בבוקר לא התחשבתי בכך שיום חמישי היום. אז מה? עוד היום גדול, לא בכל יום מזדמנת לידי הצעה קוסמת לגשם וגם לרוח. נסיעה מסובסדת באוטובוס מאורגן אל ירושלים הקסומה. תפילה בכותל המערבי. מה יכול להיות טוב מזה?
כשגיסתי התקשרה להציע לי זאת לא חשבתי פעמיים. אזיז את כל התוכניות ליום החופשי הצידה ואעשה פעם משהו למען עצמי. כולם ירוויחו מכך.
הנסיעה מוקדם בבוקר הייתה נעימה. מתי נסעתי כך לבדי, בלי שאף עולל ימשוך לי באף, במשקפיים או בחצאית ויפריע לי לחשוב את מחשבותיי בקודש?
אולי לפני עשור, כשעוד לא זכיתי להיות לאם.
לא אשת נופש אנוכי ולא אשת אוורור. יש לי שלל תפקידים ומטלות ואני אף מנסה להטות שכמי בנשיאת עול הפרנסה. כפיי תומכות בפלך וידי נשלחות בכישור לפי התור, עבודות מזדמנות ממלאות את ימי עד אפס מקום. המחשבות נדחקות הצידה מפני המרוץ אחרי מחוגי השעון.
שמחתי שגיסתי ביכרה לנמנם כל הדרך והותירה אותי לבדי עם מחשבותיי שהצטללו ובקעו כמו שמש מלטפת מתוך סבך עננים ערפיליים. עבר, הווה ועתיד עברו מול עיני כמו בסרט. הודיה גודשת, תפילה. נשמתי את השקט אל תוכי, את הנופים הירוקים שהתחלפו מן החלון.
נבלענו אל תוך העיר היפה והקדושה בתבל, שרוח נצחית מטיילת ברחובותיה גם בימי שרב. הנה הגענו אל רחוב שבתי ישראל ובלי הודעה מוקדמת – נאנח פתאום המנוע אנחה קורעת לב, הוציא שובל עשן ו – חטף את שוק חייו. שבק בקול דממה דקה.
גיסתי התעוררה בבהלה משנתה העמוקה, אל תוך עשן מחניק שיצא מן המנוע ז"ל.
ירדנו אל הבוקר היפה שעטף את הרחוב הירושלמי.
גיסתי הלכה לכיוון התחנה הסמוכה, במטרה להמתין לאוטובוס חילופי כמו שעשו רוב הנוסעים.
"בואי נלך ברגל" הצעתי לה, נלהבת. "לכולם יש טיול שנתי בתקופה הזו ולי לא. כולן עובדות בצוות עם ימי נופש ואוורור ואני לא. בואי נעשה לעצמינו טיול שנתי". גיסתי המסכנה נאלצה להדבק מהתלהבותי ולהיפרד משנתה העמוקה באופן סופי, וצעדנו קוממיות לכיוון הכותל המערבי.
אין לי מושג מתי הלכתי בזמן האחרון, מעבר לחנות המכולת או לתחנת האוטובוסים. עצמותי המנוונות נבהלו בהתחלה מן הדרך הארוכה, המדרגות המתפתלות, העליות והמורדות. אבל לאט לאט נכנסו לתלם ולמדו שטוב ובריא ונחמד ואף שמח – לזוז.
אז הזזתי אותן, ומהר. הגענו אל רחבת הכותל, שטפתי ידיי ושפכתי את צקון לחשי לפני הבורא. התפללתי כמונה מעות, מעריכה היטב את הזכות הנדירה שנפלה בחלקי – להיות בסתם יום של חול אצל הכותל המערבי. התקרבתי אל האבנים הגדולות. התרפקתי עליהן. הרגשתי שחזרתי הביתה. והייתה ההרגשה הזו מרגשת ומדמיעה.
שעה ארוכה שפכתי שיחי נוכח פני השם. גיסתי ניערה את כתפי. "החברה שלחה אוטובוס חילופי, הוא ממתין לנו בתחנה". בקעו מילותיה אל תוך מסך הדמעות.
