בתי ורשא, כ"ב אדר תשי"ב
נתן נטע התעורר בחוסר חשק. שקט היה הבית, אמא יצאה כבר אל עבודת יומה, אל קערות ענק, וסירים שעליה להעמיד ותפו"דים שעליה לקלוף בבית החולים "ביקור חולים".
מן הבוקר עובדת אמא. בצהריים היא מביאה לו חיוך עייף ומכינה ארוחת צהריים מהירה לה ולו. בכל היום עוטפת הדממה את נתן נטע.
קר לו. הוא מתחפר עוד בתוך שמיכת הצמר ומרגיש היטב את הקש שבתוך המזרן. אין לו חשק לקום, למרות שהשמש עלתה כבר מזמן אל רום השמים וציירה בקיר האבן שמולו ריבוע של אור שתקרתו קמורה, בדיוק כמו החלון ממנו יצאה.
"שמש חורפית" מתיז בזלזול לעבר קרן השמש. "היא חמה בדיוק כמו אמא חורגת".
השמש אינה מצליחה לחמם את עצמותיו, וגם לא שמיכת הצמר.
עד מתי ישכב כאן כמו זקן משועמם?
הוא קופץ מן המיטה, מנער את עצמותיו הצעירות. ודאי השאירה לו אמא, כמו בכל יום, פרוסה דקה של לחם. אולי גם כפית אחת של ריבה? היה רוצה שאמא תשאל אותו מדי בוקר, מה הוא רוצה בתוך פת לחמו. היום מתחשק לו ריבה.
"מפונק!" גוער נתן נטע בעצמו. "תן תודה לרבונו של עולם שיש לך פת שחרית. לא כולם ולא תמיד זוכים לה. אתה יודע שהמצב הכלכלי בביתך שפיר, והאוכל הנמכר עם התלושים שהממשלה מחלקת, מספיק לך בהחלט. מתי היית רעב ממש לאחרונה?
בבית של אהרלה, לדוגמא, אין בכלל ביצים במשך השבוע. כך שמע ממנו. הם שומרים את הביצים לשבת או לא יודע למה, האם אהרלה זכה פעם לביצה שלמה לעצמו?
למען האמת, לו היו שואלים אותו, היה מוותר על ביצה ועוף ומעדיף לחיות בבית שוקק. בית שיש בו אבא, עסוק ככל שיהיה, ואמא שעסוקה בעבודות הבית הרגילות, ואחים ואחיות שמתקוטטים לפעמים.
כן. היה רוצה לחיות בבית כמו של אהרלה.
שמו של אהרלה עולה בראשו של נתן נטע וצביטה מקפלת לו את הלב.
ניצוץ יש בעיניו של אהרל'ה, ניצוץ חדש וזר.
בימים האחרונים הוא מרבה לאחר לחיידר, כאשר המלמד גוער בו הוא מעמיד עיני תם ורק הוא, חברו הקרוב, שם לב אל הניצוץ הזר, המרדן שהשתכן בעיניו הגדולות.
אתמול גילה לו בסוד, מפני שהוא חברו הטוב ביותר, שכבר כמה ימים הוא הולך לבקר ב"אליאנס".
בית הספר הזה שוכן בתוך מבנה מפואר. יש להם מורים חברמנים, שמספרים להם פרקי היסטוריה מעניינים, מלמדים אותם את מפת הגלובוס ושירים מכל מיני אומנים בעולם. אהרלה רכש כבר מספר מילים בצרפתית והוא שמח בהם כאילו גילה אוצר.
בהפסקות, הם משחקים בכדור סל. בועטים בכדור, ככה." הדגים לו אהרל'ה כשהוא מקפל את מכנסיו עד הברכיים. "בועטים, הי, הופ! משתוללים, ושרים שירי ארץ ישראל".
משולהב היה קולו של אהרל'ה, כאשר ספר על ראות עיניו בבית הספר הקרוב – פיזית והרחוק כל כך.
נתן נטע כועס עליו בלבו. יודע שכל גדולי ישראל החרימו את בית הספר הזה.
"שקצים" ירק השכן בבוז, כאשר שמע את שמו של בית הספר. "מחללים את כל הקדוש והיקר לנו".
אך לפעמים עולות בו מחשבות סקרניות… אולי ילך גם הוא ויציץ לבית הספר ההוא. רק יביט אל משחק הכדור סל בחצר.
גם להם יש מלמדים טובים בחיידר. מלמדים טובים וצדיקים ויראי השם. אבל הם ממעטים לחייך, הם שומרים מכל משמר על משמעת וסדר, ואבוי לו לילד שיעז לומר בחופשיות את מה שבלבו.
באליאנס יש פטיפון גדול, כל הזמן עולים משם קולות תופים פרועים משהו, וצלילים זרים מתנגנים בהם.
