פרולוג
טנדר ההסעות של בערי גלש מעדנות אל חניית הבניין. בבת אחת העיף את חמישים שנותיו, קופץ בגמישות החוצה. תחילה הוא המוציא את עגלת הקניות מתא המטען. פותח אותה, אחר מסייע לאמו לצאת לאט, לאט.
נשענה אל עגלת הקניות, פוטוגנית יותר ממקל הליכה. הנהנה לשלום לארבעת בניה שהקיפו אותה כשומרי ראש. כחיילי משמר כבוד צעדו סביבה ולפניה עד לפתח הבית.
אהובי פתחה את הדלת אחרי הנקישה הראשונה. שעות ארוכות של קרצוף החדר ופינוי המזרן העתיק לטובת זה האורטופדי שהגיע היום, היו מאחוריה. סיבה מספקת לעייפות שתשתלט עליה. היו שם גם סיפוק ואהבה, תולדת נתינה.
פרק ראשון / תקתוקים
שרה'לה:
תקתוקי עקבים מתקרבים נמרצות מהפתח. הם מצלצלים לי מוכר, הלוואי שלא אתבדה.
"שרהלה!!! יש לך אורחת!!!" ניצה נעה על הכורסה לצדי, דציבלים מתרוממים מעבר למגבלות מכשיר השמיעה, מעירים ישנים מתרדמתם. מזמן לקחו לעצמם את התפקיד: משייכים אורח למארח, מודיעים לו על בואו.
תקתוקי העקבים שייכים לאהובי. לא התבדיתי. חודים בלתי נסבלים מעוותים את כפות רגליה. צבעם כסוף בוהק.
"איך את סובלת, מסכנה" צועקת ניצה. אהובי משילה אותם מרגליה, כמעט מעיפה. יורדת אל קרקע המציאות. מתכופפת. מרפרפת נשיקה.
"את אלגנטית, אהובילה" אני מחמיאה לה. לא רעה השמלה שלה בהתחשב בעובדה שהיא לא התייעצה איתי לפני הרכישה.
"חתונה של בת דודה" היא נושפת. ניצה לצדנו מנמנמת קלושות, ראשה נופל ומתרומם בקרוסלה. בכל זאת, מכשירי השמיעה שלה חדשים, מעבירים איתותים למוחה הצלול.
הנערה שותקת בגינם. ויש לה מה לומר.
"נצא למרפסת, אהובילה?" אני לוחשת לה. לא רוצה להפריע לחלומותיה של ניצה.
המרפסת מקבלת אותנו עם נוף פנורמי מחבק. קוביות בתים ירושלמיים טובלות בקרניים כתומות. אהובי אחריי יחפה, זוג העקבים הכסופים מתנדנד בידיה.
"פוווווו" היא נושפת תסכול. אני בודקת את המצח הגבוה. מנסה לנחש מה מבין תסכולי הטיפש עשרה המקובלים מטריד אותה כרגע. הניחושים נשארים לי שמורים היטב, בכספת המחשבות שלא מתורגמות לדיבור.
"נמאס לי" היא מושיטה את העקבים ואת הידיים אל גדר המרפסת. נשענת על המעקה.
"תזהרי" אני נבהלת, מתיישבת לאט על כסא נוח שזור נצרים. "הנעליים האלה, שלא יעופו על ראש חף מפשע. חוץ מזה, לא נראה שקיבלת אותם בחינם" היא מחזירה את הידיים, מורידה את העקבים לרצפה, סמוך לרגלי שלי.
"נמאס לי וזהו" היא נושפת, נופלת לכורסת נצרים תאומה.
צלילי חופה רחוקים נוגעים במרפסת. נעים עם הרוח הקסומה. מלטפים לי את העור היבש, מדלגים על אוזניה של אהובי. אסימון משנות השישים נופל לי בראש. אני תוהה, איך זה שהדור החדש טרם מצא לו תחליף: החתונה של החברה כאן קרובה, אהובי נפגעה ממישהו וברחה משם — אלי.
הגילוי הזה מוזר לי, הזוי לחלוטין, כמו שהדור החדש אוהב לומר. הוא גם מחמיא לי בו זמנית.
עיניה סופרות את קוביות הבתים, מלוות את השמש השוקעת. "דווקא שמחתי לקראת בואה. מכל הלב. גם עכשיו אני נחמדה בלי סוף. פיניתי את החדר שלי, ניקיתי אותו, רוקנתי את הארון. אמא אומרת שכולם מקנאים בזכות שלי, רק אני לא מקנאה בעצמי".
"קשה לך" אני מתרגמת את הפרצוף החמוץ שלה למילים.
