התנועות שלך נהפכו לנוקשות .את שמה לב. תפסיקי ,ציבי, את גוערת בעצמך. זה רק מלאכה של כיתה א' . ובכלל לא בטוח שהיית תולה יצירה כזאת בבית שלך. רק מה, יש לך כביכול אישור להעלות שוב את רמת המרירות לשיאו.
דווקא דינהלה ,קיבלה ברוח טובה את הרעיון שלך,לקשט את הקיר של סבתא בתמונה היפה משיעור מלאכה.ואפילו החלה לטוות בעיני רוחה ,את התגובות הנלהבות של כל מבקרי סבתא.
" וכשיהיה לנו בית שהוא יהיה שלנו 'על באמת' , אוכל לבקש בחזרה מסבתא את התמונה שלי,או שזה כבר יהיה שייך לסבתא" ? הקשתה דינהלה שאילה אופיינית, לראש הפילוסופי שלה. העדפת להתעלם ולהעמיק את המרמור שלך. "הנה, אפילו לתקוע מסמר לא מרשה בעל הדירה". את האמת, בינך לבין עצמך לא ממש ריחמת על דינהלה ,שתצטרך לוותר על יצירת כפיה .הרחמים היו מופנים דווקא אליך,משום מה, רחמים על עצמך שאינך יכולה לתלות מלאכות של כיתה א' ,מעשי ידי ילדיך ,כיון שקירות ביתך אינם קירותיך.
ניסית להשיח את דעתך בכל מיני דרכים, זה החזיק מעמד באופן די נחמד עד הערב ,כשנחום חזר מהכולל והתעניין איך עבר היום, לא היית מסוגלת להתאפק ,ושיתפת אותו בקושי הלעוס והמדובר ביותר בבית השכור. למרות, שהתחייבת לעצמך, שאת לא מעלה את הנושא יותר עד עולם! או עד שהעולם יתהפך( לטובה כמובן)
שוב ראית עננה שירדה עליו, האין אונים ניכר בכל תו ותו בפניו העדינות. ייסרת את עצמך, הרי את רוצה שישב וילמד , ובלי דאגות. בוודאי. ונחום מתמסר בכל מאודו ללימודיו. מאיפה יהיה לכם אפשרות לרכוש דירה משלכם?
אבל מה לעשות ,שהדיאלוג הפנימי השתלט עליך והיה חזק ממך פי מליון? הרי מחיר השכירות יכול להיות כמו המשכנתא! וכל חודש מחדש הולך הכסף לפח!!!
נחום קרא אותך. ראית איך הוא מפענח את הבהיה שלך בקיר החשוף ונטול המסמרים. "צריך רק הון עצמי" שמעת את נחום אומר ומשלים את הדיאלוג בקול. הצטמררת, הרגשת את עצמך חשופה . וזה גרם לך לחוש בושה ! בושה שאילו המחשבות שלך! בושה שרעיה לתלמיד חכם מתעסקת במחשבות על דירה משלה שאפשר יהיה לקנות רהיטים תואמים לגודל של החדר ! בושה!!!
ביום שלישי ביקשו ממך הילדים שתרדי איתם לגינה ,באמת בשבועיים האחרונים לא יצאת איתם, מזג האויר המהביל השאיר אתכם בבית הממוזג. אבל האמת? גם לך די התחשק לרדת קצת ולנשום גינה ושכנות.
הצטיידת בארוחת ערב משביעה .מלאת רצון טוב ירדת לגינה עם דינהלה חני ומוטי. הגינה חיכתה לכם פנויה לגמרי . היה משב רוח קל. השמים היו בהירים מתמיד. ציפורים מזן לא מוכר דילגו מעץ לעץ תוך השמעת ציוצים עליזים.הנחת את עצמך על ספסל מוצל , נשמת עמוק את הטבע בהתגלמותו. הקשבת אותו. שושי הגיחה מהבנין ממול, ושמחה לפגוש אותך . מאז שהכרתן , נוצר ביניכם 'קליק' . שוחחתן על הא ועל דא, מידי פעם ניגבתן אפים קטנים, או עזרתן לחלץ ילדון קטן שלא הצליח לצאת בעצמו מהנדנדה. הזמן עבר בעצלתיים, עוד ועוד ילדים וילדות מתוקים ומתוקות ,הביאו את אימהותיהם לשומרם בגינתם.
איך הופרה האידיליה?
אולי כשנעמי ועדינה הצטרפו לספסל, והביאו איתן דיון סוחף שסחף עד מהרה גם את שושי. בתחילה עסק הדיון בענייני נגריות, האם הנגריה של שלום עדיפה על חנות הרהיטים של סילביה ? והמשיך בשאילה הנוקבת אם מיטת הייריזר חזקה ממיטת עץ מלא ? שזו האחרונה משלימה את התפאורה, לעומת המתחרה שאינה יודעת לשמור בסוד על איזה כלי מיטה ישנים הילדים… כך דיברו על סיוד .משי משי או טפט ?? ירוק בחדר ,או אולי ורוד כמו שאהבתן כשהייתן בעצמכן ילדות.
