הרציף, כמו בכל יום, המה אנשים. שלל דמויות בכל צבעי הקשת, אצים רצים. מדרגות נעות מעלה ומטה, טלפונים סלולריים במגוון צלצוליהם. אלו הנוסעים בקביעות התרגלו כבר למחזה המוזר:
שולחן קטן, מתקפל. סמוך אליו אשה עטורת מטפחת מוצג אותנתי היישר מהמוזיאון. בשעה 12 היא מקפלת את השולחן ואת עצמה ונעלמת.
המחזה חוזר על עצמו מידי יום שישי.
מיהי אותה אשה שקטה ומוזרה? מה מקפל בתוכו אותו שולחן פשוט מראה? מדוע בחרה האשה מקום כה סואן כמו תחנת רכבת הומה במרכז עיר האורות?
שאלות אלו ענינו מעט מאד – אם בכלל – את הממתינים הרבים אשר בתחנת הרכבת.
דן, מאבטח משועמם, דווקא החל לגלות בה ענין.
הוא צעד לעברה, על פניו מעטה קשוח, תמה:
"סלחי לי, מה מניע אותך לבוא הנה שבוע אחרי שבוע, לפתוח אותו שולחנון ולעמוד על ידו מבלי נוע, האם עומדים אינטרסים מאחוריך, כספיים למשל? פרסומיים?".
האשה נראתה שוקלת בדעתה. מה יבין אותו מאבטח עלוב, שפניו מעידות עליו כי גוי הוא, מה יבין בעניניה.
לבסוף החלה לענות לו בקיצור:
"השולחן הזה, את שולחן השבת הוא מיצג. אני באה הנה כל יום שישי, להזכיר לאחיותי כי שבת המלכה מתקרבת ובאה. ויש לי פה ערכות, אשר אני מחלקת לכל המעונין".
"ויש מי שמעוניין?" שאל בעוקצנות.
"בינתיים לא התעניינו בי. אבל רואים את השולחן, שמים אליו לב, וזה מספיק לי".
"ואני יכול לקחת אחד?" שאל בציניות, ומבלי להמתין לתשובה לקח ערכה בצחוק לעגני, ונעלם. גליה, האשה, משועממת יושבת היא בבית, אולי בין צפיה נבובה על מסך לבין קריאה ריקנית בעיתון, יעניין אותה בסיפור פקנטי, ויראה לה את הערכה. אפילו לא הביט מה היא מכילה…
שמים תכולים, חוליים החליפו צבעם, כדור כתום התגלגל ונעלם בין גלי הים.
גלימה שבתית החלה לעטוף את העולם.
ישנם תל-אביביים, אשר לא חשו בה, כי לא פינו את ליבם אליה.
אבל השבת, כידוע, לא מדלגת על ערים. והיא עוטפת בחיבה את כל אשר ירצה לחסות בצילה.
ודן, לבו הערל, שבת אצלו ככל הימים, שעט הביתה. הכבישים התרוקנו במעט. הדרך הביתה, לחולון, אצה לו.
בבית המתינה לו גליה, מנומנמת למחצה, העיתון שמוט, כוס קפה חצי מרוקנת, ריח של בית מזדקן.
לקול פתיחת הדלת, מתרוממים גם עפעפיה הכבדים, "יש חדש?"
"יש לי ספור מעניין בשבילך – קולו מלא חיוניות – והבאתי לך גם משהו.
עיניה נפקחות לחלוטין:
"מה זה"?
"זה ערכה, עב"מית לא יודע מה יש בתוכה".
והיא פותחת, עיניה מתעגלות, נפתחות, נפקחות למראה הערכה, דומה שעוד מעט תצאנה מחוריהן.
הידיים התחילו לרעוד, והפילו – בלי כוונה – נרונית אחת.
היא הוציאה דף יפה, מעוצב: ברכת הנרות, תחינה לפני הדלקת הנרות. היא החלה מעפעפת בעיניה חשודות, נוזל מלוח החל מתאסף בהן, מבקש רשות לצאת.
אה, די שבת'דיגע ליכטאלאך.
זכרונות עבר צפו ועלו מול עיניה. מובילים אותה הרחק – – – לעבר העיירה ההונגרית הקטנה. גיטל'ה הקטנה, עיניה התכולות הביטו ולא ידעו שבעה. אמא עטויית שביס ושירצל'ה (סינר) שצבעם הלבן בוהק השתקף מול נרות השבת, מתנועעת מול זוג פמוטים כסופים, מתפללת בדמעות.
