אבני מרצפות החצר בוהקות מול אור השמש השוקעת. צפופים הם בתי ירושלים ומגודרים בחצר, ואם תרצו לדעת מה שעה היא בשעות היום, תראו את השמש משתקפת באבני הריצוף שלה. אבנים נקיות ומלוטשות כמראה.
אברום יענקל גבה קומה ושפוף גב, בזקנו האדמדם נזרקו חוטי כסף, זעיר פה זעיר שם. אולי מוקדם מידי, אך אין הדבר טורד את מנוחתו יתר על המידה… כיסו המרוקן והחג הממשמש ובא, מעסיקים וממלאים כעת את הרהורי לבו.
הוא חוזר מתפילת המנחה, בהפסקה הקצרה עד לתפילת ערבית וסדר לימוד הערב ב'הונגערישע שוהל', יפוש קמעה בבית ויראה אם יש דבר מה להכניס לקיבתו המקרקרת והתובענית… מתמרן אברום יענקל את דרכו בין חבלים עמוסי כביסה ריחנית התלויה על חבלי החצר כחיילים במסדר. שומר על כובעו לבל יפול ארצה מחמת כיפופי הראש.
כבר מרחוק הוא מבחין בה, יושבת על גדר האבנים באפס מעש.
לא מתאים לה, לילדה בוגרת כליבה פערל להיות ישובה בלא לעשות מאומה, לא כאשר הימים ימי ערב חג והם עמוסים ותובעניים, ולא ערב חג רגיל הוא, אלא ערב חג החרות.
וערבי פסחים בבתי ירושלים – אינם דבר של מה בכך. מלאכים היוצאים מקשר"ק מקפצים כאן ומרקדים ריקוד של שמחה, יחד עם זיעת המצווה הניגרת אצל בנות ישראל הכשרות.
לא מתאים לה לליבה פערל מלאת החיוניות בדרך כלל לשבת כך, כתפיה שמוטות, מבטה נפול, וידיה אינן מתעסקות במאום.
מידי ערב בכל החודש האחרון, חוזר אברום יענקב מעמל לימודו אל הבית, ותמיד מקדמת ליבה פערל את פניו ואור נוגה עליה: היא מספרת לו בסיפוק ובחדווה של מצווה מה רב היה ההספק בקרצוף הבית לפסח. ולא שהיה בו הרבה מה למרק… אך בהיות לה זוג הידיים היחיד היכול לבוא לעזרתה של יענטא, דיה העבודה מעתה ועד יפרוש החג את כנפיו. דיה ומתישה ומספקת.
השנה יש קושי נוסף על שיעבוד העבודה כמידי שנה: זה שדברי המאכל הבאים לפיהם קצובים ודחוקים ואינם מספקים, ניחא, אך החורף הקשה אשר עבר עליהם, בהם השמיים היו כמעט כברזל וכנחושת, ימות הגשמים מועטים היו והשמש הגיחה מהר מידי מבין קרעי העננים, צוחקת למשבתם. גרם לכך כי גם המים ניתנו במשורה ובהקצבה.
ומים מועטים לנשי ירושלים, בערבי פסחים, הינם צרה צרורה… שהרי רגילות נשות ירושלים לקרצף את ביתן מן המסד עד הטפחות עם נהרות נהרות של מים, בכמות היכולה למלאות מאגר ככנרת בימינו… ובזו השנה, נדרשות נשי ירושלים לתמרן עם כמות מועטת וקצובה, ואיתו לנקות קרצף היטב. והמשימה לא קלה היא.
אך הסיפוק וחדוות העמל היגיעה והחתירה אל המטרה, הם הממלאים את הלב.
לכן כה תמוה לו הדבר: מה הוריד הפעם את רוחה של ליבה פערל עד כדי יושבה כך? ואולי כבד עליה המשא? ושמא העבודה אשר מטילה עליה יענטא גדולה היא מידי?
דווקא נראה עליו כי מאז נישא בשנית, קבלה אותה יענטא כבת לכל דבר. אולי הפעם, מקוצר רוח ומעבודה קשה, מכבידה היא את עולה על הילדה הצעירה?
ישאל איפוא את הילדה בעצמה, ויתבהרו הערפילים.
מתקרב אברום יענקל אל היתומה שלו אשר בגרה בטרם עת, והיא מבחינה בו, סוף סוף, ומתעוררת משרעפיה.
"מה שלומך מיין טייערע? עבדת קשה היום?" הוא מזמר את שאלתו במין מנגינה כזו המיוחדת אך לאבות…
"כן אבא" היא מתענגת על המנגינה, "התקדמתי הרבה ברוך ה'. היום מירקתי את כל כוסיות העששית והן נוצצות כמראה! קרצפתי גם את כל הקיר הדרומי של החדר הגדול – עד לתקרתו הגבוהה. יענטא עזרה לי, והחזיקה בסולם כאשר טיפסתי עליו, כדי שלא אפחד."
