"מהיום, כשדוד מרדכי שלי יבכה, אני ארוץ ראשונה לתת לו מוצץ". סיפרה שורי בגאווה, עודה עטויה בגדי שבת. כל ילדות הגן ידעו, כי הבוקר חגגו ברית לדוד שלה. סבתא ילדה תינוק!

רבות מהסבתות של היום רתומות לעגלות ותחת מסרגות וצמר, הן מארחות בידיהן מוצצים. חבורה של בנים ובני בנים בגילאים חופפים מפזזת במרפסת.

החוויות, הדילמות, ההתמודדות. ארבעה מוזינקלך ושתי סבתות משתפות, וגב' אסתר קעניג, יועצת משפחתית ומגשרת, מנסה לבנות גשר בין הדורות.

לסבתא אין זמן לסרוג

"במשך השבוע הבית שקט" – מספרת גולדי, סבתא לגדוד נכדים, חלקם בגילה של בת זקונים חמודה. "ההתמודדות של דבורי בת העשר מתחילה בשבתות, אז באים הילדים הנשואים על טפם ופקלאותיהם ומפזרים את הנחת סביב.

וכך זה בערך נראה.

אחרי הדלקת נרות נעמדת חוי של יהודית ומתחילה לזמר את המנון בית הספר, עם כל הקצב והתנועות. בתי יהודית מתמוגגת על ידי ומחכה למילה טובה.

אני אומרת מילה טובה, בוודאי, אבל לא מתלהבת יותר מדי כי בפעמים שעשיתי זאת נעמדה דבורי בצד והוציאה לה לשון, ומאז במשך כל השבת הייתה תחרות בין הילדה והנכדה, מתחת לשולחן ומעליו.

בשביל דבורי שבתות כאלה הן – התמודדות. אני שמחה עם ההתמודדות הזו כי כילדת זקונים החיים שלה קלים. אין לה כמעט עבודה בבית ואין לה אחים קטנים שמפריעים לה. התמודדות בריאה לכל אחד ומחשלת להמשך החיים.

אני נותנת אפוא אמון ביכולתה להתמודד ואיני מנסה לרפד לה את הדרך.

היחס

כאשר הנכדים באים בעלי מתלהב מהם מאד, וכאשר הוא בוחן אותם על פרשת השבוע, הוא עושה זאת לפני שהוא בוחן את דבורי שלנו.

בתחילה ניסיתי לרמוז לו מתוך לחץ, שיסתכל קודם על דבורי,
אבל כשוחחתי על כך עם אשה חכמה שלי היא אמרה לי, שהדבר לא יזיק לילדה אם הוא קורה מפעם לפעם.

הנה רק השבוע היא לא התאפקה, וכשבעלי בחן את מלי של יהודית אמרה דבורי בהתרסה – 'היא בכלל לא יודעת!'

לא נבהלתי.

אני מאד משתדלת 'לזוז הצידה' ומפנה את הזירה לבעלי, תוך נתינת אמון מלא בכך שבכל ילד או ילדה, יש הכוחות להתמודד עם הנסיונות שנתן להם בורא העולם, גם עם רגשות כמו קנאה ותחרות.

מדי פעם קונה בעלי מתנות מ'הכל בשקל' לחלקם לנכדים. באחת הפעמים האלו סיים לחלק ולא נותרה מתנה לדבורי. אמרתי מיד שלא נורא, דבורי ילדה גדולה ויכולה לוותר לנכדים הקטנים ממנה. אבל 'דבורי הילדה הגדולה' התייפחה כמו ילדה קטנה. זה קורה לה הרבה כשהנכדים באים בהמוניהם. אולי היא הולכת לאיבוד… אבל אחר הרעש הגדול שוב חוזר השקט אל הבית, ודבורי שוב הופכת להיות כמו בת יחידה. ואני משתדלת להתמקד בה הרבה, ככל שטרדות היום יום מאפשרות לי.

"ילדת הזקונים הזאת נמצאת במקום מאד רגיש". אומרת אסתר קעניג, יועצת משפחתית ומגשרת.

