"תן חיוך, הכל לטובה" כך כתוב בסטיקר על הרכב שלפניה, והיא – כאילו לא יודעת עברית, ממשיכה ללכת בדרכה זעופת הפנים. * היא יושבת מאחורי הדלפק, טובעת כמעט בים של מסמכים ומרשמים והטלפון מצלצל בלי להתעייף. מדי פעם היא נאנחת את אנחת הגלות תוך כדי סידור הסטטוסקופ על צווארה והרמת מבט ליושבת מולה. היא בתפקיד, והתפקיד מחייב ו… כבד. * שוב העבירו לה שטר של מאתיים ₪, כל הקופה מלאה בשטרות! איך היא אמורה להתמודד עם העודף ועם שיירת הלקוחות שמחכה לה? *היא אשת חינוך ומנסה להוות דוגמא אישית לילדיה, אף שהיא 'רק' עקרת בית. אולי לכן נסוכה על פניה ארשת רצינית ומהורהרת והיא שומרת על שריריה לבל יזוזו ימין ושמאל.

יש אנשים שקל להם לחייך, יש אנשים ששרירי פניהם אינם מתורגלים בתנועה הזו מכל מני סיבות. אולי החיים לא מאירים להם את הצד היפה שלהם, ואולי משהו תפוס שם בשרירי הפנים?

כך או כך, הרים מגזין 'פנינה' את הכפפה, גייס נשים למשימה יומית חדשה:

להוציא חיוך מאשה, שאינה מכירה את התנועה הזו.

אחרי שסימנו 'וי' על המשימה, ננסה להבין מה עושה החיוך והאם קיים הבדל בין חיוך לחיוך?

חינוך לחיוך!

מסחטת החיוכים של מינדי, אשה אובדת שמעסיקה עוזרת לעבודות בית קשות, ביומה החופשי: "כך הצלחתי להוציא חיוך מארצות הקרח"

כשהגיעה אלי המשימה המעניינת, הייתי עסוקה במרדף אחר אוניה (תקראי את זה כמו סוניה), האוקראינית שזכתה לבוא לסייע לנו בשטיפת הבית לשבת.

איך זכתה לעלות לארץ הקודש ולכבד את אדמתה (קרי, המרצפות שלנו)? לעולם לא נדע. אך זאת עשתה לה למנהג: לטאטא את הבית וכל אשר בו אוספת היא בעזרת היעה אל הפח. אני דולקת אחריה במרוץ הזריז ברחבי הבית מצילה מן הפח: גרב ונעל, מחברת ועיפרון, כפית וכיפה, והופ, היא כבר בחדר הבא…

למעלה משנה שהיא מופיעה כל יום שישי בדבקות. ואוצר המילים שלה נותר על כנו, בלי להתעשר ובלי כוונה לעשות את זה: בסדר, חומר, אקנומיקה, סמטוט. גם ארשת פניה לא השתנתנה במאום. מבט חתום בכניסה, זועף בשעת הניקיון וחתום ביציאה.

כאילו מישהו מרח על השרירים שלה דבק פלסטיק וכל תנועה כואבת.

מידי פעם אני מעירה לה והיא בשלה: בסדר, בסדר. לעיתים מחמיאה לה: "נקי אוניה, תודה!" בסדר, בסדר!

פעם אחת היא גילתה בחדר את התינוקת החדשה שנולדה באותה שבוע והיא באה לומר לי: בייבי! אה! אבל חיוך? לא מצאנו…

הבוקר, בפקודת מגזין פנינה, אני הולכת לחפש את החיוך שנשאר קפוא באוקראינה, ויהי מה!

אני מחמיאה לאוניה על הכלים השטופים, הארונות המבהיקים, החדרים המטואטאים. "בסדר".