"התקדמת יפה מיידאלע מיינע, אך מדוע פניך אינן… שמחות? איה השמחה של מצווה? הרי יודעת את כמה מלאכים נבראו היום מן הקרצופים שלך!"
"אני חושבת טאטע, חושבת על חג הפסח המתקרב ובא. מדמיינת אותנו יושבים סביב שולחן החג אחרי עמל ממושך כל כך: כבני מלכים, עם המצות הריחניות וארבע כוסיות היין, ואני עטויה בחלוק החדש שיענטא תפרה לי מבגדיה הישנים…" חיוך עולה על פניה לרגע קט, ושב ומסתתר מאחורי העננים. "…ואיני יכולה שלא לחשוב על שני הבנים שלנו: לייבלה וזרח."
צל עובר על פניו של אברום יענקל. ומעיב על חיוכו.
אה, שני יתומיו הקטנים. לבו יוצא אליהם. אך מה יעשה והדחק הגדול הביא אותם לשהות בבית היתומים ע"ש 'דיסקין'?
"הרי יודעת את מיין קינד, כי טובה להם לשני אחייך השהות בבית היתומים. ידידים רבים להם שם ומדריכים הדואגים לכל מחסורם. אמנם המזון במקום דל הוא וקצוב, אך באיזה מקום אין הדבר כך?"
עיניה של גיטל פערל בוהות בו. עצובות וכמהות.
'אולי בכל זאת יבואו שני אחיי הביתה? לפחות לחג הפסח!' שואלות עיניה, 'הרי אותו אלוקים שידאג למחסורנו, יכול לדאוג גם למחסורם של שני בניך… הרי בניך הם!' היא רוצה לומר, אך כולאת את מילותיה מחמת כיבוד אב. ותחתם היא אומרת:
"חשבתי על החג הזה… איך יראה ליל הסדר בלעדיהם? מי ישאל אותך ארבע קושיות אבא? ואיך תקיים את 'והגדת לבנך'? הרי לא אצליח לכלוא את דמעותיי!"
הצל על פניו של אברום יענקב הופך לעננה: הוא לא יספר לה, לבתו, כי גם בתוכו מנקרת השאלה הזו, וגם לו היא אינה נותנת מנוח. אך מה יעשה ואלו נסיבות העוני והדחק? מה יעשה ואין הקומץ משביע את הארי? גם כך מקווה הוא כי לא ירעבו… הן נוהגים הם במנהג 'מים שלנו', ואיך יתמודדו עם כמות כה מועטת של מים? צלוחיות האימייל הקטנות לא יתמלאו במרק, כאשר הוא יצטרך לחלק אותו לשני פיות רעבים נוספים… כל שכן בחוטי בשר העוף הדלים…
הוא מגרש את המחשבות האלו כמו היו זבוב טורדני. וחותם את דבריו –
"האייבישטער יעזור!" ובמילים אלו הוא מנסה להרגיע את הגעש המבעבע בו. פורש את ידיו כלפי מעלה בתנועה מקווה: "מי יודע, אולי עוד יפתחו ארובות השמים?"
מי יודע? אולי?!
תקווה חדשה מפעמת בליבה של ליבה פערל, מזמרת לה זמירות חדשות ומזרימה דם חדש לעורקיה, היא מקימה אותה מתנוחת ישיבתה הקפואה ומריצה אותה אל הבית.
'כך מקבלת את את פני אבא, השב מיום לימוד מייגע?' היא סונטת בעצמה, ואצה לחמם לו את התבשיל הדל אשר הכינה לו יענטא, כאשר במוחה היא רוקמת תכנית.
שוק ה'באטרק' מקבל את פניה הומה כתמיד, על שלל צבעיו וגווניו.
הריח החרוך האופף אותו באורח קבע מכה באפה ובליל הקולות המתערבבים בו בערבית גרונית מצלצל בגסות באזניה העדינות.
ליבה פערל אינה שתה לבה למעיה המתהפכים בקרבה, כאשר היא עוברת לצד חנותו של מוחמד והמאפים המזרחיים, המתובלים בחריפות יוצאים מתנורו ומעלים הבל מול פניה.
היא מחישה את צעדיה, רוח קלה מבדרת את צמותיה הקלועות בקפידה, ובידיה היא שומרת היטב על חופן המטבעות אותו הוציאה מן המחבוא.
המטבעות הללו – הן כל חסכונותיה.
היא חולפת על פני חנות המתנות של מחמוד, דרבוקות צבעוניות, בובות חרס קטנות ותכשיטים חסרי חן ומגושמים חולפים מול עיניה, והנה היא מתקרבת אל ה'בסטה' של מוסטפה.
