"נו, באמת" אמרה לי חוי תוך כדי קיפול מפיון לצורת פרח, בדיוק כמו שלמדה בחוג לעריכת שולחן. "באמת באמת" עניתי לה, והמשכתי למלמל פרקי תהילים. "ראיתי את זה במו עיני: בשנה שהתפללנו טוב על אתרוג משובח, בקלות ובמחיר סביר, מצאנו את האתרוג הכי מהודר". חוי הנהנה. "ולמה דווקא עכשיו?" היא עדיין לא הבינה. "עד סוכות הבא יש יותר מחצי שנה…".
"ככה כתוב במקורותינו, אז אני לא שואלת שאלות" אמרתי לחוי, שרצינות תהומית אפפה את פניה.
"ה', תתן לי אתרוג יותר יפה מאבא!" אליהו בן השש נעמד ליד החלון, והרים עיניים תמות לשמים המעוננים.
"אמן" עניתי לו וחיוך קטן של נחת זלג מפי. התום הזה, מי ייתן ויישאר איתו כל הימים, למה הוא חייב להתחספס עם השנים?
"אין לי בעיה להתפלל על האתרוג של אבא" אמרה חוי ובחנה את השולחן מרחוק. היא עוותה את פניה, המפיון השלישי משמאל זז ימינה, לא ככה היא אוהבת את השולחן שלה. "הבעיה שלי שיש לי דברים דחופים פי אלף, להתפלל עליהם קודם… המבחן של מחר, למשל… שלושים שעות כבר למדתי אליו, ועדיין אין לי מושג איך אני עוברת אותו".
"תתפללי גם על זה" אמרתי לחוי ובחנתי את פניה, שרצינות יתרה ומתוחה מדי אפפה אותן. הלוואי שתקבלי ציון פחות ממאה, צצה בי משאלה מוזרה. את חייבת לחוות כשלון כדי לדעת להתמודד איתו.
"בשמים יש לנו בנק" אמרתי לאוזניו הכרויות של אליהו, קיוויתי שגם חוי שומעת. "ומבנק התפילות הזה אין תפילה שהולכת לאיבוד. אפשר להתחיל להשקיע, ותמיד אפשר להקדים תפילה, עוד לפני החרישה והזריעה".
"כבר בקיץ, האיכר מתפלל שיבוא הגשם, בחורף" אמר נפתלי. "ואני מתפלל כבר מעכשיו, שיקבלו אותי לישיבה של אבא, אפילו שאני רק בן שבע".
אליהו בדק אותי, ואת שפתי הממלמלות. "על מה תתפללי את, אמא?"
"נו – או" אמרתי לו בחיוך עסוק ועיני לא משו מהמפיונים המדויקים יותר מדי שיצאו תחת ידיה של חוי.
היא רק בת אחת עשרה, ועד גיל השידוכים יש לפחות עוד שבע שנים.
ובכל זאת, אני מבקשת עליך כבר עכשיו. שתסור המתיחות שאופפת את פניך, שתהיי אם גמישה לילדים שלך, שהעץ שלך יעלה ויגדל ויפרח ויוציא פירות טעימים, וגם אם עלה קטן ינשור ממנו, תרימי את שאר עלעלייך למעלה ותמשיכי לגדול.