תפרגני להן ,אמר לך קול אחד מתוכך, הן עכשיו נכנסו לדירות חדשות שההורים קנו להן, כל שיחן ושיגן בתכנון הראשוני של ביתן! זה לגיטימי לגמרי. את לא תהיי שונה מהן.
"את לא תגיעי לשם! את תגורי בשכירות ,בבית של מישהוא אחר,והוא יהיה זה שיחליט בעבורך כיצד לסייד את הבית!" משי משי? טפט? .צוחק הקול שבתוכך. ובכלל ,אף לא אחד ישאלך לטעמך לגבי הצבע בו היית רוצה לראות את קירות ביתך.
פלא שמצב רוחך התמקם למרגלותיך? פלא ששוב שכחת שהמכולת בעיר הצעירה הזאת נסגרת בשעה שבע בערב?
לא תוכלי לאפות כמו שתכננת! הכל בגלל שאין לך דירה! שמת לב פתאום. אם היה לכם דירה משלכם….אה, חייכת, הכל היה נראה אחרת! היית יכולה להשתתף בדיונים הסוערים בגינה. היית כמו כולן. היה יכול להיות ממש מרגש לסייד את הקיר בחדר הילדים בסגול בהיר עם עיטורים של סגול לילך ולקנות ארון אמיתי ותואם במקום ההוא מכתר…..וחוצמיזה, המשכת מעודדת, אם זה היה הבית שלך …יכולת להשכיר אותו בקיץ לדירת נופש,מה שהיה מכניס לכם קצת מזומנים ….וזה לא היה מזיק כלל וכלל …אז זהו,סיכמת לעצמך,כל הצרות הן רק בגלל שאין לכם דירה משלכם. רק בגלל זה.
עד מתי היית בטוחה שאת האישה האומללה בתבל? השינוי היה חד כ"כ! לא עברת שום תהליך , כמו שאומרות כל הפסיכולוגיות המבינות,לך זה קרה באבחה!
מטי אחותך, שגדולה ממך בשנתיים,התקשרה אלייך בבהלה,והנחיתה עליך את שלושת ילדיה שהגיעו במונית עם שכנה מתנדבת ,מבולבלים עד אימה!
בתחילה, אף לא אחד ידע ממש מה קורה. אמא היתה הסטרית ואי אפשר היה לדבר איתה, מטי בכתה ללא הרף ולא ידעה את נפשה! בני המשפחה יצאו מגדרם בכדי לתמוך ולעזור , כאשר חייו של בני ,התינוק של מטי בן השלושה חודשים תלויים ועומדים . משברי משפטים הבנת ,שמטי מצאה את בני כחול ללא נשימה. הזדעזעת! מטי תפקדה בקור רוח והנשימה אותו, בו בזמן שצרחה לעזרה בחדר המדרגות. כשהגיעו כוחות ההצלה למקום, בני היה במצב קשה.
התפללת מעומק ליבך,וקיוית, שההנשמה שעשתה אחותך מנעה מהמח של בני להיות ללא חמצן, מעבר לשבע הדקות הגורליות. בני היה מורדם ומונשם .מטי על סף קריסה, אמך לא נתנה תנומה לעפעפיה ,והילדים של מטי שנמצאו אצלך, היו שקטים מופנמים ומבוהלים מאד מאד.
לפתע שמת לב שהמחשבות שלך סובבות רק סביב הישארותו של בני האחין בחיים. לא עניין אותך מה השכנות קשקשו בינן לבין עצמן בגינה ,לא דיבר אליך הקטלוג החדש שחולק בדואר ,למרות שהתמונות היפות היו של חדרי ילדים . וכלל לא אכפת היה לך שלא תולה שום תמונה בכניסה. באמת באמת שלא!!!
אכפת היה לך שבני יתעורר! עניין אותך שהחיים של מטי יחזרו לשגרה מבורכת עם תינוק בריא!!
דירה משלך? ארון מתאים בדיוק לחדר? זה מה שעניין אותך אך לפני חודש? איך טחו עינייך!! לא ראית שילדייך בריאים כולם?! לא שמת לב שזכית לבית של תורה?!לא ראית כלום!!! היית עסוקה עם החסר. שהית בדמיונות ובבועת אשליות מדומה .חיפשת את אושרך בחסרים!
אתמול ,חזרו הילדים של מטי לביתם. בני השתחרר בריא ושלם בניסים ממש! החיים חזרו למסלולם. שגרה ברוכה ב"ה,
את ,ציבי, לא תחזרי לשגרה שלך, את מזהירה את עצמך. את תתחילי שגרה חדשה !ותהא זו מבורכת בברכת ה' וברחמיו עליך ועל משפחתך.