ושוב פגש אותי יום ראשון.
עייפה משהו, אולי משינה שבתית מרובה או מעודפים של אוכל, או אולי פשוט כי עזבה אותי הנשמה היתרה.
הכביסות מתחרות עם הכלים על תשומת לבי. לקראת ערבו של יום מראה הבית סביר למדי.
מאוחר יותר, בשכבתי במיטתי שוב אני מגיעה למסקנה הכואבת: לא פתחתי היום סידור.
עכשיו, מאוחר כ"כ, עפעפי כבדים, כבדים, והעולם החשוך סביבי מטשטש והולך לו לעבר ערפילי חלום. אני אומרת לו לאבא כמה מילים משלי:
נזכרת לבקש על הילדים ועל הבעל, ועל כל עם ישראל. וכמובן להודות על הכל, והכל כ"כ בקצרה כי חבלים של שינה נופלים עלי בנעימים והם חזקים ממני, אשה קטנה שכמותי.
ביום שני שוב מערבולת של עבודה, בבית ומחוצה לו. תוך כדי סידור המיטות אני מדברת קצת עם אבא, ורוצה, סוף סוף, לפתוח סידור.
אך הטלפון מצלצל והאוטובוס כבר מגיע והשעון דוהר דוהר קדימה, ואני רצה אחריו, מתנשפת מנסה להשיג אותו אך הוא זריז ממני בהרבה.
כשהשמש נוטה לשקוע אני מושיבה את הילדים עם משחק מעניין, מסדרת את המטפחת ואת המחשבות, מנקה את הלב וכשהשמים צבועים בגווני כתום עז אני נעמדת לתפילת מנחה.
היא נקטעת מידי דקה במשיכת חלוק "אי-מא תגידי לו!".
האם לזאת ייקרא תפילה??
בלילה, ראשי הכבד צונח על הכר ואני מתביישת מאבא, כל היום בקושי דברתי איתו, אך העייפות מנצחת וחלומות מרתקים מכניסים אותי עמוק לתוך פלנטה אחרת.
יום שלישי הוא היום העמוס בשבוע.
עבודתי דורשת ממני את כל כולי. באותו יום ממהרים המחוגים באופן מיוחד, וכשאני מתנשפת מהמרוץ אני פוגשת שמים שחורים מנוקדים בכוכבים ובושה גדולה וסידור שנותר סגור.
ביום רביעי מתחילות ההכנות לשבת.
משהו בנשמתי המתגעגעת מתחיל להרגע. הנה, עוד יומיים והיא מגיעה, השבת. אשב בניחותא, אמלא אז מצברים, אצא מהסחרור דמוי מכונת כביסה בו אני מסתובבת בכל ימות השבוע ואכנס לגן עדן ששמו שבת.
בינתיים דורש הבית את שלו, והילדים את שלהם, והעבודה את שלה. וגם הנשמה דורשת את שלה.
תוך כדי נקיונות אינסופיים ובשולים ואפיות ושידוך גרביים סוררות וקרצוף כלים ומלחמה עיקשת בעפעפיים כבדות המאיימות להעצם, אני מבטיחה לעצמי: בשבת.
בשבת תזכי למנוחת הנפש.
הבית יבהק ואת תשבי מול פמוטים כסופים, נוצצים, יפתח לו מעיין דמעותייך ולבך האטום כל השבוע מרוב שהוא רץ, יפתח.
אז תזכירי את כל אלה שרצית להתפלל עליהם ולא הספקת (כי…) ועל ילדייך היקרים תשפכי את המשובחים בעתירותייך ועל הצלחת הלמוד של הבעל ועל הצרות שהולכות ותוכפות ועל משיח שאנו זקוקים לו נואשות, פשוט תתפללי.
בסוף היא מגיעה. יפה, מלכותית, מאירה: השבת.
היא פוגשת את הבית נעים וריחני (על החלונות דילגתי, מילא). החדרים מסודרים (את שאריות הכביסה הבלתי מקופלת תחבתי עמוק לתוך ארגז המצעים). ילדים טהורים לבושים כמו נסיכים מאושרים עם פעקאלאך ביד, ונרות השבת ממתינות רק לי.
ידי הכואבות, שעמלו היום כה רבות לכבוד השבת, מעלות שלהבות של זהב.
– שבת שלום – – –
סדור התפילה פתוח, סוף סוף, מעיני זולגות דמעות עייפות. אותיות התחינה מיטשטשות מול עיני וראשי הכבד צונח ברכות על משענת הכסא.
– – –
המסך עולה ועל במה מוארת יושבת סבתא נחומה.
הסבתא שעל שמה אני קרויה ואני מכירה אותה רק מהתמונות ומהסיפורים.
היא ישובה על כורסת נצרים, על ראשה שביס לבן. פניה הקמוטות מאירות באור השבת.
מולה מרצדים המון שלהבות, היא מלחשת בשקט, לחשה מגיעה עד אזני. היא מבקשת מהרבוינו של עולם שיתן המון בריאות וכח לכל הילדים, הנכדים, הנינים ובני הנינים, הרשימה ארוכה כ"כ וסבתא זוכרת את כולם, ופניני דמעות מקשטות את מילותיה.
בסיום תחינתה הארוכה היא מביטה אלי ברכות ושולחת לעברי חיוך אוהב.
"גוט שבת" – היא אומרת לי בקולה העמוק.
"גוט שבת" – אני שומעת את הבעל והבנים מעם הדלת.
עיני נפקחות לרווחה. מחפשות את סבתא נחומה.
הסבתא שמעולם לא פתחה סידור, לא ידעה קרוא וכתוב, אך תשעים ושמונה שנותיה מלאות היו תפילות וקשר רצוף, בלתי אמצעי, עם הרבוש"ע – עיני לא מוצאות אותה. היא נעלמה מהבמה זה מכבר.
הן רואות את ביתי, מבצרי, המואר באור השבת, ושירה פוצחת בו:
"שלום עליכם מלאכי השרת"…