נתן נטע אוהב מוסיקה. מעולם לא ראה פטיפון מקרוב.
הוא מכניס את פרוסת הלחם הדקה אל תוך נייר מקופל בקפידה.
נוטל את תיקו ופוסע החוצה.
הוא צועד בחוסר חשק, רגליו, העטויות בנעליים מטולאות בטלאי על גבי טלאי בוטשות באבני חצץ בלתי נראות.
המלמד יכעס עליו על איחורו. אולי אף יעניש. מה יאמר לו?
יעמוד במפתן, יעמיד פני תם ושאינו יודע לשאול כמו אהרל'ה? לא. אין לו עדיין את אותו ניצוץ חצוף בעיניים. אין לו את האומץ.
ישא בכל עונש שיתן לו המלמד, גם אם המכות תהיינה נמרצות, הוא חושב שהן מגיעות לו הפעם ביושר.
קרן שמש מפזזת בין חצרותיה הצרות של בתי ורשא, משחקת על מדרגות האבן במשחק האור והצל ומטפסת על מעקות המתכת.
למעלה, בין שורה ארוכה של דלתות זהות מראה, נמצאת דלת הבית של נתן נטע ואמו. רק הם.
הקרן מהססת ונכנסת פנימה אל תוך הבית, דרך חריץ צר שפעור. מהססת הקרן ובודקת אם גם הפעם יתיז בה נתן נטע מילים פוגעות, האם גם עכשיו יחשיב אותה כמו אם חורגת?
חם בתוך הבית. החורף הירושלמי נסוג מעם האביב. נתן נטע מוציא את מעט הספרים לאוורור, מניח אותם על גבי מעקה המתכת כשהם פתוחים, ודפיהם נעים כמו ענפים ברוח הקלה.
פעם, לפני הרבה שנים, כשגרו בעיירה החמה והטובה, כשהחיים האירו אליהם פנים והעוני והדממה לא היתה להם לארוחת בוקר צהריים וערב, היה לו גם אבא.
צדיק היה האבא ולמד מתוך הספרים הקדושים האלה. התנועע לאור מנורת הנפט אל תוך לילות החורף הארוכים, ומנגינתו החרישית הייתה לו לשיר ערש.
יום אחד נעלם אבא אל הבלתי נודע, ויום אחד, מאוחר יותר, הבין שהוא לא ישוב יותר.
זו להם השנה הראשונה שהם עומדים לחגוג כאן, בירושלים הענייה.
לא כך דמיין את ירושלים, כאשר חלם עליה בימים ובלילות.
לא כך דמיין אותה כאשר זימר אבא בערגה, בליל הסדר אי אז, לשנה הבאה בירושלים הבנויה, ודמעות כיסופין בעיניו.
אז חשב אותה לעיר מלאת יהלומים, יהודים עטופי הוד קדומים מהלכים בסמטאותיה ומדברים בהוויות אביי ורבא, כאשר הכל רוחשים להם כבוד.
"שוטה!" גוער נתן נטע בעצמו, משאין לו מישהו אחר שיעשה זאת. "וכי אינך יודע שארץ ישראל נקנית בייסורים? וכי חידוש הוא עבורך שכל עוד לא זכינו לגאולה השלמה ולביאת המשיח, ירושלים נראית כפי שהיא נראית?"
ענייה, מרוטה, בוכייה לפעמים… לא כמו שחלם עליה.
עשרות נערים הוא ראה, כאשר יצא אתמול עם אהרלה לטיול קצר מחוץ לשכונה. נערים מגודלי בלורית וחבושי כובע טמבל. אין להם ציצית ולא כיפה, הם בטוחים שארץ ישראל שלהם היא, הם מביטים אליהם במבטי בוז מזרי אימה.
שירים יש להם, וצעד בוטח, ואנחנו? יהודים של גלות. אוכלים את הדלות וממתינים בתור לקבל שמן, סוכר וקמח במידה ובמשורה.
ונערי אליאנס? ובית הספר שלהם – מתוקצב מן הממשלה, לכן הוא מפואר כל כך ומאובזר בדברים עליהם "עץ חיים" שלו אינה יכולה לחלום בכלל.
הופ! שוב אליאנס? יתוש חדר לו למוח ואליאנס שמו. אולי אהרלה החדיר לו אותו, ואולי היצר בכבודו ובעצמו?
זהו. נתן נטע סיים את מלאכת הוצאת הספרים. מביט על אמא המנגבת ביד חרוצה את מדפי העץ הפשוטים מן האבק שהספיק לדבוק בהם.
"אתה שותק הרבה" פולטת אמא. מביטה על הנער שלה.
