גלות
היות בבית חולים זו גלות, שבת בבית חולים – גלות שבגלות. קבלתי חדר לינת לילה במחלקת יולדות, את סעודות השבת קבעתי לאכול יחד עם שתי ידידות שומרות תורה ומצוות שהכרתי ממחלקת ההיי ריסק, (שבועיים של שהייה משותפת הפכה אותנו לחבורה).
מחדרה של גילה נפתחה דלת לחצר נחמדה, העובדה שאפשר לראות דרכה את השמיים – דבר שלא ממש ראיתי בשבועות האחרונים, ויש שם גם כמה עצים לקינוח, שימחה אותי מאד.
התיישבנו סביב שולחנון עגול וקטן בחצר המיוזעת, נטלי – בחורה מתולתלת ורחוקה מאד, הדליקה את האור והתיישבה בטבעיות לצדנו, חייכנו אליה בנחמדות. אדרבה, שתטעם סעודת שבת, אולי תתקרב בזכותנו.
אחרי שעה של סעודה משותפת כבר פקפקתי מאד באפשרות לקרב אותה. פקפקתי בעצם יהדותה, יען כמות הביוב שיצאה מפיה העלתה בי בחילה.
היא הסתכלה בשעון והתנצלה. "טוב אני חילוניה, ואני כבר שעתיים בלי הטלפון. חייבת לראות מי שלח לי הודעה…"
נפטרנו מנוכחותה, העייפות הבריחה אותי למיטה.
הבוקר פגש אותי ממהרת לטיפול נמרץ ילודים, שם, טובעת כמעט בתוך בריכה של צפצופים, מסכים ומכונות, מחכה לי המורה הקטנטונת. מנסה לבודד את האינקובטור שלה מתוך כל ההמולה בחוץ, לראות רק אותה, להיות רק איתה, לא ממש מצליחה.
פותחת חלון עגול, מכניסה כף יד ומניחה אותה על גופה הקטן. מנסה להרפות ותוהה בחשיבות המגע הזה, המעביר לה סטרס בשידור ישיר.
המולה מכיוון הפתח. אינקובטור צועד פנימה, מלווה בשיירת רופאים. האחיות כולן מוזעקות אל הקליינט החדש.
אב טרי חבוש בשטריימל, שאפילו חתימת זקן עדיין אין לו, עומד תוהה בתוך כל ההמולה. מנסה למצוא את עצמו בסבך המילים שהרופאים מרעיפים עליו, מספרים בעדינות שהמצב לא פשוט.
הצפצופים מכיוון העמדה ההיא זועקים בסירנות, רופאים נוספים מוזעקים, בשלב הזה אני עוזבת את העמדה, לא מסוגלת להכיל את מה שקורה שם.
בסעודת היום נטלי כבר מחכה לנו, מקשקשת בטלפון, מכניסה אותו במבוכה לתיקה כשאנחנו מתקרבות. אחר כך מצטרפת גם שירן, עורכת היכרות מהירה ומרגישה נוח מאד.
אנחנו כמעט תיקו. שלש שומרות תורה מול שתיים שאינן. עולם המושגים שלהן ורמת השפה גורמים לאוזני לצלצל ולפי להודות על הבועה הקדושה שאני מונחת בה, בלי לדעת ממה אני ניצלת בכל יום מחדש.
שוב חוזרת לפגיה. מוצאת בה פעילות מוגברת. 'צילומי רנטגן, נא לצאת' מכריזה שם רנטגנאית רגע אחרי שהתיישבתי. יוצאת החוצה, זרמים מטיילים במוחי.
בשעות אחר הצהריים אני מוצאת את עצמי מחכה לצאת השבת. לדבר בטלפון, לספר את חוויות השבת, לשמוע את הילדים ואולי גם למצוא דרך לברוח…
אחרי ההבדלה בחדר האוכל, אני צועדת בזיג זג אל חדרי. מרגישה רצון עז לברוח מבית החולים הזה, גדול עלי בית הספר הזה, גדול בהרבה ממידותיי הקטנות והחרדתיות.
קול נעים צועד מתוך חדרי. מבינה שיש לי שותפה חדשה לחדר. שהיא רק תהיה משלנו, השם.
פותחת את הדלת. אשה בגיל העמידה עטויית כיסוי ראש תכול מגולגל, עומדת במרכז החדר. היא מדברת אל מישהי במנגינה של תרפיה. המישהי הזו היא מימי, תלמידה ותיקה בבית הספר הזה, שוהה יומיום ליד בנה, שני אינקובטורים לצדי.
"מה את עושה כאן, מימי?" אני שואלת אותה. "היא מחזקת אותי" היא מצביעה על האשה העומדת.
"תחזקי גם אותי" אני אומרת מתוך הזרמים במצחי. "מרגישה שנגמר לי האוויר".
היא מסיימת את השיחה עם מימי ואחר כך פותחת את הווילון בינינו.
"שמי רות בר לב" היא אומרת. "מלווה כאן את בתי היולדת" היא מצביעה על צעירות חמודה השוכבת במיטה לצידי, מערסלת תינוק מתוק (ובשל!).
רות היא אשה מדהימה, פיזיותרפיסטית ואוסטאופטית במקצועה. גרה בעבר במודיעין עילית. כעת היא נמצאת בחופשת מחלה לא פשוטה. היא מרעיפה עלי מילים חמות. מזכירה לי כמה הכל מדויק, "זה המקום שלך. כאן הקדוש ברוך הוא רוצה אותך. לא בכינר! לא בציפורי! לא על חוף הים!
כאן בטיפול נמרץ ילודים שבתל השומר – זה המקום הכי טוב בשבילך עכשיו. עוד תראי שהכל לטובה.
ותהיי מחוברת לבורא העולם, כל הזמן. דברי איתו. ספרי לו כשקשה. ותגידי תודה כי הכל לטובה".
היא דברה עמוק מהלב. הביאה פיסות מסיפור חייה.
היא הייתה האדם הנכון בזמן הנכון. המילים הטהורות שלה החזירו אותי למשבצת הנכונה אחרי שבת לא פשוטה. עם כל משפט שלה, הלכו הזרמים בראשי ונעלמו. וכשהיא הלכה לדרכה, הרגשתי שנפתח בי משהו. תפילה אמתית בקעה ממני, לראשונה. "אני לא מסוגלת לשהות יותר במחלקת טיפול נמרץ" אמרתי בקול רטוב.
בבוקר התבשרתי, שהקטנטונת עלתה כתה בעקבות אחותה.
יצאה מטיפול נמרץ.
המשך יבוא…