"בתוך לבה היא שואלת את עצמה היכן הוא המקום שלה, ומגיל צעיר מאד, היא מתמודדת עם הורים מבוגרים וזה לא תמיד קל"

הפרטיות

"יש משהו שעליו אני עומדת בכל תוקף" אומרת גולדי. "והוא: הפרטיות. כשם שלכל ילד חשובה הפרטיות, לדבורי חשוב הדבר לא פחות.

ספציפית, דבורי אוהבת נוי ואסטטיקה. יש לה בחדר הילדים, המשותף לה ולעוד אח ואחות, מדף נחמד ומטופח. עציץ ריחני, קישוטי מדף ומתנות קטנות שקבלה.

יום אחד נגשה אלי בדמעות וסיפרה שאחד הנכדים נגע לה במדף והרס לה דבר יקר ערך. הקשבתי לה וכאבתי איתה, ולנכדים אני חוזרת ואומרת: במדף של דבורי לא נוגעים! הם כבר יודעים. הפינה שלה "מקודשת", והפרטיות שלה היא עבורה מצרך קריטי.

"שמתי לב לתופעה מעניינת" מספרת הינדי. "בת הזקונים שלי סובלת לאחרונה מדלקות גרון חוזרות ונשנות. ושמתי לב שזה קורה תמיד בזמנים בהם הבית עמוס בנשואים ובילדיהם. כשזה קרה לה בשמחת תורה, כאשר הבית שקק והיא לא מצאה לעצמה מקום, פיזית, על מרצפות הבית, הבנתי שזה כנראה משהו שנובע ממצוקה פנימית".

"הפרטיות לבת הזקונים היא קריטית ממש" אומרת אסתר קעניג. "נתאר לעצמנו, לו היה קורה מצב הפוך: לו הייתה מגיעה אליך, אחות נשואה, אחותך הקטנה והמוזינקאלע. פותחת את כל הארונות, אוכלת, משחקת, לא מחזירה, בקיצור, מרגישה בבית. תארי לך לו הדבר היה קורה לעתים קרובות. האם היית אומרת 'לא נורא', 'זה קורה במשפחות הכי טובות?' בת הזקונים זקוקה לפרטיות שלה, לשמירה על המקום שלה, כדי להרגיש טוב בבית הזה שהיא גרה בו כרגע".

לחנך? לשתוק?

דילמות לא חסרות:

"כשעולה בי צורך לומר מילה לילדים, קשה לי להתאפק בדרך כלל" מחייכת גולדי. "כשחבורת נכדים, בגיבוייה המלא של דבורי, מוציאה כלי מיטה טובים אל המרפסת ומפזזת עליה כעל טרמפולינה, או במקרים אחרים של השתוללות יוצאת מגדר הרגיל או התנהגות שאינה הולמת, אני נאלצת לשים גבול.

משתדלת לומר את ה"די" לכל הילדים ביחד.

מילים מחנכות מעבר לכך? באופן טבעי אומר לדבורי ראשונה. אחר כך לילדי הבנות שלי. וילדי הכלות? אהמממ…. זה נושא לכתבה בפני עצמה, אבל אעדיף שהם יבינו לבד.

"הילדים הגדולים שלי אומרים לי לפעמים ברוח טובה, שלדבורי יש אמא אחרת מאשר זו שהייתה להם. אני מסכימה איתם לחלוטין. הם מביאים גם דוגמאות מחיי היומיום: לנו לא הרשית להשתתף בחוגים מחוץ לבית הספר, לא נתת להכניס כלי נגינה הביתה, ממתקים היו אך ורק בשבת, ושעת השינה הייתה שמונה ורגע אחד לא מאוחר יותר.

ודבורי? נו טוב, יש לה אמא מבוגרת…

זה לא רק הכוח שכבר אינו כשהיה" מבהירה גולדי. "זו הפרספקטיבה שמשתנה יחד שלבי החיים והילדים שעברו את הגילאים הרבים והשונים עד לנישואיהם, ועד בכלל.

אינה דומה אם צעירה שכל מעייניה נתונים לחנוך הילדים בני השמונה ומטה, לאם טרודה – מחותנת המתרוצצת בקניית נדוניה יחד עם הכלה התורנית ובכל הזמן הפנוי כותבת רשימות ומקפיאה תבשילים ומאפים לשבת השבע ברכות.

