מוקדם עדיין, יש עוד כמעט שעה עד לזמן הדלקת נרות. ובכל זאת התארגנו, אבא לבש את השטריימל וחיימי ואני את בגדי השבת שנשארו די יפים אחרי טלטולי הדרך. נתתי את ידי בידו של אבא, אפילו שגדלתי מזמן. ככה זה במירון, תמיד אני פוחד ללכת לאיבוד…
הדרך מן הדירה 'שלנו' אשר בקצה הכפר ועד למעלה ההר הייתה קסומה. מעולם לא ידעתי שכפר יכול ללבוש בגדי שבת. מן שלווה כזו, קדושה שאפשר למשש… רוח קלה הגיעה מהרי הגליל היפיפיים שסביב, גבוהים ומרשימים. נראה שהם התכוננו לקבל את שבת המלכה. נזכרתי בסיפורו של הצדיק אשר הלך לקבל את השבת בהרי הגליל, ומילות 'לכה דודי' יצאו אז מפיו הקדוש, לראשונה. מילים שאוהבות את השבת.
והנה… מבנה המערה מרחוק, השער הגדול שעליו חרוטות המילים: כי לא תשכח מפי זרעו. התרגשתי, זו פעם ראשונה שאני זוכה להגיע למירון לשבת שלפני ל"ג בעומר. כולם מספרים שזו חויה מיוחדת, סוף סוף אטעם ממנה.
הי, פתאום אני רואה את עצמי בתוך חבורה של ילדים רצים. לאן רצים כולם? ממי בורחים?
אני רואה פתאום את מנדי, מהחיידר שלנו. הי, לאן אתה רץ? לאן כולם רצים??? לא מתאים לשחק כאן תופסת.
אולי אתה יודע איפה שיר השירים? עונה לי מנדי בשאלה. מה זאת אומרת איפה? בתוך הסידור של שבת, אין לי כאן סידור בכיס, אבל במערה בטח יש.
מנדי צוחק וממשיך לרוץ. כבר דקה לשש, בשש בדיוק זה מתחיל.
אה, זו חברת שיר השירים? אני שואל את מנדי. מנסה לרוץ אחריו, מתנשף. עזבתי מזמן את היד של אבא, שכחתי מהפחד שאלך לאיבוד…
זה בתוך המערה! צועק ילדון מנומש אחד, עם פייעס קופצים וכתומים. מה פתאום? מחזיר לו נמוכצ'יק.
וכולם רצים. זה רץ לכאן וצועק "זה בחצר האחורית, של הריקודים". זה רץ לשם ומחליט שאמירת שיר השירים היא ברחבה של ההדלקה, כולם רצים, לחוצים, אני צוחק לי פתאום, נזכר בפרעה בפיז'מה שהתרוצץ באמצע לילה, איך בלבלו אותו הילדים וספרו לו שמשה כאן, משה שם.
אבל כאן אי אפשר להתבלבל יותר מדי, כי פתאום אנחנו שומעים קול מתוק. קול שבוקע מהמון פיות קטנים, של תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא. אנחנו ממשיכים לרוץ בעקבות הקול ומגיעים אל חצר המערה, זו החצר שהמוני יהודים ירקדו בה מחר, במוצאי שבת, לכבוד ההילולא של בר יוחאי.
והמוני הקולות האלה אומרים בקול רם וביחד, בניגון מיוחד של קדושה, מילים מיוחדות ממגילה מיוחדת. שכתוב עליה: כל הכתובים קודש, ושיר השירים – קודש קודשים. אני ממשיך יחד עם כולם. זו הרגשה מיוחדת להתכונן כך, לפני ששבת המלכה מגיעה אל המערה הקדושה הזאת, שטמון בו התנא הקדוש שכל העולם עמד בזכותו, עד כדי כך שאף אחד לא ראה את הקשת בשמיים בימיו.
אחרי שאני מסיים, יחד עם אלפי הילדים שסביבי, את אמירת כל שיר השירים, מתקבצים הילדים סביב יהודי אחד, שמוציא אוצרות, פרסונים לצדיקים.
מי זה? שאלתי אי מי.
זה האבא של חבורת שיר השירים. ענה לי ילד אחד.
אתה האבא של שיר השירים? שאלתי את האיש כאשר הצלחתי להתקרב אליו. עניין אותי הסיפור שלו, הרבה יותר מן המאוורר הקטן שהוא רצה לתת לי כמתנה. חוץ מזה שלדעתי, המקהלה היפה הזאת והקדושה הגדולה, הם המתנה בעצמה.
האיש הסתכל עלי, בהתחלה לא הבין מה אני רוצה ממנו, אחר כך חייך ואמר: אתה רוצה לשמוע את החברה של שיר השירים? אין בעיה.
עמדנו בחוץ, רוח הגלילית נעימה לטפה את פנינו, והקשבנו.
