לדודה מיר'לה הגעתי כדי למלאת משבצת בתורנות, אבל בתוך תוכי ידעתי שאני יוצאת אליה כדי למלא את המשבצת השחורה בתוכי. זו שגדלה לפעמים ומשווה לה פרצוף של בית כלא שקירותיו סוגרים עלי.
החיים טובים ברוך השם. נפלאים אפילו. רק שמרוב שאני רצה איני מספיקה לשים לב אליהם, ואל השמים התכולים שמציצים לפעמים מבעד לחלון. תמיד היומן איתי, ועשרות אלפי מטלות ותזכורות של מאה שמונים אלף עניינים קטנים וגדולים שצריך לקנות – להזמין – לברר – לשלוח – להחזיר – לעיין – לדבר – להקשיב – להנהן – למנות – לחפש ולעשות. ככה זה שנמחצים בין הדור החדש והרץ לדור הישן, המתון והטוב, בין ילדים קטנים ודאגות קטנות לבין ילדים גדולים ואירוסין וחתונות ושידוכים ובירורים ונדוניה וחובות ומה לא.
הכל צפוף ודחוס ורץ עד שאני מגיעה לדודה מיר'לה.
הדודה שנשארה עם השם הנצחי והצעיר שלה למרות תשעת העשורים של חייה. הדודה שמעולם לא היו לה ילדים, ואחרי שהתאלמנה מבעל נעוריה עברה לדור "בסוויטה המפוארת" ככה היא קוראת ליחידת הדיור שלה בבית האבות.
נשאר העולם הדחוס והלחוץ בחוץ. בפנים יש מקום לקרני שמש, ולציוץ של ציפורים, ולחיוכים ובדיחות הדעת ודיבורים שמחזקים את לבי ושמים כתם גדול של טיפקס על המשבצת השחורה, עד שהיא מלבינה והולכת.
"אם לא אכפת לך" אומרת לי דודה מיר'לה אחרי ברכת שלום לבבית. "ליישר את המפה והעציץ, ולזרוק את השקית הזו לפח. נהדר, ככה נעים לי יותר לארח אותך".
אחרי שיישרתי את המפה ואת העציץ כמצוות בעלת הבית, מצאתי עוגייה אחת נגוסה והתכוונתי להשליכה אל הפח הקטן בפינת החדר המטופח. "לא, את זה תניחי במרפסת, לציפורים. אני כל כך נהנית לראות אותן מתלהבות מהפירורים שאני שמה להן! עוגיות שחורות הן אוהבות במיוחד. הנה, תראי איך הן הריחו את הריח ובאו לכאן מיד…".
אני מתיישבת על הכורסא הסמוכה אל מיטתה של דודה מיר'לה, עוקבת אחר נגיסת הציפורים בארוחה הטעימה שקבלו זה עתה ומוציאה את העיתון שהתכוונתי להקריא לה, לכשיתעורר הצורך.
"ספרי לי משהו, דודה מיר'לה" במקום להקריא לה סיפורים, תקריא היא לי הפעם. התחלפו התפקידים.
"מה יש לי לספר חוי, מה? מה יש לי לספר חוץ מלהודות לריבונו של עולם על החגים הנפלאים שהיו לי כאן?
תארי לך!" היא מתרגשת וכל גופה מזדעזע. "אחרי ה'אירוע' שעברתי, ואחרי שהרופאים רצו לשלוח אותי ל… נו, את יודעת איפה, גירשתי את מלאך המוות ואמרתי לו שאני מתכוונת עוד לחזור ללכת. תארי לך שאחרי כל הדברים האלה הייתי כאן בחגים, ולא בבית החולים! תארי לך שזכיתי לנסוע עם הקדילק שלי (מצביעה על כסא הגלגלים) ישר לבית הכנסת!
אח. זו הייתה תפילה יפה. כמה שהודיתי לו, וכמה אני צריכה עוד להודות… איך הוא נותן לי עוד יום של חיים, ועוד יום של חיים. ושל שיעורי תורה וחברות שבאות לשתות איתי קפה של בוקר, ימים של כיף. אני אומרת לך חוי. לא סתם ימים.
אז נכון שהרגליים הנפוחות שלי כבר לא הולכות. אבל אני אומרת לך חוי, אני עוד אלך!"
אני מצטמררת. זו הרוח, הרוח הצעירה של דודה מירל'ה שאין לה תנאים וגיל.
