שקט שאחרי הסערה.
אני מתיישבת ע"י השלחן במטבח ההפוך, עייפה מיום נוסף שבא אל סיומו.
כוס קפה ועיתון. מנסה לאגור כוחות להמשך הליל.
מישהו צריך לארגן את הבית ההפוך.
מישהו צריך לקפל כאן כביסה.
לבשל ארוחה למחר, להכין… לעשות…
המישהו הזה, כך מסתבר, זאת אני.
תם הקפה שבכוס, תמו רגעי המנוחה. אני קמה מעם הכסא, נכונה להסתער על העבודות הממתינות לי. אפס.
א י מ א!!!
יעלי בת הארבע. ואני בתמימותי חשבתי שהיא שקועה בשינה… אני מבליעה אנחה. ניגשת אליה, יודעת שעכשיו יגיע תור הבקשות מים / סנדוויץ / גלידה / שירותים / שמיכה שנפלה. מעניין מה הפעם.
נושמת עמוק. מצבורי הסבלנות שלי הדלדלו כבר להיום. יעלי מפתיעה: "אימא, אני רוצה כשאני יהיה כלה, שתקני לי שמלה מנופחת עם פרחים בצווארון כמו שהיה לך כשהיית כלה!" – היא דורשת/מבקשת.
"בלי נדר" – מחייכת. נשיקה. לילה טוב.
חוזרת לעבודות המטבח. מתיקות משום מה מתלווה לעייפות.
א י מ א!!! – מה עכשיו?
– "אני רוצה שכשאני יהיה אמא, שתקני לי עגלה כזאת כמו בתמונה שבעיתון, וגם תינוקת כמו בתמונה הזאת". היא מצביעה על פרסומת נחמדת של חנות עגלות בעיתון שכונתי.
– "אשתדל בלי נדר" – אני עונה לה בלי לשמוע אותה עד הסוף. "ועכשיו, ילדה שלי, לישון. עצמי עיניים, ותחלמי שאת כלה, לבנה, מנופחת, ואח"כ אימא".
עיניה של יעלי נוצצות. "עם שמלה כמו שהיתה לך, כשהיית כלה!" – "ודאי!".
אני מכסה אותה בשארית כוחותי, רק כשנדמה לי שעיניה עצומות אני חוזרת למטבח, לעבודותי.
הופס..
א י מ א!!!
די, אי פשר יותר, הילדה עוברת את הגבול.
במחשבה שניה, אולי מציק לה משהו? אולי היום שעבר עליה הותיר אותה עם חלקים בלתי פתורים, שאלות מציקות, לדוגמא.
א י מ א!!!
הטון שלה מתחיל לעלות ולרדת. לא, לא רוצה סירנה פה, לא עכשיו. חסר לי שתעיר את שאר הילדים.
אני שוכחת מהחלטתי וניגשת למיטתה.
"כן מתוקה". – הקול שלי התעדן פלאים. "משהו מציק לך? יש לך שאלות בלתי פתורות, לדוגמא?"
עיניה התכולות מתעגלות. מה עובר על אמא?
"רציתי לשאול אותך, אמא, מתי? מתי אני כבר יהיה כלה באמת ואח"כ אימא? עוד כמה זמן?".
פניה רציניות, דאוגות אפילו.
אני מתחילה לספור את אצבעות ידי, מעולם לא הייתי חזקה בחשבון.
עוד ארבע עשרה שנה, אם ירצה ה', כשתהיי בת 18 את תהיי כלה ותתחתני, אבל רק אם ה' ירצה.
מצחה מתקמט בדאגה, "ארבע עשרה שנה זה הרבה, אמא?".
"כן זה קצת-הרבה".
"ומה אני אעשה עד אז?" הקמטים שבמצחה מעמיקים. איך אפשר לכעוס עליך, תמימונת?
"עד אז?" – אני מחפשת תשובה. – "עד אז? – אין ברירה, את תחכי, תהיה בעמדת המתנה".
לא יודעת אם היא סיפקה אותה, התשובה.
אך עיניה הגדולות נעצמות, סוף סוף.
'ארבע עשרה – חמש עשרה שנים, הם הרבה או מעט?' אני תוהה, מים רבים עוד יזרמו בנהר עד אז… רק שנזכה בבריאות…
אני מלטפת את תלתליה הזהובים, רוצה שאותה אהבה בלי מיצרים המציפה את ליבי עד גדות, תמשיך ותלווה אותנו לכל אורך הדרך. מאחלת ומייחלת, כי עמדת ההמתנה הזו בביתי הקט תהיה מתוקה-מתוקה, מושלמת, מנוקדת בכוכבים, וכל הר יהפוך לה למישור.
אני מרימה את עיני הרטובות אל שמים זרועי כוכבים, ולוחשת, בשקט-בשקט, רק הוא ואני שומעים:
אני רוצה, אבא, לילדים שלך המופקדים בידי, ילדות מאושרת. בכל מאודי אני רוצה. תן להם, כי רק אתה יכול.