שולפת בהחלטה של רגע תמונות שפיתחנו מהחתונה של אחותי, נתרום כמה דקות (ושקלים) לניסוי: "אוניה הנה ברכי! הנה דסי!" היא בהלם מהמחווה שלי ואולי באמת נהנית לעמוד בתנוחת המנקות הקלאסיות, נשענת על מקלה ומביטה בילדים שהיא מכירה, "סופר" היא אומרת. אגודלה מונף לאות ניצחון. "סופר, סופר!"

חיוך! חיוך? אין! אולי צל צילו חלף ונעלם.

הזמן כמעט חולף, הילדים מתחילים לשוב ואחת הבנות מפריעה בטאטוא. אוניה כועסת על ההפרעה ואני שואלת אותה: "את רוצה שאוניה תטאטא אותך?"

היא מחייכת!

גמני!

מילה חיוכית

אסתי סיגל, פסיכותרפיסטית במכון 'אתגרים' מודיעין עילית, טוענת שהפנים לא בהכרח מעידות על הפנים:

פרצוף רציני לא תמיד מספר על אדם עצוב ומדוכא. לעתים זה פשוט טמפרמנט מולד. יש תינוקות שנולדים עם חיוך על הפנים ויש כאלה שכולנו עובדים קשה לסחוט מהם חיוך. תינוק חייכן אינו בהכרח מעיד על הורים טובים ותינוק חמוץ ודאי לא מעיד על ההיפך.

מה שכן בידיים שלנו, נעשה: חייכו כמה שיותר, פתחו את הדלת לצחוק ולחיוכים, זה ילמד גם את הילדים ה'רציניים' באופיים, לקחת את החיים הרבה יותר בכיף.

מסחטת החיוכים של חיה, עקרת בית שמגיעה לסופר השכונתי פעם ב: "כך הצלחתי להוציא חיוך של עשרים אגורות"

נכנסתי למכולת לקנות פריטים בודדים, אני מגיעה למכולת פעם ביובל (התפקיד הזה שייך מזמן לילדים שלי).

בדיוק היום כשהגעתי, ראיתי מרחוק שהקופאית 'ההיא',
נמצאת היום למזלי הטוב.

עוד אשה שרע לה מאד מאד מאד כנראה, לכן הפנים שלה נראים לימון סחוט.

נזכרתי מיד בפעם הקודמת שערכתי שם קניה,
וגם אז היא הייתה.
איך התקדרו פניה עוד יותר,
כשראתה שלא הנחתי את הירקות הבודדים שקניתי בתוך שקית,
וכל שניה ברחו לה התפוחים לכל מקום כמו עדת ילדים שובבה. זה כל כך הכעיס אותה, שנייסתי לדון אותה לכף זכות בכל מני דרכים יצירתיות, ונשארתי עם המסקנה שחייה הם חיים רצופי סבל ככל הנראה.

אז היום, דבר ראשון רצתי להכניס את 3 הקישואים לשקית, הבטטה הבודדת לשקית נוספת,

כשחיכיתי לתורי שמעתי אותה מקטרת:
שהאנשים מביאים רק שטרות ואין לה עודף,
ולמה כל כך ריק כאן היום? יום חמישי!!! בטח מחר ביום שישי יבואו כולם,
ויעשו לי בום בום בום בראש. למה האנשים האלה לא מתחשבים! למה כולם באים ביום שישי ומתנפלים על המוכרים עד שהם כמעט קורסים על הרצפה! אז מה שיום שישי הוא ארוך! גם לקופאית יש חיים!

החלטתי להלביש את המשימה על הקופאית הזו. אני הולכת לחלץ חיוך מבין שפתיה, אולי לראשונה בחייה, ויהי מה.

כשהגיע תורי שאלתי לשלומה. היא לא הגיבה.

המשכתי בעקשנות: "את רואה? זכרתי שמפריע לך
שלא מכניסים ירקות לשקיות,
אז הכנסתי, תראי, בצורה כל כך מסודרת".