צלצול טלפון קורע את השקט הנינוח שהתיישב בחדר.
"זו אחת ה'נכדות' שלי, מבלגיה" מספרת לי מירל'ה. "אני חייבת לענות לה, היא מתקשרת בערך פעם בשבוע. את יכולה לקרוא בינתיים.
כן מינדל'ה. מה שלומך מיין קינד?" וכאן היא עוברת להקשבה ארוכה ואמפטית. ה'נכדה' קבלה ברצינות את שאלת ההתעניינות והחלה לספר לסבתא המאמצת את שלומה מהחל עד כלה. פניה של הדודה מרוכזות ומאומצות.
"הדבר הזה שאת מרגישה" אומרת הדודה ל'נכדתה' שמעבר לקו, "הוא פשוט קנאה. זה קשה להרגיש מה שאת מרגישה.
תראי, לכל אחד יש הפעקלע שלו. אבל זה עדיין קשה. את יודעת? השם יודע הכל, אבל אם את רוצה, את יכולה ליידע אותו בקושי שלך". אישון העין שוקע פנימה בקריצה שובבנית שמיועדת הפעם אלי, למקרה שהשתעממתי.
"שהשם יברך אותך בכל הברכות ובכל הישועות. אני אבקש ממנו עלייך בפעם הבאה שאדבר איתו" מסיימת דודה מיר'לה את השיחה וצחוקה הצעיר מתגלגל באוירו של החדר.
"את יודעת" היא מספרת לי, החיוך עדיין לא מש. "הבוקר הגיע לכאן הרופא. הוא בדק לי את הרגליים הנפוחות, אלו שמתעקשות שלא ללכת אבל בסוף הן עוד ירוצו… אחר כך הוא בדק לי את אוזן ימין שלא שומעת כל כך טוב בזמן האחרון, ואחר כך את העיניים, וכשסיים, שאלתי אותו: 'מה עוד?'
הוא כל כך צחק… שהיה חייב לצאת מהחדר כדי לא להיחנק".
הצחוק של דודה מירל'ה נשפך החוצה ומדביק אותי בקצף ורוד תוסס.
דפיקה קלה בדלת עצרה את הצחוק. פניתי לפתוח. קשישה חייכנית עמדה שם, שעונה על הליכון.
"הי מירל'ה, אני רואה שיש לך אורחת" היא נפנפה לה מהדלת. "סתם רציתי לפטפט איתך. אבוא יותר מאוחר". היא נפנפה שוב והלכה לה חזרה לחדרה.
"את כל כך חברותית, אוהבים אותך כאן" אני אומרת למירל'ה באהבה. וזו מקבלת את המחמאה בבריאות נפש אופיינית. "בורוך השם! את מזכירה לי שגם על זה אני צריכה להודות.
וחוי, אם לא אכפת לך להביא לי את התרופות שלי מהארון, לפני שהרופא יצעק עלי.
הנה. תשעה כדורים לקחתי בבוקר, וחמשה אני לוקחת עכשיו. תראי אילו כדורים יפים, בכל צבעי הקשת. לא, אסור לקנא!" היא צועקת בהומור, אצבעה מלווה את דבריה בנו נו נו נמרץ ונוזף.
ואני צוחקת, מזמן לא צחקתי כך.
"את אשה מיוחדת" אני אומרת לדודה מירל'ה. לא יכולה להתאפק יותר. "את יודעת? יש אנשים שיש להם הכל, והם אף פעם לא מרוצים. זה אופי כזה, מקטר. הם מאשימים את הילדות שלהם, ואת ההורים והמורים בבית הספר היסודי, ואת הדירה שלהם, והצפיפות, ותנאי החיים, והכסף שאין, והשכן הנודניק, והבוס בעבודה. לא חסר את מי להאשים.
ויש אנשים… שלא תמיד האירו להם החיים פנים, ובכל זאת הם מחייכים ושמחים, ומשמחים אחרים אפילו". הייתי פתוחה מדי, שפכתי הכל. ולא, אינני רוצה לקחת מילותיי חזרה. ממירל'ה תמיד נעים לי.
היא שותקת לרגע אחד קצר, ואחר כך מאירים אלפי חיוכים את עיניה.
"אצלי, זו באמת לא חכמה שאני כל כך שמחה. לי – באמת לא חסר כלום!".
והיה המשפט הזה אקורד סיום לביקור שמילא אותי בדלק – חיוכים, עד למפגש הבא.