עונת השמחות מתקרבת ובאה, המשבצות של לוח השנה מתמלאות והולכות: חתונה, בר מצווה, אירוסין, ברית, חתונה, שבע ברכות, חתונה, בר מצווה —-

אצל מי מאתנו צפוף יותר בלוח השנה, ואצל מי פחות.

בואו נדבר על זה, על היותר ועל הפחות,

הכל מתנות!

לאה ווייס נולדה אל משפחה קטנה, חמה וקומפקטית. מטבע הדברים, לוח השנה מלא וגדוש עשיה, אך בכל הנוגע לשמחות הוא נשאר ועודנו דליל.

ספרי לי מה זה בשבילך שמחה משפחתית

וואו! שמחה משפחתית זה חתיכת אירוע. כולם מתייצבים, מגדול ועד קטון – אין הבדל בין יום הולדת, ברית וחתונה- מבחינתינו הכל שווה לטובה.

זוכרת כילדה נסיעה חווייתית מירושלים לחיפה כדי להשתתף בברית של בן דוד שלישי.

האם את מצליחה לשכוח או לחפף השתתפות בשמחה?

אין סיכוי! כבת סמינר העדפתי להפסיד מפגש כיתתי יחיד (ומיוחד) כדי ללכת לחגוג יום הולדת לסבתא שלי. (מה לעשות, חוצניקים… 🙂 עד היום איני מתחרטת.

האם את חשה עייפות כשאת צריכה להתאמץ בשביל שמחה משפחתית?

לא זכור לי שהתאמצתי אי פעם בשביל שמחה משפחתית. זה כל כך נדיר ועד שיש שמחה – מוציאים את כל המרץ

כן זוכרת שבחתונה של אחי (חתונת קורונה הכי מחמירה – עם כל ההגבלות) לקחנו את האביזרים של השמחת כלה עלינו (הכלה הייתה מהצפון. חברות? לא יכלו להגיע!)

היה כבד, אבל לא מאמץ.

מהי ההשתתפות שלך בשמחה בשביל הורייך?

אותי חינכו שמשפחה זה מספר אחת בראש סדרי העדיפויות.

אני יודעת שכנשואה שיש לה חיים צפופים משלה, ההורים שלי לא מצפים ממני להגיע אבל זה אפילו לא בשיח. ברור לי שאני מגיעה.

והם מצידם לא משדרים לנו ציפייה כלשהי – הם פשוט שמחים עם כל אחד שמגיע…

מה זה משפחה בשבילך?

אני מרגישה שהמשפחה שלי היא הבסיס שלי. זה המקום שממנו קיבלתי הכל ונהייתי מי שאני. מבחינתי המשפחה שלי זה הדבר שהוא בראש ובראשונה. לפני הכל.

האירועים זאת הזדמנות בעיקר להיפגש עם כולם (משפחה של נשואים… זה לא קורה הרבה), להעלות זכרונות, לדבר ולהעמיק עם סבא וסבתא וגם עם ההורים בכל מיני נושאים שלא מגיעים אליהם במהלך השגרה. בנוסף, באירועים יודעים הרבה יותר להעריך את מה שיש לנו!

אני שומעת את החברות שלי מתלוננות על חתונה של בת דודה – ואני לא אומרת כלום

אבל אם בת דודה שלי הייתה מתחתנת… (אין לי) הייתי נוסעת לכל חור כדי להשתתף!

צירה לוין תושבת עפולה, שומעת את דבריה של לאה, ומבקשת שלא נדון אותה עד שנגיע למקומה.

"זכיתי להיות אחת מתריסר, משפחות ההורים שלי מונות כל אחת מספר דו ספרתי שכבר לא אומרים מחשש לעין הרע. מטבע הדברים (אולי לא כל כך מטבע, הרי דבר לא מובן מאליו!) בעונות החמות של השמחות לוח השנה שלי נעשה צפוף עד מחנק וכן,

כשאני רואה את המשבצות המתמלאות הלב שלי מעט מתכווץ.

מה תעשה אשה שהיא גם אם לקטנטנים וגם עובדת במשרה תובענית, שאין לה מספיק שעות ביממה גם למנוחת צהריים? לעת ערב אני רוצה רק לאפס את הבית ולקרוס למיטה. ואז צריך להתלבש, לברר מתי האוטובוס הקרוב, לרוץ, לאחל מזל טוב מכל הלב לחפש ולא למצוא כסא לשבת עליו.

איך מקבלת המשפחה את ההשתתפות שלך בשמחות?