ימים רבים לא האריך איתה בשיחה. הילד נראה שקוע בעצמו.
"אחרתי היום לחידר" פולט נתן נטע ואינו יודע מדוע.
"למה? הרי הערתי אותך טרם לכתי, אמרת שתיכף תקום?" שואלת אמא וצער משתרבב לקולה. בטול תורה תמיד כאב לה.
"היה לי קר, וחלמתי בהקיץ". מאריך נתן נטע שלא כדרכו. אולי חפץ לשתף אי מי במחשבותיו.
אמא סיימה לנקות את המדפים כולם. כעת יעברו ביחד על הספרים, ינגבו דף אחד דף כדי להוציא מהם כל שמץ פירור חמץ.
"מותר לי לדעת על מה חלמת?"
"החבר הטוב שלי, אהרלה… הוא נעלם הרבה לאחרונה, אינו מופיע ימים שלמים בחיידר. אתמול ראה אותו יחזקאל יוצא בחשאין משערי בית הספר הסמוך, אליאנס.
נראה לי שהוא פוסח על שני הסעיפים, בינתיים".
אמא פוכרת את ידיה ומצחה נחרש קמטים. "אבוי! אהרלה, ילד טוב! אוי, רחמנות על צ'רנה, אמא שלו. נתפס כבר אל תוך הרשת, אההוי!"
אמא רועדת בכל גופה, נראה שעוד מעט היא פורצת בבכי.
אינו מבין את עוצמת הכאב התוססת בתוכה ועולה על פניה, כמו כוס מי סודה עולה על גדותיו.
"אמא! הוא לא הלך אל בית הספר החילוני, זה שהוא הולך שם, "מציץ" פה ושם, אינו אומר שהוא הולך להיות כמותם! אני בטוח שאהרלה רק סקרן, לא כל כך מהר הוא יזרוק את הכיפה, הוא נער ירא שמים בסך הכל, הוא לא יפסיק להאמין בבורא העולם!"
"אתה תמים נתן נטע. גדולי ישראל מחרימים את בית הספר הזה ולא לחינם! הוא פסול, הוא טרף, אין על כך ויכוח".
אמא יורקת אל רצפת האבן הבוהקת בשאט נפש.
פניו של נתן נטע אדישות, הוא מושך בכתפיו.
האדישות הזו אינה מוצאת חן בעיניה של אמא.
היא מביטה בעיניים קרועות על נתן נטעל שלה, בנה היחיד, המנגב בשלווה דף, עוד דף.
חושבת על צ'רנה וליבה נקרע.
נתן נטע רגוע. והוא שומר על קשר עם אהרלה, כך אומר לה לב האם.
והקשר הזה עלול להיות מסוכן.
ולגרור אותו אל מדרון שמגמתו הברורה היא – ירידה.
היא נרעדת. ראשה כואב. כתפיה שחו. לו היה כאן בעלה איתם! היה מרגיע אותה ואומר, שנתן נטע ילד טוב וכזה הוא בעזרת השם ישאר. לכל היותר היה תופס אותו לשיחת הבהרה קצרה. שיחה המתאימה לאבות.
אבל האבא איננו, נעלם בעשן הכבשנים ומביט בה מלמעלה, מהיכלות הקדושים והטהורים. וודאי הוא נושא עמה יחד בעול.
איטה יודעת את אשר תעשה. תכנס אל רב קלמן בלוי ותבקש ממנו עצה ותושיה. אין ספק שגם בעלה היה מוצא בו את הכתובת.
שכונת בתי הונגרין ירושלים, כ"ד אדר תשי"ב
"עשרה קבין של חכמה ירדו על ירושלים, ותשעה מהם נטל ר' קלמן בלוי" כך אומרים תושבי ירושלים בינם לבין שפמם.
ניצוצות של תבונה יוקדות מעיניו של ר' קלמן זה. דעתו נקייה וחכמתו – חכמה, כזו שבאה ממעמקי הפנימיות של איש אשר מוחו החריף הזדכך בכור ההיתוך הירושלמי, ומזה שלשה עשורים הוא נושם מאווירה הבשום. חכמה שאינה מושפעת ממקורות זרים, ומספרי פסיכולוגיה ופדגוגיה למיניהם. חכמה פנימית, יהודית, צרופה.
איטה שמעה עליו רבות מידידותיה בשכונה. לא נער אחד ולא שניים, כך ספרו, הוא הציל מרדת שחת בעצותיו הנבונות.
תפנה אליו אפוא ותשטח בפניו את שאלותיו.
דופקת איטה ביד מהססת וזאטוט בן שנתיים פותח את הדלת.
"הרבנית" מופיעה מיד אחריו, אותה היא מכירה ולא מהיום. היא מקבלת את איטה ביד רחבה, מושיבה אותה במטבח הצר, מכבדת אותה בכוס תה וקוראת מיד לבעלה.
