אל תשליכנו לעת זקנה (תהילים)
עת זקנה – זה סוף הגלות, עייפנו מלהמתין,
הלב נאטם, לא יודעים לבקש.
האוטובוס עולה ירושלימה, מזדחל ונוסע. בליבי כמיהה, געגועים. פני מועדות אל מקום שהוא הלב היהודי הפועם ולא ראיתיו זה שנה.
הכותל המערבי.
הנסיעה ארוכה היא. כבישים עולים ויורדים ומתפתלים. הנוף שבחלון מחליף צורה וצבע, הרים, גאיות שדות ועצים רצים מול עיני ואני רואה רק אבנים עתיקות, שמימיות, האת הכותל המערבי, רק אותו.
אני מוציאה דף ועט, מתכננת את אשר אתפלל.
הביקורים שלי שם נדירים, ולכן לא אתן לזמן לחמוק. רוצה לנצל כל רגע לתפילה איכותית, ממלאה את הדף בשמות ובבקשות ואחר מוציאה ספר תהילים קטן, מתחילה את התפילה כבר מכאן.
כשהנסיעה המייגעת מגיעה אל קיצה, אני נכנסת, מיוזעת, מבעד לשער הבידוק, ומתקדמת בלב הולם אל המקום הקדוש בתבל.
האבנים מושכות אותי כמגנט ואני חשה כאילו הגעתי הביתה.
מתרפקת על האבנים, נותנת לקיפאון שבי להפשיר. הדמעות גולשות על לחיי, מבקשות באלם קול עבור כל היקרים ללבי.
פתאום הן נעצרות, הדמעות, לשמע יפחה לא שקטה.
אני מבחינה מזוית עיני באשה עטויית שביס, מירושלים של מעלה, והיא מתייפחת כמו… תינוק שלקחו לו סוכריה. האידיש העסיסית מתגלגלת מפיה בתחינה זועקת, מילותיה מגיעות לאזני מבלי שארצה: "אוי וויי טאטע זיסער, תרחם עלינו כבר, כמה אנחנו יכולים להמתין, וויפל קען מען ווארטן? הבטיחו לנו במוצאי שביעית בן דוד בא, וחיכיתי לו, כ"כ חיכיתי לו, והוא לא בא, ואני עדיין מחכה אבא, לא מתייאשת ואף על פי שהתמהמה עם כל זה אחכה לו", אנחות קוטעות את שיחתה הקרובה – "אוי טאטע, טאטע, אנחנו לא יודעים מה הפסדנו, מאיפה נדע? נו, אז תשלח לנו את בית המקדש ונדע מה חסר לנו, אני לא מבקשת כלום, טאטע זיסער, את הצרות הקטנות שלי אתה יודע כבר, רק תשלח לנו את הגאולה השלימה גאולת הכלל והפרט, ויקוצו כל ישני עפר, תשלח, תשלח אותו מהר, אין לנו כבר כח לחכות, התעייפנו מהגלות הארוכה הזאת, אוי! וימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, תסתכל אבא על כל המסכנים שלא מכירים אותך כי הם לא יודעים כלום, תעזור לכולם שיחזרו אליך ונהיה כולנו ראויים לקבל את משיח, בקרוב אבא, אינגיכן…
וויפל, וויפל קען מען ווארטן?". – שבה וחזרה על שאלתה בפעם המי יודע כמה.
התחינה הדומעת שלה כ"כ מבקשת, כה חמה ורותחת ומרגשת, עד כי נדמה לי שאפילו האבן לידה נמסה.
לפתע מקבלים תפילותי מימד אחר, הדף הקמוט שבידי מתגמד פתאום, מתכווץ, אני מביטה עליו, רשומים בו כל מאוויי, רצונותי, שאיפותי. אני קוראת בו ומסמיקה ונכלמת, כ"כ הרבה "אני"… העבודה שלי – שאצליח בה, ואקבל את הקידום הנכסף במשכורת. הבית שלי – שלא יראה מוזנח. הפרנסה שלי, הבריאות שלי, הילדים שלי והסיפוק שלי.
אני מחפשת נואשות, אחר שלושת המילים הנכספות, המבקשות משהו בשביל עם ישראל, בשביל הרבונו של עולם. תרה אחריהם ולא מוצאת, שלושת המילים, אשר האשה הגדולה שלידי חוזרת עליהם זה הפעם העשרים, נשכחו מתודעתי, משום מה.
משום מה?
אני מביטה על גיווה השחוח, הרועד. רואה אותה מתמוגגת בדמעותיה, רואה את התגלמות ה"וציפית לישועה", ומתקנאה.
דמעות כנות, יורדות על לחיי. אני בוכה את תחושת ההחמצה.
