאת.

עמוס בעגלות עם תינוקות שיושבים מבוהלים מהצפיפות ומעוד מישהו שמנסה לצאת או להיכנס ומורחים פרצופים קטנים על הדרך.

אין מצב לעלות על כזה אוטובוס ועוד עם שתי קוצקאלאך של באשי.

אולי זו דיאטה חדשה להיכנס לאוטובוס עמוס ולצאת רזים? אולי, אגד ירוויחו יפה. הרכבת הקלה עוד הרבה יותר. נראה לי שבגלל זה יש הפגונעס נגד הרכבת בבר אילן.

באמעס, לא רוצה לנסות לעלות. עדיף להישאר שמיינע מכל הקאווע שאני שותה ולא למרוח פרצוף קטן ומבוהל.

מחכים לאוטובוס הבא. מגיע, אותו "מצב" חוזר על עצמו. הפעם יש גם כמה טאטעס בקדמת האוטובוס ליד הנהג שהתמזל מזלם והצליחו לעלות רק בזכות הסטיקר שבתחנה "גברים מקדימה נשים מאחורה".

ביילע מסכימה איתי שאין ברירה ונלך ברגל. הקוצקאלאך יושבים יפה בעגלה. בוגבו בי חמש. הכי טוב, הכי גדול. מנסות לפלס דרך במדרכה ליד בנק מזרחי, פיצוחי משיח, מיצי אורי, משכן התכלת.

מתחילים לראות את הכיפה הלבנה של בית הכנסת באיאן. חוצים את שטח הבניה, פעם קראו למקום הזה רחוב שרי ישראל.

מסתכלת קדימה, האולם צריך להיות פה בצד שמאל. רואה רק עגלות, המון עגלות בערבוביה ואי סדר. וילדים, שמחפשים את אמא.

כנראה עוד הרבה מלבדינו חשבו שפאפיה בשמונים שקל זה זול. "או, הנה היד של שיינא מנפנפת לנו מהפתח הצדדי של האולם" ביילע ברוכי ואני ממהרות אליה. היא מושכת אותנו פנימה עם העגלה.

"סאיז גיט, ממש כניסה וי אי פי". שיינא מסמנת על הפה סימן של אחרי קריעת שמע. "אני חאבערטע של המארגנת, יא".

נכנסים לאולם. יש הרבה שולחנות ריקים עם שלטים חמודים של מידות הנעלים. מעניין איפה הנעליים. רואה ערימה עם שתי ידיים אנושיות מחזיקות אותה, תצוגה מעניינת וניידת. לא עדיף לשים את הערימה על השולחן? רואה זוג חמוד לבן לקוצקאלע אחד. מושיטה יד לקחת. "הי!! מטורנישט! מאכסט א עביירה!!" לא רוצה עבירות בערב ר"ה. גם ככה המשקל שלי נוטה יותר ל… אין צורך להוסיף.

שומעת את הקול של הרעבעצען מהשיעור חיזוק לפני ר"ה: "נשים צדקניות מלאות בזכויות! גם אם נופלות לפעמים" טוב, רק שלא אפול בגלל נעליים… גם ככה יש לי מדרסים טובים.

"זיי אלע שלך?" אני שואלת את ערמת הקופסאות. הקול עונה לי מבעד לערמה: "פון מאמא פון שורי פון גיטי פון פריידי פון יענקי פון ועלוויי". בסיידר, בסיידר. הבנתי. תעצרי פה. לא עומדת בקצב הקראת שמות משתתפי ההפגנה, אהמ, המדידה.

"אהה… לקחת נעלים לכולם." מנסה להיות נחמדה. מהחלון הפונה לרחוב, רואה את כולם מחכים בהפגנה גם הם. מנסה למצוא שוב את הפתח, חייבת ללכת מהמקום החנוק הזה. לשיינא ולביילע מקום כזה מתאים. לי פחות.

שומעת אשה צועקת. "יש פה ילד עם חולצה כחולה בוכה. של מי זה?"

או, הנה הפתח!!!! רואה אשה חוזרת עם שקיות של אושר עד מפוצצות נעלים. "זה לא היה לי טוב, מי רוצה?" בעלת מטפחת ורודה ועגילי חישוק ענקיים מקדימה את כולם.

"יא איבני!!! את זה את לא אוהבת???"

"ספרדי מדי בשבילי".

"מותק, מה אני נראית לך, געפילטע פיש? אני אקח את זה… מתאים לי מאד. תודה נשמה!!!"