"זה החלק הקטן" נוזל נקשר לעיניה, "מצוות באות בקושי, ככה כולם אומרים לי ויגידו עד עולם". היא מקנחת את עיניה בשרוול הבהיר, כתם שקוף מצטייר בו.
"לא צריכה שיעריכו את המסירות שלי!" היא מרימה קול, תוחבת רגליים אל נעלי העינויים. "אבל שלא יקטינו אותי".
"מי מקטין?" בורחת לי שאלה מטופשת. אני לא באמת רוצה לדעת!
"היא" עונה אהובי. "זה בסדר שהיא מחנכת אותי בכל הדרך לחתונה. אני אמורה לשמוח שהיא אומרת שהשמלה שלי זוועה, שהנעליים אינן מתאימות לבת ישראל, שחבל שאני חורגת מהטעם של אמא. שמה רע ללכת בתלם. שאני מדברת מדי בקול, שאני שותקת מדי בשקט, שאני הולכת מהר מדי ונעלי משמיעות צלילים, המזכירים את הפעמונים והרימונים של הכהן הגדול".
הצחוק שלה עצוב, אני מצטרפת אליו. עדיין לא ממש יודעת מי זו "היא". אולי לא ממש רוצה לדעת.
"אני חייבת לחזור לחתונה" היא היסטרית פתאום, "לפני שישימו לב שנעלמתי, וירימו את כל החתונה על הרגליים.. רואים עלי שבכיתי?" אני בוחנת את פניה מקרוב. כתם ורוד מדי מקשט לה את הלחי. אני מהנהנת. מציעה לה לבוא אל הפנטאוז שלי, לבדוק בעיון מול המראה. "יש לי קרם פנים, אם את רוצה" אני צוחקת מההצעה של עצמי. רק קרם חסר לה בשביל למרוח את פרצופה לגמרי.
תקתוקי העקבים הולכים איתי את כל הדרך מהמרפסת אל החדר. "את נראית טוב, אהובי" אני מחמיאה לה. תשובת משקל לדיבורים של "ההיא", שיהיה לה בארסנל. "עשיתי בשכל שבאתי אליך" היא מחייכת אלי חיוך סודי. היא מפרצפת פרצופים מול המראה עד ששתינו צוחקות. אני דוחפת לה סוכריה אל כף היד, שיהיה לה.
מלווה אותה אל המסדרון. הראש של ניצה סיים סיבוב על הכורסה ושוב התעורר.
"היי שרהלה!" מתרוממים הדציבלים שלה, מעל הקיבולת של מכשיר השמיעה. "אז זו האורחת שלך, אה? אמרתי לך שיש לך אורחת! תיזהרי על הנעליים האלה, שלא תיפלי, למה אני לא בטוחה שהביטוח יכסה לך את זה".
אהובי צוחקת, מנפנפת לי לשלום ותקתוקי עקביה נעלמים אל דלת היציאה.
פרק ב' / על חוט השערה
אהובי –
נתינה מולידה אהבה, אני יודעת שזו דרך העולם. למה אצלי היא מולידה תסכול?
חתכתי סלט בדיוק כמו שהיא ביקשה. ריבועים קטנטנים גאומטריים. תיבלתי בקמצוץ מלח וקמצוצון שמן זית. העיניים של אמא חייכו אלי בעידוד, מלוות אותי אל החדר.
בדחילו דפקתי בדלת.
"לפתוח!" רעם הקול נטול חיוך.
"בשבילך, סבתא" הנחתי את מגש הארוחה על מה שהיה פעם שולחן הכתיבה שלי. קדתי קלות ממש כמו בסיפורי האגדה, ופניתי לאחורי, מהר. להעלים את עצמי מהחדר.
"לאן את נעלמת, אהובה" הקול הזה! מנהלת תיכון חייבת להשאר כזו עד זקנה ושיבה? מתביישת בהרהורון החצוף וחסר הדרך ארץ, נס שהרהורים יודעים לשתוק.
התיישבתי רועדת בקצה הכסא. "למה את לא מארחת לי לחברה? בואי, שבי כאן ונשוחח תוך כדי שאני אוכלת. איך אומרים באידיש? "אז מען עסט אליין שטארבט מען אליין"… (מי שאוכל לבד, מת לבד).
היא צוחקת מהבדיחה שלא הצליחה לשעשע אותי, ולו בגלל האידיש הכבדה והבלתי מפוענחת.
"בשמחה" אני משקרת ונעה בקצה הכסא, שפעם היה ידידי הקרוב.
סבתא נועצת מזלג בקערית הסלט, מטיבה את משקפיה בריכוז ושולפת ממצא מפליל:
"שערה!" היא מכריזה בשאט נפש. "בלונדינית! מעניין למי היא שייכת!" היא דוחפת את הקערית. הלך לה התיאבון. גם אני הלכתי מהחדר. זה שהיה ידידי הקרוב במשך שנים, הקיא אותי עכשיו בשאט נפש.