ר' קלמן כורה את אוזניו ולבו להאזין לב אלמנה, ולנסות לשמחה.
"נתן נטע הוא הקדיש של אבא שלו… הנצר היחיד לכל משפחתנו הנרחבת שעלתה בעשן הכבשנים…" מתחילה איטה בלחישה זועקת.
"דעות זרות נשתרבבו אל מוחו… חברו הקרוב רוצה להירשם אל בית הספר הכללי ומשפיע עליו מדעותיו המעוותות. ואנוכי אנא אני באה?"
ר' קלמן משתתף בצערה, לבו נחמץ על נתן נטע והוא יודע כי הצרה אינה רק צרת היחיד. הסכנה אורבת לנערי הדור כולו.
רק אתמול שמע על ברוך ועל שלמה, נערים אשר מתחילים אף הם את דרכם במדרון. אח, לא קלים הם הזמנים…
תשובתו של ר' קלמן מפתיעה את איטה. "ראיתי את נערך והוא חיוור במעט. יכול להיות שחסרים לו אבות מזון. האם הוא מקפיד על אכילת ביצים? פרות וירקות חיים? האם תלושי המזון שאתם מקבלים מספקים עבורכם?"
איטה מושכת בכתפיה. "אני חושבת שהמצב שלנו הוא טוב יחסית. הוא אוכל שלש ארוחות מסודרות ביום. פרות וירקות אין לנו בשפע, כמו כולם, אך לא זו נראית לי הבעיה".
"יכול גם להיות ששמם לו בבית", ממשיך ר' קלמן להציע. "הרי הוא בן יחיד, חברת ילדים יכולה למלאת את ראשו, אזי יחדל ממחשבות משובה…"
איטה אינה יודעת אם לצחוק או לבכות. וכי מה לאל ידה לעשות?
האם יש בידה פתרון?
ר' קלמן כמו קורא את מחשבותיה. וממשיך לדבר כמו אל עצמו:
"לו היה לנו מוסד פנימיה טובה להכניסו אליו, מוסד שיתן לו מזון בשפע וחברים בני גילו שישתובבו עמו, זה יכול היה להיות פתרון מוצלח. אבל אני תוהה איך ישפיע הדבר על נפשו העדינה. הוא נער שכמה ליחס אישי, אבהי…"
ר' קלמן מתהרהר לרגע ופתע מוארות עיניו.
"יש לי ידיד באמריקה, נדיב ובעל יכולות. הוא אמר לי בעת ביקורו האחרונה כאן, כי יש לו מחשבות לפתוח מוסד כזה, קטן ואישי לילדי הפליטים.
אני צריך לברר מה בדבר תכניתו זו… אם היא עדיין בתוקף… ובינתיים – אתם מוזמנים אלינו לסעודת שבת. שיכיר נתן נטע את ילדינו, שיבוא לבקר"…
איטה מהנהנת במבוכה. ההזמנה משיבה את נפשה והיא תקבל אותה, על אף שהיא יודעת שלרב קלמן תריסר ילדים ובית בן שני חדרונים, וסעודה, שאין היא בטוחה כי היא מספקת לבעליה.
"ואבי יתומים ישמור וינצור וינטור את נתן נטע, הוא יגדל להיות גדול הדור" מלווה ברכתו של ר' קלמן את איטה הצועדת החוצה.
"אמן" היא עונה בכוונה.
ר' קלמן עוצם את עיניו. דמותו של העניך עולה מול עיניו והוא רואה בכך סיעתא דשמיא.
לא לחינם נפגש עם העניך זה בעת ביקורו הקודם, לא לחינם שמע ממנו בתום לב את רצונו הכמוס להקים מוסד שכזה, שם ושארית לעילוי נשמת אביו. הכל מאת השם.
מוציא ר' קלמן דף ועת. ישלח כעת טלגרמה אל העניך, יאמר לו שהשעה דוחקת.
העניך יקר!
ירושלים ממתינה לך, תכניתך לכונן מוסד לילדים פליטים – האם היא עדיין בתוקף?
אם כן, נראה שהגיעה זמנה לצאת אל הפועל.
ילדים רבים הוא יכול להציל. הזריזות חשובה מאד.
זכותך גדולה מאד!
קלמן בלוי.
ברוקלין ניו יורק, כ"ה אדר תשי"ב
הטלגרמה מגיעה חיש אל ביתו הניו יורקי של העניך ומועברת אליו, דורשת את חתימתו.
העניך קורא את המילים, רואה את חתימת ידו של קלמן. והוא יודע שההחלטה הפעם תהיה איתנה.
את הפסח הזה הוא יחגוג בירושלים, ובה ישאר לצמיתות.