ברוכשם, הרבה זכויות נאספות לעם ישראל בזכות המכירות האלה, השבת אבידה של ילדים, אהבת חסד בין ספרדים לאשכנזים והעיקר. שהחיינו לליל ראש השנה. פאפאיה בשמונים שקל.

מסמנת לביילע שתישאר עם ברוכי ויחזרו הביתה ביחד, ביילע הצליחה לקחת מהערימה כמה זוגות, מתברר שהנערה שהחזיקה את הערימה זו בת דודה שניה שלנו.

"אני הולכת…". יוצאת, נושמת אויר. עדיף כבר לקנות נעלים במכירת מחסני החסד בטלפון. לא נורא ששנה שעברה הזמנתי לבוריך מידה ארבעים ושמונה במקום עשרים ושמונה. הוא למד לשחות השנה, בזכות הנעליים האלו.

חוזרת הביתה ברגל, כל הדרך מכדורי עד מאה שערים. בבית, נושמת, המזגן פועל על שש עשרה וטורבו מקסימום. הולכת להסתכל בקוקר.

כמה ימים אחרי

"מלאכים מלאכים, המוני מעלה. עם עמך ישראל" הנייד מצלצל כבר בפעם החמישית. עונה "הודעה חשובה ממכירת משען יוסף בהרחבה בהרחבה, המכירה תתקיים היום ברחבת אולמי זוויעהאל ברחוב… לא יאוחר מהשעה עשר בלילה".

כל שנה מחדש אני אומרת ליואלי, שאולי השנה נלך כמו מלכים לשערי רווחה או לאושר עד ונקנה ברוחב יד עם תווי הקניה שקיבלנו מארגון עזרא וחסד. "כשנהיה זקיינים וזקנות ונשתה קאווע בלי שיניים, רויזי. עכשיו כוחנו במותנינו – יש מכירות מוזלות".

מתקשרת ליואלי, הוא בדיוק סיים מנחה ויוצא לכיוון האולם. "תשלחי את בוריך עם העגלת תאומים, יא?" אני מנסה לחשוב מאיפה אשיג עכשיו עגלת תאומים. יורדת למטה, מחפשת שתי עגלות שוק, מחברת יחד עם שקית.

"בוריך, הנה לך עם זה לטאטע". הוא שמח עם הצעצוע החדש ומידרדר למטה לכיוון ספרי אור החיים. רואה עוד אנשים עם עגלות תאומים, עגלות שוק, ומי שקנאקר (חברהמן) הולך עם עגלת משא של חנות מכולת.

אחרי שלש שעות

יואלי עולה הביתה עם קרטון של פלאנקן. "איזה יופי, ברוכשם ההזמנה בוטלה. ויש רק קרטון אחד של פלאנקן בשר".

בוריך חוזר עם שלוש חבילות של פליימוביל תחנת כיבוי אש. יואלי חוזר עם חמש חבילות של פליימוביל חדר כביסה, מה קורה כאן, אה??? ואין שם טריקינער. שכוייח ששאלתם.

בוריך נשאר בבית. שמח עם הפליימוביל. רואה אותו מחזיק כבאי ביד עם מגפון "פייער (אש), פייער אין סאטמער" הוא מוריד את הכבאי, נוסע עם המכונית מכבי אש לכיוון סאטמער "וואו וווא וווא וווא"

יואלי חוזר עם שאר המוצרים. טישו חתוך, טישו, חד פעמי, שקיות אשפה, עופות רגילים, חזה עוף, כנפיים, שימורים, מפות חד פעמי, נרוניות.

הוא מתיישב ליד השולחן. מול המזגן. "פאר וואס הכל כפול?" (חוץ מהפליימוביל והפלאנקן, א יא?)

מסבירה לו למה הכל כפול: יש לנו שני ימי ראש השנה, סעודה לפני יום כיפער וסעודה אחרי. שתי סוכעס, במרפסת ולמטה ליד העץ. שמחת תורה ויום טוב שני לאמריקאנערס. ב"ה. לא יחסר.

מודה באמת הכואבת "לחצתי בטעות פעמיים על כל מוצר" רוצה להיות דובר אמת בלבבו. חשוב לפני ראש השנה ובכל השנה.

יואלי מחייך כפול שתיים, אחד אחרי השני ובין לבין צחקוק קל.

נו, שוין. העיקר שנזכור שאנחנו צריכים להמליך את ה' פעמיים.

גם בפנימיעס וגם בחיצוניעס. (בפנימיות ובחיצוניות)

"כתר כתר כתר יתנו לך" הנייד שלי מצלצל. שמה כתר דמיוני על כל הפעולות הטכניות שלנו, הנשים. בדרך זו אנחנו ממליכות את השם, באמעס.