נעמי הצפתית מספרת:
דממה עטפה את בית הכנסת.
דממה בעזרת הנשים ו…
דממה.
אבא שלי, שמבעד לשפתיו המיומנות יצאו רבבות תקיעות, שברים ותרועות, נשף אל תוך השופר הותיק, נשף עוד, פניו האדימו, ושום קול לא יצא, אפילו לא יבבה מרוסקת.
אבא ניער את השופר, דפק, נשף שוב, אין קול ואין תקיעה. המתח הסמיך. נשים מבוגרות הגבירו את הבכי, וגם אני הצלחתי להוריד דמעה אחת, מרחמת על אבא.
אבא שלח את אברומי לקרוא לי. יצאתי אל החצר הקרירה.
אבא היה חיוור ועל פניו עקבות בכי. "חזרו הביתה" אמר לאברומי ולי, "בארון הימני למעלה, נמצא השופר החלופי. הביאו לי אותו. אולי בו אצליח לתקוע".
יצאנו אל רחובות צפת.מיהרנו הביתה, ידענו שכולם מחכים לנו. המפתח רעד בידי כשפתחתי את הדלת, והשופר הרזרבי, שמור ועטוף, חיכה לנו בדיוק בארון שאבא ציין.
חזרנו במהירות. אבא חיכה לנו בחוץ והוא מתנועע כבתפילה. הוא לקח את השופר בתודה ונכנס איתו פנימה, אל בית הכנסת.
עזרת הנשים הייתה ספוגה בדמעות והמתח עדיין עמד שם. נצמדתי אל המחיצה, עוקבת אחר דמותו של אבא. הוא קירב את השופר אל פיו ונשף, נשף, האדים, ושוב – דממה.
אבא שלי, שתוקע כבר עשרים שנה, מעולם לא קרה לו דבר כזה! הוא הניח את השופר, כיסה את פניו בטלית והתפלל בלחש.
התפללתי בשקט. לבי דפק בפראות, כשאבא שוב קירב את השופר אל פיו. הפעם יצאה תקיעה חדה וצלולה, וכולנו נשמנו לרווחה.
"ה' רצה את התפילות שלנו" אמר לי אבא מאוחר יותר. "דווקא בעת הרצון שלפני התקיעות".
ואותה שנה, אני זוכרת, הייתה לנו באמת שנה נהדרת, עם הרבה ניסים גלויים.
מהלב של נעמי: עד היום יש בי החמצה קלה. בעוד כולם חושבים על השנה החדשה, על התשובה, התפילה והמלכת השם, אני דרוכה ומתוחה, לקראת תקיעות השופר. האם אבא יצליח? האם השופר יתקע?.
ועוד משהו מתוק: מדי שנה אני זוכה ללוות את אבא להתנדבות שלו אצל יהודים גלמודים, הוא תוקע עבורם בשופר ומשמח אותם. זו הרגשת חסד מתוקה, שאין דומה לה.
יהודית מבני ברק מספרת:
אבי הוזמן לישוב מרוחק וצמא, לשמש בו כבעל תפילה ובעל קורא לקראת ראש השנה.
היינו בדירת אירוח. הסתיימה סעודת הלילה, עייף מעבודת היום, הוריד אבא את הראש, והתנמנם על השולחן. אחי הקטנים ישבו על הרצפה ושיחקו בחמש אבנים.
פתאום, נפלה אבן אחת על השולחן, קרוב לאבא. יענקי קם, ולקח בתנופה את האבן, מעיף בינתיים בלי כוונה את משקפיו העבים של אבא. הם נפלו על הרצפה בחבטה, מתנפצים לרסיסים. אבא התעורר בבהלה, "מה יהיה? מה תעשה?" אמא החווירה, מצביעה על המשקפיים זכרונם לברכה. "איך תקרא בתורה? איך תתפלל לפני העמוד?" אבא החוויר גם הוא. בלי המשקפיים הוא כמעט לא רואה, יש לו מספר גבוה מאד. יענקי עמד מבוהל בפינת הסלון, ופרץ בבכי גדול. "הכל משמים" אבא ליטף אותו ולא כעס בכלל. "אני בטוח שבפעם הבאה תיזהר". יענקי נרגע לאט, אבל אמא לא. "מה תעשה, באמת?". אבא שפשף את המצח שלו. "למישהו מקצה הישוב, יש מספר דומה במשקפיים. אלך אליו עכשיו, ואשאל אותו אם יש לו רזרביים בשבילי".