היא מלמלה משהו באותה הבעה חמוצה. היא התחילה להעביר מוצרים,
ואני בעקשנות:
"התכשיטים שלך מאד יפים! עשית אותם לבד?"
לא הגיבה.
סיימה את החשבון,
ואני המשכתי להתעקש:
"ממש יפים התכשיטים שלך. עשית אותם לבד? הם מתאימים מאד לבגד ! יש לך טעם מצוין!"

היא, באותו פרצוף עכור: לא, אני לא עושה תכשיטים,אין לי זמן לעשות תכשיטים! למי יש זמן לדברים כאלה"

הסתיים החשבון, שילמתי לה.שכחתי כמובן לקחת את העודף.

היא:
"הי גברת! שכחת כאן עשרים אגורות!את לא צריכה אותם? לשים בצדקה?"

לקחתי את האגורות ואמרתי: "פעם היה אפשר לקנות מסטיק בעשר אגורות,
היום כבר גם זה אי אפשר".

היא: "פעם אני לא הייתי כאן, פעם הייתי במדינה אחרת, מה זה משנה איזו? מדינה אחת! את לא שומעת על המבטא שלי שאני באה ממדינה אחרת? שם אין כזה דבר עשר אגורות! שם הכל מתחיל מיורו אחד, שזה 6 ש"ח!"

אני "וואו! ממש יקר לחיות שם במדינה האחרת! יותר יקר מכאן? בטח יותר טוב לך לגור כאן מאשר שם."

היא:כן, ממש ממש קשה שם. אנשים לא גומרים את החודש. הכל מאד מאד יקר. האבא והאמא עובדים מהבוקר עד הלילה ואין מספיק כסף".

אני, נפרדת ממנה" :שיהיה לך הרבה כוח מחר ביום שישי,שהלקוחות לא יעשו לך 'בום בום בום' בראש!"

כבר הייתי בדלת, כשראיתי אותה מרחוק. היא חייכה!!! היא אפילו צחקה.

ואמרה:"אל תדאגי, יהיה בסדר…" המשימה הוכתרה בהצלחה.

מילה חיוכית

אפרת נאוה קופרמן, אומנית ומנחת סדנאות לנשים 'שירת הלב':

אני ממש לקחתי לעצמי את פרויקט החיוך, ויש לי הרגשה שזה הולך להיות 'הנושא החם' הבא, בהמשך לתנופת תודעת ה'תודה' וה'השגחה הפרטית',
שהן בעצם שפות של גאולה והן ללא ספק מקרבות את הגאולה.
החיוך הוא פשוט חלק בלתי נפרד…

מסחטת החיוכים של מירי, מתגוררת בקומה ראשונה באזור שוקק חיידרים: "כך הוצאתי חיוך מילד קטן ועצוב"

אני גרה בקומה ראשונה באזור שוקק חיידרים וילדים. בשעות אחר הצהריים אנחנו יושבים במרפסת, הילדים ואני, וצופים על הרחוב השוקק, על הילדים שחוזרים ובאים ועל משחקי העונה הסוערים.

התצפית הזו תמיד מעניינת.

לאחרונה הבחנתי במשהו שקורה בכל יום בשעה קבועה: ילד קטן עם חולצת פסים (כל יום חולצת פסים, רק הצבעים משתנים) עומד בקצה הכביש ופניו עצובות.

מבוגרים רבים עוברים על פניו. והוא, מתבייש לבקש מהם שיעבירו אותו לצד השני. לעתים הוא נדחף קדימה עם שיירות ילדים שעוברות במקום. הוא בוהה בנקודה כלשהי, חולם בהקיץ ומחכה.

תמיד מגיע המושיע שלו מתי שהו, מעביר אותו אל הצד השני ופניו של הילד נשארות מעוננות משהו.

כשקבלתי את משימת החיוך, מיד עלו מול עיני פניו של הילד.

איני מכירה אותו, יתכן שחייו מלאים בסבל ויתכן שהוא סתם לא מצא סיבה לחייך, בזמן ההמתנה שלו מול העולם המתרוצץ. אולי הוא נבהל ממשהו? איך אהיה לו פסיכולוגית בגרוש באופן חד פעמי?