הוא יושב כתמיד על כר מצחין. רגליו שכולות, הכאפיה קשורה על ראשו היטב, ובפיו מעשן הוא את קצה הנרגילה החלודה היושבת לצידו. פנאי רב בידו של מוסטפה להתענג על עשנו הכחלכל המיתמר מנרגילתו. כי מועטים הם הקונים בחורף הנוכחי, הדורשים לקנות את 'סחורתו' – הטאנג'ות.
ואותן טאנז'ות – כלי חרס עגולים וגדולים, האמורים להכיל בתוכם מים אשר נשאבו מן הבאר, יושבות לצידו, הן נואשו כבר מלהמתין לקונים, יען החורף, כאמור, דמה יותר לאביב. ואין אנשי ירושלים זקוקים לרכוש כלי קיבול נוספים למים, כאשר מימיהם כה מועטים.
ומה רוצה הילדה המתקרבת הנה ומגלה התעניינות דווקא בטאנג'ות שלו?
היא בוחרת שלוש, עגולות וגדולות, ומבררת את מחירן.
מוסטפה פורץ בצחוק רועם, חושף שורות שיניים רקובות, וכל גופו היצוק רועד.
"חי… אומרים שהיהוד חכמים הם? טאנג'ות היא קונה הילדה הזאת…" הוא מסובב אצבעו על רקתו בתנועה אשר משמעותה מובנת בכל השפות. "אינטי מאנג'נון! שלוש טאנג'ות! מה תעשי איתן?"
"כמה הן עולות?" עונה ליבה פערל בשאלה, ואינה מוסיפה.
אין היא חפצה להיכנס בדברים עם הגוי הערל וסתום השכל. יצחק הוא כאוות נפשו ויצחקו שיניו הרקובות. היא את שלה תעשה, היא תכין כלי קיבול למים שיבואו, והם יבואו, אין לה בכך ספק…
"נו, רוצה לקנות טאנז'ות תקני! אין בעיה למוסטפה, רק תשלמי… אל תגלי למוסטפה חלילי מה תמלאי בטאנז'ות שלך… אולי קבלת מסבתא שלך אוצר? חה… " הוא שב ומתגלגל בצחוקו הגרוני, וכאשר לא באה תגובה ממולו, הוא משווה לפניו ארשת אדישה, וחוזר לעישון נרגילתו.
ליבה פערל לוקחת את הכלים בידיים רועדות, ובהפרדה מכל חסכונותיה, היא פונה לשוב עם ידיים מלאות אל ה'חצר', והביתה.
נחושים הם צעדיה של ליבה פערל בעת חזרתה מן המסע המסתורי.
היא תניח את הכלים במקום מסתור, כאשר ליבה טוב עליה. היא את ההשתדלות שלה עשתה.
ועמוק בתוך הלילה, כאשר איש לא ישמע, יענטא ואבא שקועים יהיו בשינה מבורכת – היא תדליק בזהירות את העששית הקטנה בחדר ה'לוגאן' שבקדמת הבית, ותתיישב לומר את כל ספר התהילים.
ומזמורי התהילים שלה יצאו מלב רותח והומה, והקב"ה, אבי יתומים, הוא כל יכול. אין לה ספק שהוא ישמע תפילתה.
שמש אביבית שולחת קרן מלטפת אל חצר המבנה. מדגדגת הקרן את זוג האחים הישובים על ספסל פינתי, ונעצרת על מצחם חרוש הקמטים. תמהה היא בליבה: "כה צעירים, וכבר דואגים כל כך? איה נעלמה שמחת נעוריהם?"
הגדול מביניהם, לייבלה שמו, מנסה לנחם ולהרגיע את אחיו הצעיר ממנו: "יהיה לנו כאן ליל סדר שמח מאד." הנימה נשמעת ספקנית מדי, ולא משכנעת אפילו אותו. "נשב כולנו סביב שלחן גדול, יהיו מצות ריחניות, כוסות של יין, ושמעתי שההנהלה השיגה גם בשר! נשיר את שירי החג ונחוש כבני חורין"…
"חג שמח… שמח…" חוזר אחריו זרח כהד. ועיניו רטובות בברק חשוד. "ואיך תתארח השמחה בליבי, כאשר גם בחג הזה נהיה רחוקים מן הבית? ולחשוב שפיזית המרחק כלל לא גדול…
רוב חברי הקרובים מתארחים בבתים של ממש בחג הקרוב. ואני? את מי אשאל ארבע קושיות??? ואני כה מתגעגע לליבה פערל ולאבא!"