האיש, ר' משה שמו, אמר שהוא רק נציג. ויש יהודי אחד, שנשאר בירושלים ולו הזכות הגדולה בכל האסיפה הקדושה הזו. קוראים לו ר' אברהם מאיר שוורץ. הוא לא האבא של שיר השירים. את שיר השירים כתב שלמה המלך… הרב שוורץ רק עוזר לילדי ישראל הטהורים והצדיקים לומר ביחד את המילים הקדושות. ודואג להם לפרסונים שידרבנו אותם. יש לכם מושג באיזו זכות מדובר?
לא אין לנו. אני אומר את שכולם חושבים. אף פעם לא הייתי ילד ביישן.
הרב משה מחייך ואומר שלא נורא, גם הוא לא ידע פעם עד שסיפרו לו.
והוא התחיל לספר, את הסיפורים ששמע מהרב שוורץ בעצמו:
בשכונת בתי נייטין בירושלים, גר יהודי בשם ר' שלום אייזן. בהיותו ילד נפטר אביו. באותם זמנים היה כל יתום עובר לגור בבית היתומים דיסקין ונכנס תחת חסותו. אמו של שלום לא רצתה. היא רצתה להיות עם הילד שלה ולגדל אותו.
הלכה האם אל הצדיק ר' יוסף חיים זוננפלד והתחננה אליו שלא יכניסו את בנה לבית היתומים. הרב זוננפלד זכר צדיק לברכה שכנע את כולם בכך, ואמר שמעכשיו והלאה הוא יהיה כמו אבא לילד הזה. וכך היה. הפך הצדיק להיות לו כמו אבא. דאג לו ואהב אותו.
ביום שישי אחד חזר שלום מן החיידר, לבש בגדי שבת והלך לו. ר' יוסף חיים הלך אחריו בשקט, רצה לראות מה מתכנן הילד, הרי הוא אחראי עליו… הילד פסע אל בית הכנסת הקרוב לכותל המערבי, חורבת ר' יהודה החסיד.
הוא נעמד ליד הסטנדר, והצדיק עוקב מאחוריו.
הילד פתח סידור, והתחיל לומר את מגילת שיר השירים במתיקות כזו. כשסיים לומר את המילים הקדושות, צץ פתאום ר' יוסף חיים מולו ונתן לו נשיקה על המצח.
לבר מצווה של ר' שלום אייזן הגיע הרב זוננפלד זצ"ל פעמיים. כאשר הגיע בפעם השנייה חשבו אנשים שהוא התבלבל ושכח. הרב היה כבר, הם הזכירו לו. ר' יוסף חיים אמר להם נכון, הייתי. אבל פעם אחת באתי לכבוד הילד, ופעם אחת לכבוד אביו ר' אביש, שנפטר לפני זמן קצר.
הקשבנו כולנו מרותקים אל דבריו של האיש, האבא של חבורת שיר השירים המירונית, שהשתתק.
השמיים התחילו להיצבע בכתום. השבת כבר כאן.
החזן שבתוך המערה התחיל בתפילת מנחה. בתוך הרחבה בה עמדנו התארגן מניין ענק נוסף לתפילה. בחצר הגבוהה יותר התפלל מניין נוסף. האוויר התמלא במגוון קולות, נוסחאות ומנגינות ואמירה אחת משותפת: יתגדל ויתקדש שמיא רבא.
הרב משה הצטרף למניין שבפנים המערה, לא לפני שהבטיח לנו להמשיך ולספר בבוקר יום השבת, מיד אחרי תפילת שחרית.
נסחפתי אל תוך תפילה שבתית מענגת. הרגשתי שנשמתו של התנא ר' שמעון מצטרפת אלינו. היתה לתפילה ריח גן עדן.
אחר כך חזרנו במורד ההר בדרך הארוכה והיפה אל 'הבית' בקצה כפר מירון. בליל אנשים הקיף אותי, כל סוגי הכובעים, השטריימלים והכיפות. כל גווני הבעקיטשעס, הקאפטינעס, החליפות והמכנסיים. "כמו שהקדוש ברוך הוא לכל, כך רשב"י לכל", אמר לי אבא כאילו קרא את מחשבותיי. כולם מרגישים קשורים אליו, שייכים.
סעודת הלילה בדירה הקטנה הייתה יפה. שרנו מה ידידות מנוחתך בניגון של בר יוחאי, וכל מקדש שביעי במנגינה של אמר רבי עקיבא. תמיד משלב אבא שלי בין כל החגים והמועדים על ידי זמירות השבת.
מיד אחרי הסעודה, וברכת המזון וקריאת שמע, נדבקו לי העיניים ושקעתי בשינה עמוקה. הייתי כל כך עייף! לא הרגשתי בכלל שישנתי באותה מיטה עם שני אחיי, מעוך באמצע כמו ממרח של סנדוויץ'.
בוקר יפה זרח על כפר מירון.
הגעתי מוקדם אל המערה. שלא תחשבו שתמיד קל לי לקום מוקדם כארי ולרוץ כצבי, אבל כאן במירון יש לי השראה מיוחדת, מין רצון לנצל כל רגע… להיות הגעתי כמה דקות לפני שהחזן התחיל ב"לעולם". זו הרגשה נהדרת, אם ניסיתם אותה, ודאי אתם יודעים למה אני מתכוון.