אין לה אמא פנויה כל כולה, אבל יש לה אורגנית, וממתקים פה ושם, וחוג שכל כך חשקה בו,
ואת יודעת מה עוד? יש לה אמא בעלת ניסיון.

את המשפט הזה אני אומרת לעצמי כאשר נקיפות המצפון גוברות עלי, ומאיימות לקרוע אותי לגזרים כמספר ילדי…

"כהורים, עלינו לשמור מכל משמר על מקומה של הדודה. בשום אופן לא לומר: 'את הדודה ואת תוותרי'". מזהירה אסתר קעניג.

"עוד חשוב לנו לזכור", אומרת אסתר קעניג, "וחשוב להזכיר גם לילדים: אמנם אנו מרגישים בנוח בבית של סבתא, אולם מדובר בשני בתים נפרדים. אני גדלתי בבית אחר, מהבית שזו גדלה רבקי אחותי הקטנה. הדורות הם שונים, תנאי החיים הם שונים, ובעיקר, ההורים הם שונים בתכלית השינוי. כשקשה לנו עם זה, נזכיר לעצמנו שלכל אחד בחר הקדוש ברוך הוא את זוג ההורים הטוב לו ביותר.

המוז'ינקאלאך

להוולד אל תוך מציאות של אחיינים

"כשנולדתי" מספרת סימה, "כבר היה לי אחיין בן שנה. מטבע הדברים גדלנו ממש ביחד.

אמנם לא חיינו ממש באותו הבית, אבל התחככנו המון זה בזה. הם באו אלינו ואני הלכתי אליהם 'לעשות בייביסיטר' מדי פעם.

"אצלי עוד לא היו אחיינים" מספרת יהודית. "הנכד הראשון נולד כשהייתי כמעט בת ארבע. ההתלהבות סביבו הייתה קולקטיבית וכבר אז קינאתי בו קנאה עזה. והיינו גם חברים טובים וקרובים, זה לא סותר"…

"אחייני הופיעו לראשונה בהיותי בת עשר". מספרת שרי. "הם היו מקסימים ואהבתי אותם מאד, כשאחותי הייתה יולדת הם הפכו להיות 'שלי' גם חברותי וחניכותי לשעבר עוד זוכרות כמה אהבתי אותם".

הקנאה.

"לא זכורה לי קנאה והרגשה ש'גונבים לי את אמא'" אומרת סימה. "אולי מפני שאני עצמי שמרתי על מעמד בלתי מעורער. אני הדודה כאן, מה שבטוח – בטוח".

אצל יהודית הייתה הקנאה מאד מורגשת. "מיד כשנולד האחיין הראשון חשתי אליו קנאה עזה. ולא מצד ההורים שלי, החכמים, שידעו להרגיע אותי ולומר לי: הוא רק נכד, ואת – בת!

הקנאה והכעס היו על אחיי ואחיותי הגדולים, שלא הפסיקו לכרכר סביב האחיינים ואותי הותירו בצד. הם תמיד היו לצד האחיינים (והורי – לצידי, למרבה הנס)".

"אצלי לא הייתה קנאה, ההיפך" מציינת שרי. "כל כך שמחתי בנכדים! עליהם עשיתי את הסטז' שלי באימהות. כשהגיעו ילדי שלי, טיפלתי בהם כבקיאה ורגילה. אני זוכרת ששאלתי את עצמי לפעמים, בהיותי דודה צעירה, האם את הילדים שלי אוהב יותר? האם יש אהבה גדולה יותר מזו שאני רוחשת לאחיינים שבטיפולי? בהגיע העת, הגעתי למסקנה שכאם יש לי ראיה רחבה יותר ואחריות רבה יותר".

"לא הרגשתי מופלית לשום כיוון" מספרת סימה. "תמיד קבלתי את מלוא היחס ותשומת הלב.

אני חושבת שלהורי יש בכך חלק גדול. הם ידעו לשמור על מקומו של כל אחד מאתנו, ואין מחלקה נוגעת בחברתה כמלוא נימה".