אבא הזמין את בנימין אחי הגדול ללוות אותו בדרך הארוכה והמטושטשת. שניהם יצאו אל הלילה החשוך, הדרך אל קצה הישוב הייתה ארוכה. אבא נקש בשער, נזהר שלא להעיר את הכלב בחצר. לחבר ההוא לא היו לו משקפיים רזרביים. מאוכזב, הלך אבא ליישוב הסמוך, חלק מאנשיו הוא הכיר. לא היה נעים להעיר אנשים מהשינה. על סף יאוש פתח לו איציק אחד את הדלת, והסכים להשאיל לו משקפיים במספר דומה למשקפיו של אבא. כשחזרו, נשארו לאבא שעתיים בלבד לשינה,ובכל זאת הוא התעורר כארי לעבודת ה'. הזדרז לבית הכנסת ותפילתו סחפה איתה את כל המתפללים.
במהלך היומיים של החג אבא נראה חיוור כמו הקיטל שלבש, אבל לא אמר כלום.
"לא כאב לך הראש, אבא?" שאלתי אותו במוצאי החג, "כאב לי" אבא הנהן. "שיהיה לכפרת עוונות".
"איך לא אמרת כלום? אפילו לא נאנחת?" לא יכולתי להבין. "אם הייתי נאנח, זה היה עוזר למישהו?" שאל אותי אבא בלחש, "וחוץ מזה, יענקי הצטער מספיק…".
מהלב של יהודית: את השנה ההיא אני לא מצליחה לשכוח. ובכל שנה מחדש, אני בודקת שוב ושוב, אם אבא לקח איתו את משקפי הרזרבה…
ועוד משהו מתוק: אני גאה באבא שלי, על הזהירות שלו לא לפגוע ולהכאיב לאח שלי יענקי. על הכוח שלו לסבול ולשתוק, ולהתרומם. הלוואי שאהיה דומה לו.
שייני מאשדוד מספרת:
הייתי שקועה במחזור התפילה. פתאום הרגשתי שרגלי צפות בתוך שלולית מים. הרצפה הייתה מכוסה במים. אוטומטית, הרימו כולן עיניים אל הצנרת הבעייתית שבחצר עזרת הנשים, אוטומטית גם כן, העבירו כולן את המבט אל אמא.
ואמא, כמו תמיד, לא חיכתה להזמנה. היא מיהרה לקום, פתחה במאמץ את החדרון הקטן שצמוד לעזרת הנשים. הוציאה מגב והחלה לגרוף את המים, לכיוון המרזב….
נהיה לי חם, הרגשתי שאני מסמיקה נוראות. מכל האמהות שבעולם! בדיוק אמא צריכה לקום באמצע תפילת ראש השנה, ולגרוף מים כאילו הייתה איזו עוזרת. ניסיתי לברוח מהמחשבות האלה, לא לראות אף אחד סביבי ולחזור אל התפילה. אחר כך עצרתי. אמא עובדת קשה, היא לא חייבת כלום.
קמתי, לקחתי מגב, גרפתי מים וגרפתי. המים לא נגמרו. אבא עמד מכופף, בודק את הצנרת מלמטה. נאנחתי. אמא הסתכלה עלי. "במקום שאין אנשים, אנחנו משתדלים להיות" הזכירה לי. "ואנחנו גם מזכים את הרבים, ילדונת. בזכותנו כולם יוכלו להמשיך להתפלל, בלי הפרעה".
מהלב של שייני: זה לא פשוט להיות גבאי בית כנסת, אנשים מתקשרים שצריך להכין קידוש, ושאין מספיק קפה, שהסוכה לא מתחברת, שהעיריה מאיימת לנתק את החשמל, ששכחו לכבס את המגבות, שלא מוצאים את המפתחות, שהמנקה לא הגיע… ולפעמים, כמו בפעם הזו של פיצוץ הצנרת, מובן מאליו שכולנו צריכים לשאת איתו בעול.
וגם משהו מתוק: בחזור מהתפילה פגשה מישהי את אמא. "שלום, הגבאית!" היא ברכה אותה. "אני לא גבאית" ענתה לה אמא. "את גבאית, ועוד איך" התעקשה האשה. " בדיוק כמו הרבנית, שהיא כזו בגלל שהיא אשת הרב".
"נו, בסדר" אמא הסכימה. "אז מה את רוצה ממני בתור גבאית?"
"שום דבר" אמרה לה האשה. "רק לומר לך תודה. על כל מה שבעלך עושה, וגם את".