לצערי אני מגיעה כמעט רק לשמחות בדרגה ראשונה – כשאחים ואחיות, גיסים וגיסות מחתנים או מתחתנים, מברמצים או מארסים אנחנו מגיעים בהרכב מלא ומביאים גם דמי השתתפות לרכישת מתנה.

וחתונות של בני דודים ראשונים?

כשהייתי צעירה והמשפחה הייתה קטנה יותר הייתי יוצאת בכל מחיר לכל חתונה בכל עיר. הנוכחות שלי הייתה מאד מורגשת ומשמחת והייתה שווה לי הטרחה. כיום, כשאני נוסעת מחוץ לעיר כדי להשתתף בשמחה אני זוכה בהרמת גבה: באת מעפולה? באמת? מהשאלה אני מבינה שהיה ממש לא צפוי שאגיע…

אני חושבת שברמה הטכנית הכי פשוטה, אם כולנו נגיע בהרכב מלא לכל השמחות במשפחה המורחבת, יצטרכו בעלי השמחה להכפיל את גודל האולם ואת מספר המנות.

והורייך, איך מגיבים כשאת נעדרת משמחה?

הם מבינים את הקושי ולא רוצים שנתאמץ מעבר לכוחות, אבל תחושת ההחמצה היא אצלי. אני חושבת ששמחה במשפחה המורחבת היא הזדמנות מצוינת להתחבר חזק יותר לגזע המשפחתי ולזכות בכיבוד הורים.

בפעמים הבודדות שכן הצלחתי להגיע, ראיתי עד כמה אורו עיניה של אמי וגיליתי משהו מדהים: יכולה אשה לשבת סביב שולחן עם מניין אחיות, ולהרגיש בודדה. אם לצד כל אחות יושבות בנות וכלות נשואות ורק 'שלה' לא הגיעו, זו בהחלט תחושה של בדידות.

אביגיל לויפר מתגוררת במרכז הארץ, שומעת את דבריה של צירה ומהנהנת.

גם אני זכיתי במשפחה גדולה ועוטפת. יש לי חתונות של אחים וחתונות של אחיינים, מצופה ממני שאשתתף גם בשמחות שבע ברכות ואטול חלק בהכנות.

אם תוסיפי לזה שמחות של בני דודים הסיפור בהחלט צפוף, אבל אני כל כך אוהבת את השמחות האלה! מרגישה שכל אירוע כזה נותן לי כוח לשבוע שלם, גם אם יהיו עוד שלש כאלה באותו שבוע.

אירועים בכל ערב, איך זה מסתדר לך עם הלו"ז השוטף?

להיות אם לחבורה כן ירבו ובעלת עסק עצמאי במקביל, זה באמת חיים צפופים אבל דווקא השמחות האלה נותנות לי מרווח נשימה.

בכל זאת, קשיים טכניים?

הייתה תקופה מסויימת שבה שמתי לב שההשתתפות שלי בשמחות פוחתת עקב העומס המבורך, ניסיתי להפעיל את הראש איך מתגברים על הקושי וממשיכים לתחזק קשרי משפחה ומזל טוב. יחד עם בעלי החלטנו לפתוח קופת חסכון מיוחדת שמטרתה – מוניות לשמחות. כך לקראת שמחה שמתקיימת בעיר אחרת או במקום נידח שדורש ממני החלפת כמה אוטובוסים, אני שולפת מהתקציב המיועד, מזמינה מונית ומגיעה לאולם השמחות בזמן המתאים לי כמו מלכה.

לצאת ממונית כמו ליידי היישר לאולם שמחות… אני יודעת שממבט ראשון זה נראה בזבוז ומותרות, אבל חייבת לציין שאם בזכות ההקלה הזו אני זוכה להדר יותר בכיבוד הורים, אני רואה את הכסף הזה חוזר אלי. כמו הוצאות שבת שחוזרות אני רואה במוחש כי גם הוצאות כיבוד הורים חוזרות… לא פעם בדרך חזור כבר גיליתי את ההכנסה הבלתי צפויה שהגיעה פתאום, כיסתה את הדרך הלוך – חזור והשאירה אותי עם עודף".

מול פניה המכורכמות של צירה מוסיפה אביגיל:

זאת לא ממש חכמה, אני לא גרה בעפולה ואיני עובדת כשכירה. אין לי בוסית שעומדת לי על הראש עם שמירת הזמנים, לא באתי להשליך על הכלל! כל אחת תעשה את המתאים לנתוני חייה.