"התכוננו לחתונה של בני" מספרת הינדי, "ואחת מבנותי הנשואות, ארגנה לכל הנכדות שמלות זהות. בין קרוסלת ההכנות, שמתי לב פתאום שהמוזיניקית שלי לא מוצאת את מקומה.

'אז מה, יהיה לי שמלה כמו לכל הנכדים?' היא שאלה אותי, הוא פתאום הבנתי את הצורך שלה למקום שלה, שמתבלבל לה כל כך הרבה פעמים. 'את תלבשי בגד דומה, אבל הדוגמא תהיה קצת אחרת. שכולם יידעו שאת האח של החתן!" אמרתי לה, והניצוצות בעיניה הסבירו לי כמה צדקתי.

"כאשר הדוד והאחיין הם בני אותו גיל, מטבע הדברים נוצרת תחרות" אומרת אסתר קעניג. על האם – הסבתא, לשמור מכל משמר על מקומה של בת הזקונים. כדודה מגיע לה מקום של כבוד: אם קונים מתנה לאחד הנכדים ליום הולדתו, הדודה תצא לבחור את המתנה, ובזאת תרגיש חלק מהעניין. לאורך הדרך, חשוב לתת למוזינקלע מקום מכובד, מיוחד, מקום השמור רק לה, הדודה של כל הגדוד".

הפינוק

בת הזקונים, מטבע הדברים, זוכה להרבה פינוק. האם זה נכון?

"ברור שהייתי הנסיכה בבית" אומרת יהודית. "יורשת עצר יחידה וקטנה. הפינוקים היו לא מעטים, ואפילו לרופא שיניים לקחו אותי למומחה מיוחד. עוד לפני שגז הצחוק היה פופולרי זכיתי לטעום את טעמו (דרך האף…) ובסוף הטיפול הוא היה נותן תלוש לגלידריה סמוכה, לקבל גלידה במתנה ("מתנה" אחרי הסכום המופקע של הטיפול) לעומת זאת לאחיי הגדולים יש סיפורי זוועה על רופא השיניים מטעם העירייה או משהו כזה, שהיה משתמש באטבי כביסה לפתיחת הפה ועד היום דור שלם לא מטפל אצלו בשיניים בשל הטראומה….

וזה לא שההורים עשו את זה בכוונה, גם האחים זכו לטיפולים אצל הרופא 'שלי'… אחרי שהבינו את גודל הברוך עם הרופא ההוא".

"הייתי מפונקת כמו שצריך, וזה היה כיף חיים!" נהנית סימה להזכר. "נהניתי בחברת החמולה שסבבה אותי.

אמנם לפעמים היה קצת משעמם, בזמנים של בין לבין, כשהבית היה ריק ושקט. לכן תמיד אהבתי שיבואו זוגות להתארח, שלא תהיה הרגשה של בית אבות…. שיהיה מעניין ושמח. ותמיד היה לי מעמד חשוב, הייתי הבייבי של כולם".

"האחים הגדולים התייחסו אליי כאל 'המפונקת'", משחזרת יהודית, "רק כשהייתי ממש קטנה. לא הייתי תובענית במיוחד, אבל זו אמת, שכל מה שרציתי, אבל הכל, קיבלתי. עד נישואיי… רק צייצתי – וקיבלתי. להורים שלי כבר הייתה יכולת כלכלית יותר גדולה, ואבא שלי רץ למלא את משאלותיה של נסיכתו. החל בזוג טוקונים דרך פסנטר, ואפילו טיולים לאורך ולרוחב הארץ.

כאשר גדלתי, מהר מאד התחילו האחים להעריץ אותי, בעיקר בגלל אמירותיי השנונות. עם כל הענווה, מספרים שהייתי נבונה ופקחית ומהר מאד הם כבר לא התייחסו אלי כאל 'הקטנה', אלא כשווה ביניהם".

"דווקא לי לא זכור שזכיתי לפינוק יתר". מפתיעה שרי. "אנחנו בסך הכל ארבעה ילדים עם רווחים גדולים בינינו. הגדולים היו הרבה עסוקים בשלהם, ואני – בשלי, המון האחיינים בין השאר. למי היה זמן לפנק אותי?".