לקראת השעה הקבועה, ארגנתי את עצמי ואת הילדים.

"יורדים לקומת הכניסה" הודעתי להם בחיפזון, מיד כשדמותו של הילד צצה על שפת הכביש. מיהרתי במורד המדרגות, שרק לא 'יתפסו' לי אותו לפני שהוציא לי חיוך.

הילדים התנשפו אחרי, לא הבינו לאן אני כל כך ממהרת… "אני צריכה לפגוש כאן מישהו" אמרתי. הגענו אל שפת הכביש. הנחתי יד רכה על כתפו של הילד. הוא קפץ אחורה, מבוהל. המשימה שלי הולכת הפוך!

"אוי. לא רציתי להבהיל אותך! ראיתי מהמרפסת שאתה מחכה כאן אז באתי לעזור לך לעבור לצד השני".

הוא נתן לי יד. הילדים המתינו לי ליד הבנין.

"אתה יודע שקיימת עכשיו מצווה גדולה?" שאלתי אותו. הוא בהה בי, מושך כתפיים. אולי הוא בכלל לא יודע לדבר?

"יש ילדים שמנסים להתחכם, עוברים את הכביש יחד עם שיירות של ילדים ולא תמיד שמים לב לכלל החשוב הזה, שאסור – בשום אופן, לעבור כביש לבד…"

הילד מושך בכתפיו. אני מניעה ראש ימין ושמאל. אין מכוניות בטווח הקרוב. אנחנו עוברים לגדה השניה.

הילד נשאר לעמוד בצד השני, פניו רציניות עדיין והוא בוהה בי, רגע לפני שאני עוברת צד לכיוון הילדים המחכים לי.

"לאן אתה צריך להגיע?" אני שואלת אותו. תוהה אם יש לו כיוון מוגדר, ושוב מסתפקת לגבי יכולת הדיבור והתקשורת שלו. "הביתה" הילד זורק יד רפויה לבניין הסמוך, מתיר את ספקותיי. אני, עדיין לא יכולה לשוב אל הגדה השניה.

"אתה יודע, חמוד?" אני אומרת לו פתאום. "אתה יודע שבשמיים מאד מאד שמחים איתך עכשיו? אתה קיימת מצווה! מצוות של 'ושמרתם מאד לנפשותיכם'! חיכית בסבלנות עד שמבוגר יבוא ויעביר לך את הכביש, אפילו שכבר לא היית לך סבלנות!"

הילד מביט בי.

ופתאום הוא מגיע: חיוך רחב רחב, מתוק מתוק, חושף גומה בלחי השמאלית שלו ומגלה לי עד כמה הוא חמוד. החיוך עדיין עליו כשהוא מנופף לי לשלום וממשיך בריצה אל הבניין שלו, והחיוך הזה מלווה אותי אל עברו השני של הכביש ואול הילדים המחכים לי שם.

מילה חיוכית

הרבנית אסתר טולידנו מרצה ומחברת ספרים בנושא הבית היהודי, יועצת ומטפלת רגשית:

"לפני הכל, לחייך כי זו מצווה! אין חסד גדול יותר מלחייך ולהאיר פנים לשני. החיוך הוא מוצר מחייה נפשות! ואם אתה מחייך, גם אתה בעצמך מרגיש טוב יותר.

ידועה תרומתו הבריאותית של החיוך. אמר אחד המדענים, כי 15 דקות של צחוק מנפצות תאים לא בריאים בגופנו ומשחררים את הורמון האנדורפין שאחראי על מצב הרוח. יש בו מרכיב מרפא גוף ונפש, לא לחינם התחיל תחום הליצנות הרפואית – שהיה עיסוק חובבני בעבר הלא רחוק – לקבל לגיטימציה אף במקומות קונבנציונליים והפך למקצוע רשמי. כי כשהאדם שמח, הטיפול למחלתו יעיל פי כמה וכמה, ויותר מכך, הוא יכול למנוע מחלות!. ואף יותר מכך החיוך יכול למנוע מחלות.