פסעתי לאחורי, ממאנת להפרד מן המקום הזה.
שבתי הביתה מן הטיול הקסום היישר אל עולם המעשה שאיש לא גנב ממני את תפקידי הרבים.
העמדתי ארוחת בזק והתעופפתי לקחת את הקטן מן המטפלת. נושמת נשימה עמוקה עד שתבוא שאר החבורה, מורעבת ומלאת חוויות וסיפורים ומריבות ודרשות כרימון.
והחבורה מלאת החיים הגיעה בעיתה ובזמנה. לא דקה אחת מאוחר יותר.
שטופה באורות תפקדתי כמו חייל על משמרתו. חילקתי מנות ואכלתי בעצמי.
אחר כך הייתה השגרה הרגילה המבורכת. זו שממגנטת אל הרצפה כל מה שלא צריך להיות עליה. ניירות נגזרים לצד שעורי הבית שנעשים ביד אמונה. ורכבת ארוכה ארוכה של קליקס נסעה על פסים של קפלה ואנשים של פליימוביל נפנפו לשלום בנסיעתם בכל רחבי הבית.
לאט ובטוח החלו ידי ורגלי ללכת לאיבוד בבלגן הבריא ששרר בבית. בריא, אבל בלגן שמישהו צריך לסדר אותו בסופו של יום. ושבת ממשמשת ובאה.
ילדי יודעים דווקא לעזור כשהם רוצים. כלומר – כשאני רוצה שהם ירצו ואני מתמרצת אותם לשם כך במילים טובות, מבצעים ושכנועים ומחיאות כפיים ושירים קצביים ותיפופים ונפנופים. אבל באותו ערב שירד לא היה בי כוח לכל הדברים האלו שאמורים להמריצם, וויתרתי מרצון על עזרתם בגיבורים.
ארוחת ערב של בזק נאכלה הפעם לצד קרונות הרכבת, במילא היה קשה להבחין בגבולות הברורים בין הסלון למטבח ולחדרים. רחצה בסרט נע ו – למיטות.
והגיע השקט המיוחל.
הבטתי כה וכה. סביבי – רכבת מנותצת לשברים, תקיעה ותרועה. מלבנים שהיו פעם פסי רכבת – יצאו לגמרי מן הפסים וחגו בקרוסלה מול עיני הלאות. שיירי ניירות, ילקוט פתוח בחציו ומחברות שמוטות.
מישהו צריך לקחת מטאטא ולהשתלט על העסק הזה, לפני שכולנו נלך כאן לאיבוד. זו אינה משימה קשה כל כך. הזזה נמרצת של מטאטא, ערמה של לכלוך, ערמה של משחקים וערמה של מכשירי כתיבה, מיון זריז לכל מקום, וכבר יקבל הבית את צורתו.
אזי אשפוך מים בששון, אשפשף כתמים סוררים ואניח מפה לבנה על שלחן הסלון. אח… מפה לבנה – האקמול של יום חמישי.
הדמיון המודרך שעשיתי – כאילו העבודה הקשה כבר מאחורי, לא הזרימה לי כוחות בניגוד לצפוי. עצמותי הדואבות הזכירו לי שהזזתי אותן היום, במהירות כמעט אגרסיבית והן לא הורגלו בכגון דא. ראשי הכבד הזכיר לי את העבודה הקשה שעשיתי – איזוהי עבודה שבלב, התפילה. כמה שיח שפכתי לפני בוראי. רק עכשיו באה העייפות הגדולה ואיימה להשתלט עלי.
"אבא שלי. אני רוצה להכין שבת כראוי וכיאה. ואתה יודע שאיני יכולה להשאיר את השטיפה השבועית ליום שישי. עם כל העייפות לא אצליח להרדם כאשר זוהי צורתו של הבית. מה גם שאני עובדת ביום שישי בבוקר, ולהשאיר בית כזה לשעות אחר הצהריים – אין זה מכבוד השבת.