לגבי הפינוק, קיטרו אחיה של יהודית לא מעט. "אחים שלי תמיד אמרו – מה שאמא לא הרשתה לנו, אצלך זה מלכתחילה… ואבא מעולם לא מסרב לבקשותייך.

אני חושבת" מחייכת פתאום יהודית, "שאצלנו הייתה הקנאה דווקא – בי.

היום, כשאחיי הגדולים אומרים זאת, אמא שלי מחייכת ואינה מכחישה. ככה זה כשמתבגרים – היא אומרת. רואים דברים אחרת. אבל היא אף פעם אינה עומדת בעמדת התנצלות".

"אולי ילד הזקונים זוכה לפינוק" מהנהנת אסתר קעניג. "אולם בסופו של ליל הסדר, אחרי שכל המשפחות הצעירות התמקמו איכשהו בתוך החדרים הצפופים, וישנים שנת ישרים, מי זו שמסתובבת טרוטה בבית ומחפשת פיסת מרצפת להניח עליו את המזרן שלה? מי זו שנודדת מהמיטה שלה שבוע אחרי שבוע, כאשר משפחות צעירות מאכלסות את הבית בנחת? מי זו שמגירת האוצרות שלה הופכת להיות שטח הפקר, נכנעת מול ידיהם של חבורת אחיינים שובבים? מי זו שנשארת במוצאי שבת, אחרי שכל האורחים הלכו, עם שאריות בכל מקום, ספר ספריה קרוע, ילקוט שחיטטו בו ממש בטעות וחבילת לורדים שנהרסה?

עם כל האהבה לאחיה הנשואים, ועם כל הרצון שיבואו והרבה, לא תמיד זה קל לה, ולא תמיד הביקורים האלה משאירים לה מקום".

האחים והאחיות הגדולים

"בואו נשחק באבא – אמא"

אחים ואחיות גדולים, מטבע הדברים דואגים לאחיהם הקטן ולעתים פורשים עליו חסות יתר.

"היו נסיונות – מצד אחיי הגדולים – להיטפל עלי תחת מסווה דאגני ומחנך", מספרת סימה, "אבל אני – הדפתי אותם הדף היטב והבהרתי: יש לי אבא ואמא!"

"לא היו לי יותר מזוג הורים אחד" משתפת יהודית, "אח נשוי שניסה 'לחנך' אותי, זכה לתגובת נגד… מה שכן, הם הצליחו לחנך אותי בדרך עקיפה. ראיתי בעיניים גדולות ומפנימות התנהגויות מרתקות, וחקקתי בלבי… 'כשאגדל, כך לא אהיה' שמרתי לי בדיסק הקשיח של המוח. וכיום אני יכולה לומר להם תודה…"

"האח שלפני הוא חברהמן ובעל מידות נדיר" מספרת שרי. "הוא פרס עלי את חסותו אבל מעולם לא נתן לי הרגשה שהוא פטרון עלי. הוא היה אח מאד טוב ומסור.

אחותי הגדולה יותר כן השתלטה לי קצת על החיים. השם עזר לי וסילק אותה מהשטח עבורי כשעוד הייתי קטנה למדי ושלח אותה לגור רחוק. לשבתות וחגים היא הגיעה אלינו מפעם לפעם ואני אליה. ילדיה היו אהוביי הגדולים, אבל ביום יום גדלתי בעצמאות ויכולתי לפתח את אישיותי שלי בלי שתעמוד לי על הראש. כשגדלתי וכבר הייתי בנויה ובוטחת, והקשר הפך להיות חם וביחס של שווה אל שווים".

לקראת שבירת הצלחת

"כאשר הגעתי לגיל שידוכים" מספרת שרי, "אחי הגדול הנ"ל עבד קשה מאד בשבילי, סרק את הישיבות ביסודיות, היום הוא עושה את זה עבור הבנות שלי…

הוא התחתן שנה וחצי לפני. אשתו, מקסימה ובעלת מידות נדירה כמוהו, גדולה ממני בשנתיים ואם ביום יום גדלתי כבת יחידה, כשהוא בישיבה והשאר נשואים וגרים רחוק, כשהוא התארס קיבלתי פתאום מתנה עצומה – נולדה לי "אחות"! נוצר ברוך ה' קשר נהדר וקרוב, כשהתארסתי והתחתנתי, היא היתה זו שבעיקר העניקה את הליווי והתמיכה הרגשית והמשתתפת, זו שצריך בשבילה מישהי קרובה בת גילך.