לחיוך יש השפעה גדולה, גם אם היא חיצונית בינתיים. כפי שאומר הרמח"ל במסילת ישרים (פרק ז'): "… התנועה החיצונית מעוררת הפנימית, …כי תיוולד בו השמחה הפנימית"

החיוך מעורר שמחה שבזכותה נזכה לישועות, כפי שדרשו רבותינו על הפסוק "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה יב) – שעל ידי השמחה יוכל האדם לצאת מכל הצרות (שיח שרפי קודש, שמחה אות א' לרבי יועץ קים קדיש ברינהעש).

מסחטת החיוכים של דבורי, שעוברת תקופה עמוסה רפואית עם אחד הילדים, ונאלצת להגיע לרופאת הילדים יותר מפעם בשבוע

למניעת זיהוי אקרא לה דוקטור איקס. דוקטור איקס היא הרופאה הכי אנטיפטית שהכרתי. כשאני נכנסת אליה היא תמיד עסוקה עם המכשיר שלה או עם המחשב, פניה זועפות כאילו באתי להפריע לה. אחרי רשרוש או שניים היא מרימה אלי עיניים ושואלת איך אפשר לעזור. כאילו שלא ראתה את הבן שלי לפני יומיים ובדקה אותו. כאילו שלא הפנתה אותי לבדיקות דם, כאילו היא לא מכירה אותנו בכלל!

יכול להיות שהזכרון שלה הוא עד כדי כך קצר טווח?

ולמה אני, בטפשותי, ממשיכה לבוא לבקר אצלה בעקביות ולספוג את האוירה הלא נעימה בחדרה? הרי ברור שיש רופאים טובים נוספים!

רגע לפני שאדשדש לחלוטין ברגשותי הקשים כלפיה, נזכרתי במשימה שקיבלתי רק אתמול וחיוך פתאומי עלה על פני.

איך מדובבים נציב של קרח? שאלתי את החלוק הלבן שהיה מולי, עטור בסטטוסקופ. פתאום נזכרתי במילים שדוקטור איקס אמרה לי בביקור הקודם אצלה. מילים שהרגיזו אותי עד מאד: היא נתנה לי עצות לניהול הבית! היא אמרה לי איך לשמור על גבולות ועל סדר כדי שכל הילדים יקבלו את שלהם, כי במשפחה ברוכת ילדים, חייבים לשמור על סדר, גבולות ומשמעת.

המילים שלה, הרגיזו אותי כל כך! היא, עם נסיון של גידול ילד אחד ולהבדיל כלבלב חמד, באה להשיא לי עצות לניהול ביתי הברוך, בלי שאבקש ממנה. עכשיו, בהחלטה של רגע, החלטתי לגייס את המילים האלה להצלחת המשימה.

"את יודעת, דוקטור איקס?" אני אומרת לה בנימה אחרת, תוך כדי הגשת הכרטיס המגנטי. "בביקור הקודם, אמרת לי דברים נפלאים על ניהול בית! כשהגעתי הביתה, חשבתי לעצמי שיש בהם כל כך הרבה אמת! הלוואי שהייתי יודעת להיות אדם קצת יותר מסודר!"

זיק מתעניין נדלק בעיני דוקטור איקס. "כן? אני אמרתי את זה? לא ממש זוכרת…"

"את שכחת? אני לא שכחתי! אמרת לי ממש דברי חכמה. את מאד מסודרת באופי שלך, נכון דוקטור איקס?"

האור בעיניים מתעצם. "כן. אני מסודרת מאד מאד! הכל אצלי פיקס עם כללים ועם טבלאות".