אח"כ באה המלחמה האכזרית וטרפה את הכל.
נוזל מלוח מתחיל לטפטף מעיניה הזקנות. די, חדלי מהמחשבות העצובות. דן ממילא לא יבין.
– "ביום שישי הבא, אני באה איתך לתחנת הרכבת" – הודיעה לדן התמה למראה הרגשנות שתקפה את אשתו פתאום.
– "חי… חי… ומה תעשי שם? תעמדי כמו בול עץ ע"י שולחן מתקפל?"…
– "אני רוצה לדבר עם האשה ההיא"…
– "או, קי, אם זה יפיג לך את השעמום, אני מסכים".
ושוב היא עמדה שם, ע"י המדרגות הנעות. אותנתית, עטויית מטפחת נראית כמו לקוחה מהמוזיאון.
זוג לא צעיר התקרב לעברה, דומה כי זהו המאבטח… הזוהי אשתו? פניה יהודיות כ"כ!.
– "שלום. סוף שבוע שעבר קבלתי ממך ערכה. באתי להודות לך, מה שמך?".
– "גיטי".
גליה התרגשה: "גם לי קראו בעבר גיטל'ה. בעיירה הקטנה, אה, החיים של פעם!… כמה יפים הם היו" – נוסטלגיה ניקדה את מילותיה. היא התאנחה עמוקות – "המלחמה הארורה קטעה אותם באיבם… שינתה אותי לגליה ושלחה אותי ארצה לעבר קיבוץ רחוק וזר, הכל השתנה מאז… לא ידעתי שיש עוד יהודיות כמוך, המדליקות שבתדיגע ליכטאלאך… אבער זאג מיר גיטל'ה – הגידי לי, מדוע את עומדת כאן במקום כל כך סואן, כל כך חולי, מי מעיף לעברך מבט, למה בחרת לעמוד כאן, מכל המקומות בארץ – בתחנת הרכבת?!".
גיטי נותרה מהורהרת, דוק עצוב נתלה על פניה.
– "זה… משום שביתי הפך לתחנת רכבת"…
– "כלומר?"
– "רכבת ארוכה עומדת בביתי, עומדת ולא זזה, מוישה הבכור, עבר מזמן את גיל ה'איש מקדש', אח"כ גדליה ואח"כ ניסן, ורבקה ושורי בת ה-18, כולם עומדים, מחכים לישועת ה', לקטר האמיתי של הרכבת שיתן את האות והיא תתחיל לנוע, אז החלטתי לנסות. בחרתי בתחנת הרכבת, שהרי מכאן מתחילות הרכבות בנסיעתן, הלא כן? אני, יש לי סבלנות, באה הנה שבוע אחר שבוע. בינתיים לא התעניינו בי, אבל רואים, שמים לב, נזכרים ששבת מגיעה, וזה מספיק לי. והלאה? יעזור הקל". – כך גיטי לגליה, ובשקט בלבה, המשיכה:
עומדת הרכבת, מאחוריה שובל ארוך של תפילות, סגולות, פרקי שירה ושיר השירים, תהילים המחולק, תפילה אצל רשב"י, נפילות בעמוקה ובחברון, שמירת הלשון, תעניות ותענית דיבור ומה לא?, גליה הרי לא תבין…
גליה הנהנה בסמפטיה: "אוי, זה קשה, קשה מה שאתם עוברים".
שתיקה השתררה בין שתיהן. גליה קטעה אותה, כממתיקת סוד:
"גיטלה, איך וויל דיר זאגן. אני רוצה לגרום אביסל אידישע נחת לאבא ואמא שלי הי"ד שנשארו שם, בין הכבשנים. תראי, לא נראה לי שיש לי כוחות לחזור בתשובה, זקנתי. אבל משהו קטן אעשה בשבילם, אקח ממך ערכה אחת, ואדליק את הנרות. רק השבוע. וה' יעזור שהרכבת שלך תיסע ותגיע רחוק" – – –
גיטי בטוחה היתה, שהנה, כבר תתחיל הרכבת בנסיעתה, באזניה שמעה את צפירת הקטר, מה יפים היו קולותיו, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה…
קול מצהלות הרכבת בנסיעתה.