הן ירושלים מושכת אותו בחבלי האהבה, הוא רואה בטלגרמה זו, מהווה עבורו אות ודחיפה משמים.
מאותו יום נכנסת משפחת פרנקל הקטנה אל תוך הילוך גבוה.
קדחת עשייה אופפת את הבית.
העניך מתרוצץ מבית החרושת המצליח שלו, אל הבית, מעיין במצח מקומט במילים קטנות בתוך מסמכים לאינסוף.
הוא מוכר את המפעל על כל רהיטיו, עציו, מסוריו ומכשיריו.
הבעלות מועברת על אדם אחר אשר יקרא מהיום מנהל. אדם אחר יסתובב בין חדרי העבודה, יברך את העובדים בברכת בוקר טוב, יחייך או לא, ויאכל מדושן עונג את פרות עמלו.
הוא, העניך, עומד לנסוע הלאה מכאן, הרחק. אל מקום אחר עם אטמוספרה אחרת. מפעל אחר הוא יחנוך שם, מפעל שברצות השם ובעזרתו, ישמח נשמות.
ירושלים זקוקה לו, כך כותב ר' קלמן, תלמיד חכם עצום המתעטר בתשעה קבין מקבי החכמה שירדו על ירושלים… מי הוא שיערער על כך?
עוזרת הבית מסייעת למינדה המבולבלת באריזת החפצים שיכנסו אל תוך מזוודות, ויעלו עמם אל צפור פלדה שתתרומם אל על, ותיקחם אל ארץ קטנה ורחוקה.
שאר חפצי הבית הנאים נארזים אף הם בקפידה. אלו יועברו באניית משא ויגיעו לארץ הקודש חודש או חודשיים אחר שינשמו את אווירה הזך של ירושלים.
גדליה בן השש סובב בתוך כל האנדרלמוסיה. עיניו בולעות את הבית הגדול ההולך ומתקפל לתוך אריזות חומות, אטומות. בעיניים קרועות הוא נפרד מן הקירות, הווילונות, והנוף האפרפר הנשקף מן הבית, אל תוכו גדל.
קשה עליו הפרידה מבית הספר ומחבריו הרבים. רוקם חלומות בסתר על ירושלים של זהב, וחומות לה יהלומים.
לאיש אין זמן להקשיב לחלומותיו.
אבינועם ילין ירושלים, ה' ניסן תשי"ב
את היום הזה אוהב נתן נטע יותר מכל הימים המקרבים אותו אל חג הפסח.
אמא מקרצפת בידיה העמלניות את הארון הבודד והיחיד שבבית, שוטפת אותו מבית ומחוץ, מזיזה אותו ומקרצפת אף את גבו, על אף שזהו מקום שאין יד אדם נוגעת בו משך כל השנה… הוא סייע היום רבות לאמא, ועכשיו, בצעד קל, צועד נתן נטע אל מאפיית המצות.
משה חיים צועד לידו, גם לייזר ושולם בורך. אהרלה אינו נמצא איתם היום. הולך הנער ומתרחק מהם, ממנו, מן הדרך.
כמו תיישים צעירים מקפצים השלושה בדרך החצץ, ועיניהם – כוכבים.
"את מאפיית המצות הזו קנה ר' יעקב יצחק בידרמן" מספר לייזר, הידען מבין החבורה, כאשר הם עומדים מול המבנה. "ואתם יודעים מה היה במבנה הזה קודם?" הוא נהנה למתוח את חבריו.
"ארמון של פריץ, אני יודע?" זורק נתן נטע, לקול צחוקם של חבריו.
"המקום הזה היה קודם לכן דיר של בהמות" מפתיעם לייזר.
"דיר של בהמות? בתוך ירושלים? חי…. חבל, זה יכול היה להיות טיול מושלם…"
אחר כך משתתקים השלושה בהדרת כבוד.
דמויות הדורות שזקניהם יורדים על פי מידותיהן מופיעות בזה אחר זה ומתקרבות אל תוך המבנה.
גם השלושה משתחלים פנימה. מצודדים בפינה, סמוך למפתן הדלת. שאיש לא יראה אותם, שאיש לא יגרשם בבושת פנים.
ריח מצות מכה באפם. הבל חם וניחוח שאין דומה לו.
בעיניים מלאות ההערצה מביטים הנערים אל צדיקי עליון הנעמדים בחצי גורן ומביטים אל מחזה אפיית המצות כאשר עיניהם יורקות אש קודש.
עיניו של נתן נטע עוברות על פני הדמויות. ניצבים שם כל אדמו"רי בית רוזין אשר הגיעו מתל אביב הרחוקה. האדמו"ר מטשורטקוב, האדמו"ר מסדיגורא ומסדיגורא פשמישל, האדמו"ר מבוהוש, האדמו"ר מזלאטיפולי.
