תחנת דלק

בתחילת השבוע החזירו את אסתי לטיפול נמרץ. החדר שהביא לי זרמים למוח וכל כך שמחתי להשתחרר ממנו…

"לא סיבה מלחיצה" אומרת לי סרין. (אני תוהה כל פעם מחדש איך אחות ערביה יכולה להיות כל כך אנושית… אולי יש לה שורשים יהודיים?). "היו צריכים לפנות את הבלקונט בגלל ילד שנכנס לבידוד".

"אז למה לא העלו אותה כתה, לחדר 1?" אני שואלת כמו ילדת כתה א' שנענשה על לא עוול בכפה. מקנאה בלי להתבייש בכל השכנים הקטנים שהועברו מהבלקונט ישר לחדר אחד. חלקם עם משקפי חמצן בדיוק כמו אסתי, וחלקם במשקל נמוך יותר.

"היא עדיין זקוקה להשגחה כאן" אומרת סרין ופונה לקליינט אחר, שצפצופיו קוראים לה בהיסטריה.

צפוף בחדר טיפול נמרץ. אחיות בכחול ורופאים בירוק מתרוצצים בו מעמדה לעמדה. אין מקום לנשום, משחילה בקושי כסא צמוד לעמדה של אסתי, נתקעת בדרך בעגלת ציוד וברגליים של אחות. "אתם חייבים להגדיל את הפגיה" אני אומרת לסטלה ומפרגנת לה על הדרך. "הפגיה הכי טובה בארץ, והיא כל כך צפופה".

"לא רוצים להגדיל אותה" סטלה מחייכת. "כי אם נגדיל אותה היא תתמלא מהר מאד. אנחנו לא רוצים כל כך הרבה פגים… שתינוקות יוולדו בזמן בבקשה".

אמן.

מתיישבת סמוך לאסתי. משננת לעצמי את המילים שאמרה לי רות בר לב במוצאי השבת הקשה הראשונה שהייתי כאן. "ה' רוצה אותך כאן, במחלקת טיפול נמרץ ילודים" אני ממש שומעת את קולה בראשי. "לא בציפורי, לא בכינר, לא על חוף הים… תתחברי אל ה', תודי לו ותזכרי שהכל לטובה".

קשה לי לחשוב צלול בצפיפות הזו. היא מעיקה עלי, מעירה לי את כל החרדות. הקול רועד לי כשאני מדברת לאסתי, נבלע בעשרות קולות אחרים.

ביקור רופאים. דוקטור מה – שמה מספרת לי על אולטרסאונד ראש שבוצע לילדה ועל ממצאים מוזרים שנמצאו. אולי הם מספרים על דימום מוחי, אולי זיהום.

"ויכול גם להיות שזה כלום". אני מנסה לטאטא את החרדה שלי, להדחיק את תרחישי האימה.

הרופאה אינה נראית לחוצה. "נתחיל בינתיים אנטיביוטיקה למקרה שזה זיהום. נבצע גם בדיקת אם. אר. איי. כדי להיות חכמים יותר".

כמה אני אוהבת בדיקת אם אר איי! ומתן אנטיביוטיקה דרך הוריד העדין והדקיק שלא טעם טעם חטא! "נקווה לטוב" שולחת לי הרופאה חיוך מעודד. "חשוב לי לציין שההתנהגות של הילדה כרגע היא בסדר גמור. אין שום סימן לא לזיהום ולא לדימום, לא לשום דבר אחר. אנחנו רק רוצים לבדוק את כל החשדות".

תודה להשם!

כואב לי הראש. אומרת שלום לאסתי ובורחת מהחדר היישר לחדר ההורים.

מימי יושבת שם בהפסקת קפה. "מה שלומך?" היא שומעת את התסכול שלי ואת הפחד. מי כמוה יבין. רננה מצטרפת, אין כיסוי לראשה והיא מדברת אמונה. "בפגיה למדתי כוחה של תפילה" היא אומרת ומעבירה אצבעות על תלתליה החומים. "לניתאי שלי היה דימום בדרגה שלש, והנה הכל טוב ואוטוטו הוא משתחרר".

"גם אצל הפיצי שלי היו חשדות כאלה" משתפת מימי. "אחרי שבועיים נעלמו כל הממצאים החשודים… נספגו כנראה".

מכינה לי קפה חזק רותח. מימי מכבדת בשוקולד. קורסת אל תוך הריפוד הרך מדי של הספה הדהויה, זו שמחבקת אל תוכה בשקט מזה שנים ארוכות, תלמידות עייפות בבית הספר הזה.

אחר כך נכנסת סמדר, אמא גיבורה לשלישייה המתמודדת עם מצב בריאותי מורכב אצל אחד מהם, שומעות את הכאבים שלה, את החששות והחרדה. מגישות לה הכלה, אמפטיה וגם שוקולד. מעט צבע שב לפניה המותשות. השעון מספר לי על שלושים דקות שהתבזבזו על דיבורים!

מאוששת פונה אל חדר אחד. שם ממתינה לי גיטי, מזל טוב לנו! היום מתחילים טעימות בבקבוק! בקרוב נגיד שלום לזונדה!

לוחשת מזמור לתודה. על כל הסוכריות שממתיקות את הדרך. גם על חדר הורים מחבק, המהווה תחנת ביניים וגם תחנת דלק.

המשך יבוא…