אבא שלי, כל יכול. תעשה שיהיה לי בית נקי ומסודר הערב לכבוד שבת. תן לי כוח".
התיישבתי לאכול ארוחת ערב. לעסתי בשתיקה את הלחם הטבול בחביתה, סוקרת את החדשות בעיתון של אתמול.
ומה? שאלתי את עצמי שאלה כפרנית. ועכשיו יבואו גמדים לנקות לך את הבית? צריך להיות ראויים לניסים.
דפיקה בדלת.
קמתי בלאות לפתוח. ילדות השכנים רצו משהו.
"אבא ואמא שלנו הלכו לבר מצווה כאן קרוב, והם עוד לא חזרו. אפשר לחכות אצלכם?"
בסדר, שיחכו.
הן נעמדו לצידי מעמיקות מבט אל תוך הצלחת. נעתי באי נוחות. לא חשבתי שהחביתה שלי כל כך מגרה. העיניים הלטושות שלהן אבדו לי את התיאבון.
במר ייאושי זרקתי להן הצעה: "אולי אתן רוצות לעזור לי?"
פנסים נדלקו בעיניים שלהן. הן אמרו שבטח. ואין להן מה לעשת אז למה לא.
נתתי להן מטאטא ויאה. את קופסת הקפלה והקליקס וסלסלה למכשירי כתיבה ושקית גדולה לפח.
"אם יש לכן כוח למיין. אבל קודם צריך לטאטא" אמרתי להן וחזרתי לחביתה ולעיתון.
הן ביקשו ממני להרים את הרגליים כדי לטאטא מתחת. הסלון הפך לחדר מיון בזעיר אנפין. רכבת ז"ל פורקה והתעופפה אל מקומה הטבעי, חלקים נכבדים מן הרצפה הקבורה החלו לבצבץ אל אויר העולם.
הבית היה מוכן לשטיפה. עוד נשאר להן כוח.
"רוצות לתלות כביסה?" שאלתי והלכתי בכוחות עצמותי העייפות אל מרפסת השירות, להביא את ערמת הכביסה בידיהן.
הן תלו. קצת עקום ומקומט אבל מי שם לב. העיקר שלא תרקב הכביסה בתוך המכונה עד מחר ועד בכלל.
אחר כך נשאר להן עוד כוח ואבא ואמא לא חזרו. לא האמנתי איך קמתי מרבצי ומלאתי דלי במים ושפכתי. הן קרצפו במרץ. הלכו להביא מגב מביתן וגרפו במלוא המרץ.
דפיקה בדלת.
"אני לא מרשה להן ללכת" אמרתי לאמן המופתעת, שראתה בית רטוב במקצת ומעלה ניחוח מי שטיפה ולא האמינה לי שבנותיה עוללו את כל זאת.
הבאתי את ארנקי והושטתי להן "משכורת" – מחצית השקל לכל אחת מהן כפי שהבטחתי. הן לא אבו לקחת.
"אנחנו לא מוכרות את המצווה" אמרו בתמימות מעודנת.
ניסיתי לשכנען אבל הפנסים שדלקו בעיניהן שכנעו אותי יותר מכל שהן נהנו מן השעה האחרונה.
ולי לא נותר אלא לגרוף את שלוליות המים הקטנות שנותרו, זעיר פה זעיר שם,
ולנגב.
ולהוריד את הכיסאות ממרום מושבם ולפרוס מפה לבנה על השלחן.
האקמול של יום חמישי.
כשראש המשפחה חזר מכולל הערב כמעט נפלו לו העיניים מתוך החורים.
"מה קרה כאן? הזמנת עוזרת?" הוא שאל את אשתו שישבה מפורקת למחצה, שקועה בנים – לא נים על ספת הסלון.
"לא הזמנתי עוזרת. הם הגיעו לבד".
"מי הגיע? מי שלח אותם?"
"הגמדים הגיעו. אבא שלח אותם בדיוק כמו שבקשתי".