מירי סלמנוביץ מתגוררת בישוב דרומי ושייכת לשתי הקטגוריות:

"אני מגיעה ממשפחה מורחבת ויש לי משפחה קטנה". לפני ההמשך היא חייבת לעצור ולהודות: "הכל מתנות וכלום לא מובן מאליו!"

נושא השמחות מדובר אצלנו רבות גם בגלל המרחק הפיזי (חלק גדול מתגורר בחו"ל)

המסקנה שלי היא שהיות וקיימת היום "גזרת המרחק" עד שנזכה ל"וקרב פזורינו" וכן לצערינו כל אחד טרוד מאד בד' אמותיו, עלינו לשמור מאד שהרצון לא יכבה.

הכוונה היא שהשדר שצריך להיות באוויר הוא שכולם רוצים, טכנית. מי שלא יכול, לא יבוא. כי אם נשלים ונוותר מראש זה מאד מרפה ידיים.

לדוגמא אם מארגנים טנדר לעיר פחות זמינה בתחבורה ציבורית, אם כל אחד מראש יגיד שלא יכול להגיע זה משתק אחרים מלהתאמץ וחבל.

בריחוק מקום וקירוב לב

רובנו רואים השתתפות בשמחות רק כפיזית אם באת – היית, אם לא באת, נעדרת. לעניות דעתי, הנושא הרבה יותר עמוק. ומי שרוצה להשתתף באמת בשמחת הזולת ולא יכול פיזית לבא ימצא הרבה דרכים אחרות.

אפשר להתקשר יום יומיים לפני או כמה ימים אחרי השמחה. להביע את ההשתתפות. במיוחד לסבתות. הן כל כך מתרגשות מאחיניות שהתקשרו לאחל מזל טוב, יתכן ויזכרו את הטלפון שלך הרבה יותר מהמזל טוב שהיית נותנת אחרי הגעה במאמץ גדול.

אצלינו במשפחה מאחלים שנזכה ללכת משמחה לשמחה בשמחה.

יש אצלנו משפט רווח נוסף:

בואו נראה להקב"ה שאנחנו שותפים בשמחות, שיתן לנו עוד..

גב' חנה ארליכמן מביתר מאזינה לשיח, וניצוץ של כמיהה נדלק לה בעיניים.

רוב המשפחה המורחבת שלי מתגוררת בחוץ לארץ, שמחות אצלנו זה אירוע נחשק ורחוק.

כשהייתי קטנה קנאתי בחברות שלי שהגיעו מאוחר לבית הספר עקב שמחה משפחתית,

היום חתונה של בת דודה, שבוע הבא בר מצוה, שבוע שעבר פדיון. בכזו קלילות הדרדרו המילים מפיהן, כמו רשימת מכולת.

אני זוכרת שבגיל מסוים שלא כל כך התחברתי למורה, אמא שלי הסכימה שאאחר פעם בחודש בלי סיבה מוצדקת…

כשאחותי הגדולה אמנה מסיבה וקראה לנו לבוא לצפות, החלטנו שמותר לנו להפסיד יום לימודים כי זה כאילו שהייתה לנו חתונה אתמול…

וכשיש לנו שמחה של בת דודה שניה… (וזה עד היום כשאנחנו כבר מחתנים ברוך השם ויש נכדים ובריתות)

הולכת כל המשפחה בהרכב מלא. אמא שלי לוקחת את הילדים הקטנים כבר מהחופה, כי מתי הם ראו חתונה?

אנחנו מתרגשות ומדברות על כך תקופה מראש. ובכלל כל בת דודה שיש בארץ היא יקרה מפז.

אנחנו שומרים על קשר, ולפעמים אפילו נוסעים מחוץ לעיר, לחתונות של בנות דודות שלישיות. כמובן שקשר כזה צריך רצון משני הצדדים, אז זה לא עם כולם.

אחת האחיות שלי התארסה בחו"ל.

זה היה קשה, כל כך בכיתי!

הרגשתי שלא מספיק שבקושי יש לנו שמחות בארץ, כל כך הרבה שמחות בחוץ לארץ אנחנו מפסידות,

ועכשיו השמחה הפרטית שלנו, ושוב אני לא נוכחת?

אבל ברוך ה' העיקר שמחות.

יש לי חלום לערוך מפגשים לכל הבנות דודות שגרות בארץ (בעיקר נכדים ונינים של סבא רבא שלי)

להחזיק את המשפחה כמה שאפשר. כי אין כמו משפחה.

גב' חדווה הופשטטר זכתה למה שלא זכו כל קרובי משפחתה.