"אל תתעצב", מלטף הבכור את כתפו של אחיו, כאשר עיניו עצובות אף הן. "נבוא לביקור בחול המועד, אבא הסביר לנו, כי אין לו אפשרות, כל עוד מצב המים הוא בכי רע…"
"אין אפשרות…" בועט הילד באבן חצץ, וקומץ אגרופו בתסכול. "וכי לאוכל זקוק אני? אסתפק בכזית מצה, לו אזכה להיות בבית שלנו, אליו אני כה מתגעגע…"
שקט יורד ביניהם. לייבלה נואש מלהרגיע את אחיו, כאשר גם הוא – זקוק לנחמה…
גם קרן השמש הולכת לה מאיתם ונעלמת, הלכה לחפש לה נערים עליזים יותר.
לייבלה מרים את עיניו השמימה: הם נקיים ותכולים כבאמצע הקיץ, והם עדיין אומרים בתפילה 'משיב הרוח…' אנחה בוקעת מליבו.
"מי יודע, אולי עוד יפתחו ארובות השמיים? ושפע מים חיים ימלא את הבית?"
לייבלה פורש את ידיו בתנועה מקווה. "האייבישטער הוא כל יכול, ועד לחג הפורש את כנפיו בעוד שלשה ימים – אולי יהיו עוד ניסים…"
נקשרו דמעות של תקווה לדמעות של תקוה.
"אולי?"
ליל שבת הגדול.
חושך עוטף את הבית. ה'שבת לאמפ' סיים זה עתה את תפקידו, והנר דועך לאיטו יחד עם שלהבות נרות השבת.
השקט מבורך. גיטל פערל מסתובבת לצדה השני ועיניה, משום מה, אינן נעצמות.
זה הזמן שלה לאגור כוח, אחרי שבוע של עמל כה מפרך. כל עצמותיה דואבים, ועבודה רבה עוד ממתינה לה ביומיים הבאים: עליה לעזור ולהוציא את שאריות החמץ, ולסייע ליענטא עם הכשרת העופות ולאחר מכן עם בישולי החג.
כמה אוהבת גיטל פערל את ההכנות לחג המאיר והזך הלזה. אך משהו מדגדג לה אי שם בירכתי הלב, ולא מאפשר כניסה לאושר: שני אחיה יוותרו ככל הנראה בבית היתומים, ועל זאת היא ממאנת להנחם.
אוושה חרישית מפירה פתאום את השקט, וצינה בוקעת פתע מן החלון הגדול, המקומר.
לאחריו הופכת האוושה לרוח סוערת. ליבה פערל קופצת מן המיטה וקורעת עיניים מול החלון. הלא יאומן קורה ברגעים הללו, הדבר אשר כה יחלה לו וצפתה: גשם יורד מן השמיים. וככל שחולפות הדקות הולך המטר ומגביר תאוצה, רעם מתגלגל וברק קורע את החשכה, וליבה פערל – לא קר לה יותר, למרות שאין כל תנור בוער בבית שיחמם את עצמותיה.
היא חפצה לצאת בריקוד סוער… העייפות התנדפה לה ונמוגה. וחם, חם לה בלב.
ובכל אותה השבת אינו פוסק הגשם מלרדת, וליבה פערל סובבת בבית סחור סחור, אינה יודעת את נפשה, מאושרת וצוחקת.
ובכל היום למחרת ממשיך ומזרזף הגשם. מנקה ושוטף את כל המקומות שלא הגיעו עדיין לידיהן העמלניות של בנות ישראל: גגות הבתים נשטפות שטיפה גדולה ויסודית, וכל גרגיר אבק שנותר בין סדקי האבני החצר, נשטף לו עם הזרם…
ובורות המים נמלאים עד גדותיהם, ופכפוך הגשם מלווה את ידיה של ליבה פערל, עת היא מסייעת ליענטא בהכנות לחג: היא מורטת את נוצות התרנגולים, וצוחקת, ממליחה ומחייכת, היא מקלפת תפוחי אדמה רבים, שיהיו בשפע ללייבלה ולזרח, הם ודאי יבואו רעבים… הם מתגעגעים לבטח לתבשיל עם ניחוח ביתי.
שתי הטאנאז'ות מוצאות אחר כבוד מן המחבוא, נמלאות עד גדותיהן במים לחג.
אתא יום שריפת חמץ. המים חדלו מלרדת, ושמש חייכנית שולחת מבט לחצר הירושלמית השטופה ביסודיות, היא מנצנצת מול אבני החצר הבוהקות, ומצטחקת.
שוב שולחת השמש קרן חמימה, ושוב היא פוגשת בשני נערי חמד, היא מטיילת על מצחם ומופתעת בליבה: 'לאן נעלמו הפעם קמטי הדאגה?'
הם עומדים לצד אברום יענקל, במעגל קטן סביב שאריות החמץ העולות להן אט אט בלהבות, וטוב להם ביחד.
"כל חמירא וחמיעא דאיתא ברשותי"… ממללים הפיות בקצב אחיד.
ובצד, בדממה, הרחק מעין רואים, צופה בהם ילדה אחת קטנה –
וחיוך זורח בליבה.