בקצה המערה ראיתי כבר את הרב משה. הייתי חייב לשאול אותו משהו, היה לי קשה להתאפק, אבל במשך כל התפילה אפילו לא חייכתי אליו. מיד אחרי הקידוש שאחרי התפילה ראיתי אותו יוצא אל נקודת המפגש שקבענו ברחבה שעל יד המערה. רצתי אחריו ושאלתי:
האם רק כאן במירון קיים המעמד היפה הזה, של אלפי ילדים האומרים שיר השירים?
המעמד הזה קיים בעוד מקומות. ענה לי ר' משה. רוצים לשמוע איך נולד הרעיון בלייקווד הרחוקה?
ר' משה לא המתין לתשובה, וסיפר: יהודי בשם הרב מאיר רוזנבוים מלייקווד, הגיע אל הרב שך זצ"ל, וביקש ממנו שיעשה משהו שהחיידרים בלייקווד יתחילו ללמד באידיש (במקום באנגלית).
ענה לו הרב שך: אם הילדים יתאספו לאמירת שיר השירים, הם יזכו ליראת שמים.
כי אמירת שיר השירים היא סגולה ליראת שמים.
מאז אותה הוראה של הרב שך יש מפגשים של שיר השירים בחמשה או ששה סניפים בליקווד, בכל סניף נאספים כחמש מאות ילדי ישראל ואומרים במתיקות יחד את שיר השירים.
מה פתאום? מפעל שיר השירים מפוזר בכמה וכמה סניפים ברחבי ארץ הקודש! התחיל ר' משה לספר.
הרב שוורץ שמע את סיפורו של ר' שלום אייזן מפי ילדיו. (ר' שלום כבר איננו בין החיים) עוד ועוד סיפורים הגיעו לאזניו. סיפורים בגודל מעלת אמירת שיר השירים. הסיפורים האלה הציתו בו את הרעיון.
לפני שלש עשרה שנה החליט להפיץ את הזכות הזו אצל הדור הצעיר. רכש מאות פרסים קטנים ודאג לנציגים בירושלים, בבני ברק, בביתר, ברחובות ובבית שמש. משנה לשנה גדל מספר הילדים וכיום הוא רוכש אלפים רבים של פרסים ומחלקם לכל מקום. בערב שבת חול המועד פסח האחרון, היה מעמד מרגש ליד הכותל המערבי, שם אמרו אלף וחמש מאות ילדים כן ירבו, את שיר השירים.
וכמה היו כאן, סמוך למערה של רשב"י?
לכאן באים כמה אלפי ילדים כן ירבו. לא יודע אם אלפיים או שלש, לא ספרתי. חייך ר' משה.
ואני שאלתי, מה גורם לאווירה המיוחדת והגבוהה הזו, שנמצאת כאן ולא בשום מקום אחר בעולם?
ור' משה הסביר לי מייד: זה שיר שכולו קודש קודשים, ואמרנו אותו בעיר הגלילית הגבוהה הזו, ליד בר יוחאי, בקודש הקדשים. פלא שהשיר הזה עולה למקום גבוה גבוה, עד כסא הכבוד?
קודש הקודשים היה מקום מקודש בבית המקדש, שעמד סגור במשך כל השנה. אסור היה לאיש להכנס אליו. רק פעם אחת ויחידה בשנה, הכין הכהן הגדול את עצמו, שב בתשובה יחד עם כל עם ישראל אשר התפלל לשלומו, לבו של העם דפק בפחד כאשר נפתחה הדלת והוא נכנס אל המקום הגבוה הזה בקדושה ובטהרה.
ר' שמעון בר יוחאי כתב את הזוהר הקדוש. ספר שהוא כחדר סגור ומסוגר ומלא באור מסנוור. אסור לאנשים פשוטים להכנס אליו, הם לא יעמדו באור הזה. רק צדיקים שפרושים מכל ענייני העולם הזה, שלומדים כל היום תורה, מתפללים להשם ועוסקים במצוותיו, זוכים לפתוח את הדלת ולהכנס פנימה, אל תוך דפיו הקדושים של הספר, ולגלות שם את סודות התורה.
קודש הקדשים היה סגור ומסוגר במשך כל השנה, רק הכהן הגדול הורשה להכנס אליו, ורק ביום הכיפורים.
שלמה המלך כתב את מגילת שיר השירים, מגילה אשר היא כמו חדר סגור ומסוגר, מלא באור גדול של סודות הקבלה. סודות שאנשים פשוטים לא יוכלו להבינם. והאור הגדול הזה מוסתר בוילונות. הוילונות האלה – הם המשלים הרבים שממלאים את שיר השירים, ומספרים על האהבה בין בורא העולם לעמו ישראל.
רק צדיקים גדולים, שפרושים מכל ענייני העולם הזה ועסוקים כל היום בתורה ובמצוות, רק להם יש רשות להסיט את הווילון ולהביט פנימה, בתוך האור הגדול. ללמוד את סודות שיר השירים.
ואנחנו, ילדים פשוטים, יכולים רק לומר בפה הטהור שלנו את המילים הקדושות,
במקום הקדוש הזה,
ולזכות ליראת שמים.