"אני מקנאה בך דוקטור איקס. אני חושבת, שהחיים של האנשים המסודרים הם קצת יותר קלים מהחיים של אנשים כמוני" אני נוברת בתיק המבולגן שלי ומנסה לסדר את הפאות של הילד, שברחו לכל כיוון כמו תמיד. דוקטור איקס מהנהנת, עדיין עם אותו מבע חמור סבר. מעבירה את הכרטיס המגנטי ובודקת את תוצאות בדיקות הדם של הילד. "סדר הוא דבר מאד חשוב בחיים!" היא אומרת, ושולחת עין ביקורתית על הילד שמנסה לטפס על המיטה בצד החדר. "בדיקות הדם של הילד בסדר גמור, גברת. אני לא רואה שום דבר חריג. יכול להיות שהוא פשוט צריך לשתות יותר?"

הקול שלה רך מתמיד והרבה פחות פטרוני מתמיד. היא מדפיסה לי הפניה למומחית תזונה ואני בודקת את פניה. אין שם אותה הבעה קשה שנמצאת שם תמיד, אבל גם חיוך אין שם.

ידעתי שהעניין הזה אבוד. לרכך קרח, אפשר אולי.

אבל להוציא חיוך מקרח – זו משימה בלתי אפשרית.

התיק ההפוך שלי והילד עם הפאות הפזורות וגם אני כבר עומדים בדלת, כשאנחנו מוכנים לתת עוד צ'אנס למשימה.

"תודה דוקטור איקס" אני אומרת לה, "ואני חושבת שאת ממש יכולה להתחיל למסור כאן קורסים עם טיפים לניהול בית! שהקופה תסבסד את זה, אני הראשונה שנרשמת!"

דוקטור איקס הביטה בי בהפתעה, ואז זה קרה.

היא חייכה!

מילה חיוכית

אפרת נאווה קופרמן, אומנית ומנחת סדנאות לנשים 'שירת הלב':

מדעית הוכח, שגם אם מייצרים פיזית חיוך על הפנים (בלי שום סיבה) – זה פועל על הגוף והנפש לטובה ממש כמו חיוך אמיתי.

מאז אני בכל מקום, בסופר, בהמתנה לתור, באוטובוס, עושה חיוך בכוח, מפעילה את שרירי הפנים לכדי חיוך. זה קצת מביך אמנם, ונראה גם מעט מעושה, אבל זה עושה לי טוב, ועושה לאנשים שרואים חיוך, גם טוב.

כשמתחילות לי חרדות למיניהן ויש לי יצר הרע לצלול אליהן, אני עושה את ה 'פטנט': מחייכת בכוח. חיוך שאומר: אני פוחדת נורא, אבל בשום פנים ואופן לא מוכנה ליפול לבכיינות, מרירות ותלונות. זה לא! מה כן? אני אחייך אליך אבא. וגם אם החיוך נראה עכשיו כמו עווית של כאב, (כי אני עדיין בתוך גוש של אימה עמלקית חונקת), אני אחזיק בחיוך הזה בכל בכוח ואני אתן לך אותו כמתנה, כי לך אבא, מגיע רק חיוך!

דבורי נזכרת באפיזודה חיוכית:

אחד מילדי עבר ניתוח קטן, לפני תקופה. בעלי עמד ליד המרדים, הבן שלי על המיטה בדרך לחדר ניתוח.

הוא חייב היה לרכך את המרדים הקשוח, לא היה מסוגל להפקיד את בנינו בידי בנאדם בפנים אטומות כאלו…

הוא פתח ושאל: "אתה יודע למה מבררים על מרדים אם הוא מקצועי ומנוסה, ועל טייס לא מבררים בכלל ועולים על המטוס בלי שאלות?"

המרדים נדרך והסתקרן: "נו, למה?" האם מישהו מטיל ספק בתפקידו ומעמדו?