אחי היה מעורב בשידוך שלי,
וגם אנחנו – בשידוכים של אחיי בעלי היינו מעורבים היטב. גם זה היה בשבילנו סטאג' מצוין. בהגיע זמנינו לקבל את תואר המחותנים, אמרה אמי בהשתאות: אני רואה שאתם יודעים מצוין את העבודה… חשבתי שאצטרך ללמד אותך כל מיני דברים, כמו שהייתה צריכה עבור אחי ואחותי הגדולים שלא כל כך היו מעורבים בשידוכים שלי, והנה מתברר שאנחנו מסתדרים כמו בקיאים ורגילים…"

"גם אצלי 'התערבו' בשידוך…" צוחקת סימה. "אחותי וגיסי… הם היו השדכנים שלי באופן רשמי, למרבה המזל או להיפך".

"אצלי ניסה האח הגדול לקבוע קצת" מספרת יהודית, "אבל הוא לא הצליח, הורי לא נתנו לו. באופן כללי, ברור שהיה לאחים שלי מה לומר בקשר לשידוך! אבל אבא שלי היה נחוש בדעתו מה הוא מחפש, וכיוון את 'היועצים' למיניהם לבירורים ולא לעצות".

"מציאות של משפחה רב גילאית, היא לא דבר חדש בימינו". מסכמת אסתר קעניג. "היא יכולה להיות מציאות מלאה בקונפליקטים, והיא יכולה להיות מציאות יפה, מושלמת וטובה. לו רק נבנה את הגשר הנכון, שיסגור את כל הפערים".

כיבוד הורים – הזדמנות שחובה לנצל

אולי זה הקשר המיוחד של הבת שחייתה תקופה מסוימת לבד עם ההורים, אולי זו בגרות אופיינית, אולי זו ההרגשה שההורים כבר אינם צעירים כשהיו, ומי יודע כמה זמן יוכלו עוד לקיים מצוות כיבוד הורים…. ואולי זו פשוט – אהבה?

כך או כך, מספרות בנות זקונים על קשר מיוחד עם ההורים המתבגרים, דאגה עמוקה לשלומם וביקורים תכופים, לעתים הדדיים.

"כבת זקונים" מספרת יהודית, "הדאגה להורים המתבגרים עומדת בראש הרשימה, למרות שהם מתפקדים יפה יחסית לגילם.

הדאגה הזו מקננת בראשי, וכשצריך, אני תמיד שם בשבילם.

ללכת עם אבי לקופת החולים, לדוגמא, ללכת עם אמי לקנות בגד לחתונה – זו תמיד תהיה אני. בעלי ואני יודעים שאם הם צריכים משהו, הכל נדחק לצדדים והם הראשונים. אנחנו תמיד עושים זאת בשמחה ובאהבה.

אני לא חושבת שיש מישהו במשפחה שמסור אליהם יותר ממני, וברור לי שזה בגלל המקום שלי במשפחה.

גם להורי שמור עבורי יחס מיוחד. לבעלי, לילדי וכמובן – לי".

"המשפחה שלנו קטנה ומרוכזת" אומרת שרי, "ואולי לכן הקשר המשפחתי עם ההורים הוא הדוק אצל כולם. אחי הגדול מבקר שם כמעט מדי בוקר ומתקשר מספר פעמים ביום. הקשר שלי – כבת זקונים – הוא מטבע הדברים הקרוב ביותר".

"אני בהחלט דואגת שההורים שלי לא יזדקנו לי ככה מתחת לידיים" צוחקת סימה. "אני משתדלת לפחות לא לעזור להם להזדקן… הדבר אכפת לי קצת יותר מכולם, למרות שהם ברוך השם, יחסית לגילם צעירים ורעננים.

ואני – עדיין התינוקת שלהם בכל המובנים. לא יעזור שהתחתנתי ולא שיש לי כבר תינוקת משלי…."