"תמיד הייתי בת יחידה ורוב קרובי נפטרו או נרצחו בשואה האיומה. בת מזל הייתי כשבבואי לארץ פגשתי בני דודים מדרגה שניה, איתם יש לי קשר הדוק עד היום".

"תודה לה' מליון פעם, זכיתי להקים שבט. הדבר המשמח אותי בלי גבול הוא לשבת בחתונת צאצאים ולעקוב אחריהם: ילדים (חלקם עם זקן לבן…) נכדים ונינים רוקדים יחד מעגלים – מעגלים. אלו רגעים שהלב מתרחב בהם מאושר, בהם אני מרימה עיניים לשמים ואומרת תודה דומעת, על הנקמה המתוקה הזאת בהיטלר.

אין מילים לתאר כמה משמחים אותי כל נכד ונכדה נין ונינה שבאים להשתתף בשמחתנו ולאחל לי מזל טוב,

מעריכה את בואם ומרעיפה עליהם ברכות עד בלי די…

ברגעים האלה של התמונה המשפחתית, בהם אני זוכה להיות מוקפת בהרכב מלא או כמעט מלא של משפחתי האהובה, אני מרגישה עשירת תבל. מבקשת שאזכה לרקוד בכל חתונות הנכדים ואפילו הנינים מתוך צלילות הדעת.

ואחריתך ישגה מאד

אצל הגב' אילנה מכורה, אירועים משפחתיים הם לוקסוס שאפשר לחלום עליו…

"נולדתי לאמא גויה ואבא יהודי, זכיתי להתגייר ולעמוד תחת החופה עם גר צדק שצמח גם הוא במשפחה מתבוללת.

עברנו לגור ישר בבני ברק, הייתי להוטה ללכת עם המצוות עד הסוף, ובשלמות. הייתי צריכה להתחיל הכל מהתחלה במקום לא מוכר עם קודים חברתיים לא מוכרים ושפה לא מוכרת, גם אם זו אותה עברית שהכרתי אחרי שנים של למידה.

בר המצווה של הבכור התקיימה בבית כנסת ואורגנה על ידי רב צדיק וכמה ממתפללי בית הכנסת, שלקחו על עצמם את כל הארגון ובסיעתה דשמיה גדולה היה תורם שחיפש לתרום לבר מצווה. בהשגחה ממש כל הארוע אורגן מלמעלה. הוא היה די מצומצם.

הזמנו את חברי כיתתו, הרב, כמה שכנים, חברים ומשפחה, המשפחה של בעלי לא הגיעה. היה מרגש, למרות הבדידות הרגשנו עטופים! תמיד יש תחושה כזאת של בושה, שלא אנחנו ארגנו, שאנחנו נזקקים. אך אני מנסה לדחוק אותה. בסופו של דבר אנחנו מתמודדים עם המון קשיים, אין לנו משפחה בסביבה שתתמוך בנו בשעת הדחק, אין הורים או אחים או קרובי משפחה אחרים להתארח אצלם. זאת התמודדות בלתי פוסקת, ביחוד כשהתמודדנו עם תינוק חולה, ניתוחים ובתי חולים, והכל ללא משפחה קרובה ותומכת בסביבה.

אחי ואחותי שגדלו בארץ כגוים איכשהו התחתנו ללא גיור וממשיכים לגור בארץ. הם קרועים בין עולמות. הלוואי שיתגיירו כולם. להיות בקשר איתם, זה נושא רגיש מאד!

אני משתדלת לשמור איתם על קשר, להראות להם שזה אפשרי לשמור מצוות, לגדל ילדים בפשטות, עם ערכים ואמונה ולשמוח למרות כל הקשיים. אמא שלי גאה בנכדיה המתוקים והמחונכים. יש לי דודה יהודיה, אחות אבי שגרה בארץ ומתלהבת מילדינו ומהחינוך הטוב… היא גם התחזקה לאחרונה והתחילה להדליק נרות שבת.

האם זה פשוט וקל וכייפי? ממש לא! המון חכמה, רגישות וזהירות צריך פה ומעט דיסטנס, כבדהו וחשדהו הידוע, שאני נכוות ממנו לא פעם מצד הסביבה החרדית הנחמדה אך המרוחקת עד כאב. נכוות, מבינה, משתוקקת לחוות הרבה שמחות משפחתיות. "שבת אחים גם יחד", החלום הזה מעניק לי את הכוחות להמשיך.

עוד יהיו הרבה כאלה, בעזרת השם.