שמחה של מצווה עוברת כמלחשת בין הענקים הניצבים כאן. שמחה המדברת בלי מילים, שמחה שאפשר לממשה בידיים.
נתן נטע יודע, שאת המחזה הזה הוא לא ישכח לעולם.
פתע צדה את עיניו דמות העומדת בתוך החבורה. הוא אינו נראה רב ולא אדמו"ר, צעיר מכולם, כובע אמריקאי לראשו, והוא ניצב בתוך חצי הגורן, ניכר שהצדיקים העומדים שם רוחשים לו כבוד.
הוא דוחף את מרפקו לתוך צלעו של לייזר. "מיהו זה ואיזהו?"
"מי?" עונה לייזר בשאלה, מהופנט אל פיסות הבצק המרודדות בידיים זריזות והופכות תוך שמונה עשרה דקות למצות פריכות.
"זה שניצב שם בין כולם, עם כובע ה"קנייטש".
"הא, הוא? קוראים לו העניך, הוא הגיע מאמריקה, נדיב גדול. שמעתי שהוא עומד להשתקע כאן, ולהקים כאן פנימיה מיוחדת".
לבו של נתן נטע נצבט. הוא מביט על האדם הגבוה, הצעיר והנאה.
אבא אמור היה להיות בערך בגילו.
גם הוא היה גבוה ותמיר וחזק ויכול. גם לו היה חיוך תמידי על השפתיים ומבט אבהי נדיב.
הוא היה צנום ממנו במעט. וגם הוא יכול היה לעמוד כאן, מול המצות המהבילות.. יכול היה אף לעזור ולרדד אותם בידיו הזריזות.
אבל אבא איננו, יחד עם ששה מליון מאחיו נפטר מות קדושים.
והוא, נתן נטע? היכן יחגוג את ליל הסדר יחד עם אמו?
הוא יודע היכן. במוסד הזה שהעניך יקים.
הוא עצמו שמע כבר את שמעו של המוסד, יודע גם היכן ישכון כבוד ומה שם ינתן לו, ר' קלמן בלוי שוחח איתו בשבת האחרונה, התעניין בחייו וספר לו על המוסד הזה. הוא אמר, שגדול יהיה זכותו כאשר יהיה מעשרת הראשונים, ממייסדי המוסד אשר יתוו את דרכו.
הוא ידע שמפסח הקרוב יהיה זה ביתו השני וקיווה שיראה בו ימים טובים.
מוסד "בית גדליה", שכונת גאולה ירושלים, י' ניסן תשי"ב
את בית הדירות הנאה הזה קנה העניך בדמים מרובים, סבל בדומיה זעקות והטחות זעם מצד השכנים, על היהודים הגלותיים שבאו להשחיר להם את השכונה.
העניך לא נבהל, יודע שדברים טובים אינם באים בקלות.
התרוצץ במשרדי הממשלה הצעירה והסתבך עם העברית הרצוצה שלו וערמות ניירת שאין להם סוף.
לבסוף, אחר עמל ממושך ושטרות ירוקים רבים שהחליפו ידיים, הוא מודה להשם כי הוא כאן. במקום שרשום על שמו בטאבו.
הוא יקרא למוסד הזה בית גדליה על שמו ולזכרו של אביו, ובמקום הזה יגדלו בעזרת השם ילדי ישראל טהורים, אודים מוצלים מן המלחמה הארורה.
כאן יקבלו לחם לאכול ובגד ללבוש, ובעיקר – יחס חם, לו הם זקוקים יותר מכל.
אתמול שכר שלשה פועלים ערביים, אלו קרצפו את החדרים מן המסד עד הטפחות. מינדה קרצפה את המטבח יחד עם עוזרת ערביה שהשיג עבורה.
כעת, כאשר הבית מדיף ניחוחות ניקיון ומשטחי השיש במטבח מכוסים נייר אלומיניום כדת וכדין, אף חבית גדולה לצורך מילוי במים שלנו כבר ניצבת על עמדה וסירים נוצצים ענקיים בגודלם מכסים את כל שטח הכיריים, אפשר לגשת אל המלאכה.
הוא קרא הנה לנתן נטע מבתי ורשא היתום מאביו, לחיים דוב ויעקב אחיו מבתי הונגרין היתומים מאם, ולשמוליק מבתי ראנד שהמלחמה הותירה צלקות בנפשם הרצוצה של הוריו. שאר הילדים יבואו מחר מתל אביב הרחוקה.
אלו הירושלמיים יהיו שותפים בהכנות לליל הסדר כבר מעכשיו, הדבר וודאי ייטיב עם הרגשתם.