"כשהייתי נערה, היו כללי האסתטיקה ברורים לי לגמרי!" שמעתי אותה מסבירה לאמא מעבר לדלת. מספרת על כובע בד שארז את שערותיה, לבל תהין אחת מהן לגלוש אל תוך מאכלים. מוסיפה עוד כלל ברזל לרשימת כללי הדרך ארץ הבלתי נגמרת שלה.
"אל תקחי ללב" אמא רפרפה לי קלושות על הכתף, זו רעדה לי קלות בעומדי מול ברז המים, מנסה לשטוף כלים, מחשבות ועלבון.
נושכת שפתיים, שערה אחת בהירה וחצופה משתרבבת לי פנימה. נדבקה בעקשנות לשפתיים, לא מוצאת את ההתחלה ולא את הסוף.
בערב אני יוצאת להליכה. אומרת לאמא שקבעתי עם חברה. זה לא ממש שקר.
מתרחקת אל הגינה הפינתית. מחייגת אליה. החיוך שלה זולג לי מעבר לשפופרת. היא שואלת מתי אבקר אותה שוב. יש לי רשימה של שאלות והיא מוכנה להקשיב להן. לא מבטיחה תשובות. ההיפך: מבטיחה שלא תהיינה לה כאלה.
מתיישבת על גדר אבן מאובקת מאד, מנוגדת בתכלית לכללי האסתטיקה של סבתא. מיישרת חצאית.
"כשמציקים למישהו, יכול להיות שזה נובע מאהבה?" אני שואלת. "הקלישאה אומרת שאין ילד רע, יש ילד שרע לו. האם זה חל גם על אנשים? גם אם הם מבוגרים מאד?
כשמישהו מקפיץ אותנו, זה אומר שדרכנו לו על יבלת?"
"זהו?" היא צוחקת שם מעבר לקו, ואני שומעת את ניצה ברקע, מנסה להשתיק אותה. רק לה מותר להעיר ישנים מתרדמתם!
"שאלות קשות את שואלת ואני, פשוטה שכמותי, מעולם לא למדתי תורת הנפש…"
עיניים ירוקות זורחות לי על תוך העיניים. פולטת 'אמא'לה' היסטרי. קופצת בדילוג מהגדר. "חתולה איומה" אני לואטת לשפופרת.
"את בעצמך איומה" קופצת לי ברכי מעבר לגדר, זורקת 'קישטה' נלבבת לבעלת ארבע הרגליים. מפתיעה אותי.
"יוצאת להליכה בלי לקרוא לי???".
מעבר לקו היא צוחקת. מצפצפת על ניצה. "איזו מן חתולה פגשת, שיודעת לדבר…" אני מגחכת. בוהה בטלפון ובברכי. קמה מהגדר, מנערת חצאית.
"לכי לחברה שלך, אהובי" אומר לי הטלפון. "בריא לך להתיידד עם חברות בגילך, אולי הן תמצאנה לך תשובות".
שרהלה –
"את לא בסדר!" ניצה התכוונה ללחוש, אני יודעת שהצווחה יצאה לה בטעות.
"וזאת למה?" שאלתיה בשלווה, מסדרת את הנייד בתא החיצוני של תיק הברונזה.
"כולם צריכים לדעת מה קורה אצלך???
אז מה שיש לך נכדות? אז מה שהן בקשר איתך? אז מה שהן באות אליך כל הזמן! ששומרות שלא ישעמם לך! כולם בעולם צריכים לדעת את זה???
אפשר לחשוב שאת הסבתא היחידה בעולם! אולי תרגעי, שרהלה???"
"למה, הכריזו משהו ברמקול בשכונה?" אני נבהלת מהרעיון של עצמי.
"לא צריך להכריז. זו את שמכריזה את זה. רגע אחד של מנוחה את לא נותנת!"
הפרצוף של ניצה אדום. היא כועסת. היא מסכנה. אחר כך אהובי תשאל אם יש מבוגרים שרע להם.
"את יודעת שאת יכולה להביא לעצמך עין הרע?" ניצה מאיימת עלי בזעזוע. "לא רק לך, גם לנכדים ולנינים האלה… איך הם באים אליך. מגונדרים! טפו עלי עין בן פורת יוסף עלי שור. טפו!" היא יורקת על רצפת השיש ורוקעת ברגלה על הרוק, כדי למחוק זכר עמלק.
אני שומרת על צחוק קטן, שרוצה מאד לברוח לי מהשפתיים.
"עין הרע? למה שישימו לי? הרי לא גנבתי אותם מאף אחד!" הצחוק נמחק לי פתאום. לא אוהבת לשקר.