"טייס, טס איתך ביחד וקודם כל הוא דואג לעצמו שלא יפול ויתרסק… ביחד איתו הוא דואג גם למי שטס איתו. המרדים מרדים רק את המנותח, יכול לשלוח את המנותח לשמיים והוא נשאר פה בארץ…"

המרדים חייך…

מילה חיוכית

אסתי סיגל, פסיכותרפיסטית במכון 'אתגרים', מדייקת את ההבדל בין חיוך לחיוך:

יש אנשים שלמדו לשמור על חיוך חיצוני אף שבפנים לא הכל דבש. כל עוד הם מודעים לרגשותיהם ונותנים לעצמם מקום, בוחרים שלא לתלות בראש חוצות את 'הכביסה המלוכלכת' תוך שמירה על חזות חייכנית – זה מצוין. זה מספר לנו על אופי חזק שבוחר להתמודד נכון עם החיים, אף שהם מורכבים.

חיוך כזה אף שהוא חיצוני, אין ספק שהוא מחלחל פנימה ומחזיר את עצמו מהסביבה אלינו, כמים פנים אל פנים.

כאשר מסכת – חיוך משמשת כהכחשה ומנגנון הגנה, והוא חוסם אותנו ממפגש עם רגשות מפעפעים בפנים, הם לבסוף עלולים למצוא את דרכם החוצה ככעסים במקומות שאינם מתאימים, כמרירות פנימית וכעס כלפי העולם שכאילו מכריח אותנו להציג.

מסכת חיוך הרמטית מדי, תוך הדחקת רגשות, עשויה אף לגרום לכאבים פסיכוסומאטיים – כאבים גופניים שיושבים על כאבים בנפש.

יש גם חיוך הפוך, המבטא תגובה הפוכה. כאלה שבאינסטינקט מחייכים מתוך מבוכה, בושה או כאב. הסביבה לא מאד אוהבת את התגובות האלו, בייחוד אצל ילדים או מתבגרים, זה עלול להתפרש כהתרסה חוצפנית, הסביבה עלולה לגעור בהם בשעה שבתוכם הם בוערים מבושה וכאב.

והחיוך האחרון ולא חביב שאסתי מזכירה הוא "חיוך הדיילות". הוא מזויף ודביקי. נובע לעתים מתחושת עליונות ורצון להרשים וגורם לזולת הרגשת דחייה, השפלה ואפס רצון לקרבה.

אז תנו בבקשה חיוך אוטנטי אמתי ואכפתי, לכל הסביבה ובמיוחד לעצמכם, כל בוקר במראה. זו תהיה התחלה טובה ליום טוב.

שבוע חלף ממשימת החיוכים. באנו לבדוק את פני השטח. האם החיוך שהצלחנו לסחוט, הותיר אחריו חותם?

מינדי: אוניה הגיעה אחרי שבוע, כמו תמיד. שומרת על ארשת רצינית לבל יברח לה חיוך בלי רשות. חיוך לא היה, אבל במבט מקרוב ראיתי שפניה התרככו.

חיה: אחרי שבוע הגעתי לחנות. הקופאית 'שלי' הייתה שם. לא היה לי כוח להתאמץ ולהיות נחמדה אליה, אז ניגשתי בארשת סתמית לערוך את החשבון. מה שקרה הפתיע אותי לגמרי: היא, מיוזמתה, חייכה אלי!

מירי: בחלוף שבוע בדיוק כבר הייתי למטה כשהילד 'שלי' הגיע אל שפת הכביש. כשראה אותי, ניצתו לו העיניים. הוא הושיט יד לידי המושטת ושאל: גם היום אני מקיים מצווה? חיוך לא היה על פניו, אבל המילים שלו חייכו.

דבורי: דוקטור איקס כבר לא שקועה במחשב כשאני מגיעה אליה שבוע אחרי. תחת זאת היא בוחנת את פני לרגע ארוך ומיד נזכרת בשמי: "את, דבורה, נכון? בדרך כלל אני לא זוכרת שמות של פציינטים, אבל אותך משום מה זכרתי". והיא גם מחייכת, משום מה.