הוא מוציא מסל גדול סינרים גדולים ומגושמים, קושר אותם על מותנו של כל ילד, נותן בידיו סכין קילוף ומושיב אותו אל המלאכה.
גם גדליה הקטן אינו מוותר על השותפות. גם הוא עוטה על גופו סינר הגדול על פי מידותיו.
ערמות תפוחי אדמה מכסות את הרצפה שכוסתה מבעוד מועד בקרטונים.
מעולם לא ראה נתן נטע כמויות כאלו של תפוחי אדמה. מנין השיג אותם העניך?
הוא יודע כבר שעל האיש הבלתי נלאה הזה אין שואלים שאלות. כנראה נסע אל שדות מרוחקים וקטף את הירק הזה במו ידיו…
ערמות תפוחי אדמה קלופות נשטפות במים שנשאבו מן הבאר מבעוד מועד ועברו סינון אחר סינון מחשש משהו חמץ.
אחר שרחצו התפו"דים הקלופים במים הם מוכנסים אל תוך סירי הענק ומפזרים הבל חם וריחני בבית כולו.
העניך אינו מוותר על חומרות אנשי ירושלים אותן למד לעומק בכל הימים האחרונים. הוא אינו מוותר גם על עונג תחושת השיתוף שהוא יכול להעניק לכל אותם ילדים. והוא מעניק להם ממנו ביד רחבה.
משיג העניך גושי מלח המכונה "שטיין זאלץ" וכותש אותם במכתשת לעיני הילדים המשולהבים אשר מסייעים לו, לא לפני ששטפו ידיהם בפעם השלישית במי סבון.
בהמשך תבשל מינדה את הסוכר עד שיהפוך לנוזל, אזי תסנן אותו סנן היטב מחשש קמחים המעורבים חלילה בתוך שקי הסוכר.
הילדים העייפים מעמל יומם יוצאים מן המטבח ואור זורח על פניהם.
מוסד "בית גדליה", י"ד בניסן תשי"ב
חום נעים עוטף את הבית. בחדר המרכזי עומד שולחן ארוך וערוך במיטב כלי כסף, קריסטל ופורצלן מרהיבי עין אשר הגיעו הנה היישר מן הבית העשיר שבניו יורק.
מפיות בד צחורות מקופלות במקומו של כל סועד, כריות נוחה עטוייות ציפית צחורה ומגבת בד תואמת על כל כסא.
ראשו של נתן נטע נע כמו מאוורר ועיניו בולעות את המראות, מעולם לא ראה שולחן סדר מפואר כל כך. שולחן מלכותי במלוא המובן.
העניך, לבוש בקיטל הלבן נראה אצילי מתמיד. מעביר את מבטו על פני הילדים כולם כמו היו צאן מרעיתו ועיניו מחייכות בחמלה.
גם אמא באה איתו. גברת מינדה מארחת אותה בנעימות בקצה השלחן ואמא עוזרת לה במטבח להכין את כל סימני הקערה.
האות ניתן והכל פורצים בשירה המסורתית, האידישאית: "קדש, פסח ביינאכט ווי דער טאטע קומט אהיים פון שול, מאכט ער גלייך קידוש".
גדליה בן השש, לבוש בבגדי נסיך אמריקאיים מביא מן המטבח חבילות נייר מלאות בצרור אגוזים ושקדים ומחלקן לכל ילד.
אגוזים, שקדים, אלו מוצרים שאין רואים אותם בשפע בעיר שכל מאכליה קצובים. האם העניך הביא גם אותם מאמריקה העשירה?
נתן נטע מתיישב, משעין את גופו על כרית גדולה ומאלה, לא בקש כי אם בנוצות אמיתיות של אווז. משעין את ראשו אחורנית ומנסה לחוש בן חורין.
הסדר מתנהל כסדרו. אינו דומה לסדר שנערך אי אז בימיה הטובים של וורשא, כאשר הם נסובו סביב שלחן הסדר יחד עם סבא וסבתא, וגם אבא. קטן הוא היה אז, אבל המראה השלם הזה נותר צרוב היטב בזכרונו.
נתן נטע מחליט כי מעתה והלאה יחדל מעריכת השוואות. יעשה הכל כדי ליהנות מליל הסדר הזה, היפה, שזימן עבורו אבי יתומים.
"טאטע, איך וויל דיר פרעגן די פיר קשיות" כאשר מזמרים הילדים את ארבעת הקושיות יחד עם גדליה, בנו הביולוגי של העניך, נקשרות דמעות בעיניו של נתן נטע. דמעות נקשרות גם בעיניה של איטה מקצה השלחן. היא מאמינה בכל לב ומקווה שרוחו של תנחום מצויה כאן עמם ומאזינה לקושיות ששואל ממנו נתן נטע, בנו היחיד.
טובלים היושבים מסביב לשלחן את המרור בתוך מתיקות טיט החרוסת, תפוד"ים רוקדים בתוך מי מלח ונאכלים לתאבון, וכאשר מגיע העניך אל "מגיד", הוא משעין את ראשו אחורנית, עוצם את עיניו לרגע קט ואינו יכול שלא להזכר באותו ליל סדר רחוק, שהתנהל בימי נערותו אי שם בכלא ראדום.
וכמו המצווה לספר ביציאת מצרים, מרגיש העניך חובה פרטית לספר ולשבח את ריבונו, על יציאת מצרים הפרטית שלו, אי אז.
הילדים סביבו מטים אוזן סקרנית. מרגישים שיש לו לאיש הטוב ספור מרתק לספר להם.
"גם אני חוויתי יציאת מצרים פרטית משלי. נער צעיר הייתי כאשר נכלאתי על לא עוול בכפי בכלא ראדום, בתואנה שהנהגתי חבורת פושעים ופרעתי פרעות בפולנים שונאי ישראל.
נער קטן הייתי, רזה וצנום. ולולי היה הקדוש ברוך הוא אתי שם בכלא, ולולי שלח לי את שליחיו הנכונים, ספק אם הייתי יוצא משם אי פעם…
לא קלים היו הימים בבית הכלא בראדום, ובכל זאת עשיתי ככל שביכולתי לשמור על צלם אנוש. שמרתי על סדרים ולמדתי תורה. היא החייתה אותי, והשכיחה ממני את המקום בו הייתי…" געוגועים ממלאים את עיניו של העניך.
ידיד טוב היה לי, שהגיע לבקרני מדי שבת בשבתו. למד איתי גמרא בחברותא. תנחום קראו לו, תנחום זליקוביץ, יהודי יקר… יחד עמו זכיתי מדי שבת לשעה מתוקה מדבש.
נתן נטע מביט על אמו ועיניהם נפגשות. לחלוחית ממלאה אותן.
לאט משתחל נתן נטע ממקומו ומגיע סמוך להעניך, בראש השלחן.
העניך פוסק מסיפורו ומביט על הילד סמוק הלחיים.
הוא רוצה דבר מה, אין לו בכך ספק. אבל האפיקומן נגנב כבר מזמן…
"מה רצונך מיין קינד?" הוא מלטף את כתפו של נתן נטע.
"ה..חבר שלך, תנחום, אתה יכול לספר עליו עוד?"
העניך משלח בו מבט בוהה.
"הכרת אותו? הרי אין סיכוי. רגע… אתה אומר ששם משפחתך הוא זליקוביץ… וגם העניים השחורות יוקדות – דומות להפליא. אתה הוא בנו!"
שתיקה יורדת על יושבי הסדר. תחושה של חלום הנוגע במציאות. עיניו של העניך מצטעפות. הוא מושיב את נתן נטע סמוך אליו ואל בנו גדליה, ושם נשאר נתן נטע, פעור עיניים ולב, עד לסיום הסדר החגיגי, כאשר קו האופק מתחיל להתבהר.
"לשנה הבאה בירושלים, הבנויה" מטפס קולו של העניך, והוא פונה אל נתן נטע אשר לצידו. "מאז שהכרתי את אביך זכרונו לברכה, הוא כסף להגיע אל ירושלים. לא אשכח את ליל הסדר ההוא, בכלא ראדום. שם התמשך השיר הזה עד אשר נשק הלילה לבוקר, ואביך לא התעייף"…
"לשנה הבאה בירושלים" עונים קולות הפעמונים סביבם, הילדים כמו שכחו את העייפות הגדולה.
"בירושלים" מבקש העניך בלבו, "יחד עם אבא שנשאר בפשיטיק ואמא שתבוא הנה מוורשא".
"בירושלים" שואל נתן נטע " בירושלים של גאולה, של בני חורין, של חיים מאושרים וטובים"
"בירושלים". שואלת איטה, "יחד עם תנחום שעלה בשמי אושביץ, יחד עם הורי, אחיי ואחיותי שנעקדו על קידוש השם"
"בירושלים" מבקשת מינדה, "יחד עם ההורים לכל הילדים היתומים האלה, שיקומו לתחייה בקרוב"
"בירושלים" מתחנן שמוליק, "עם אבא ואמא בריאים בגופם ונפשם"
"בירושלים" מבקשים הלבבות הקטנים, של איסר וחיימ'ל ומנדל, ויעקב וחיים צבי. "בירושלים של בית מקדש, של יהודים טובים ושל קרבן פסח".
ומצטרפים הלבבות כולם לגוש אחד של בקשה:
"לשנה הבאה בירושלים, הבנויה".