"האחרונה לוקחת ולא מתווכחת, ואין ממנה ניצלים!"
מעגל חברות שרות סביבי ואני בתווך ועצוב לי בפנים. רק קפיצה אחת קפצתי ושוב הלכה לה ציבי, ה"ראשונה" (במלעיל) להפסקת המנוחה שלה, קרי: "פוסית מתקדמת" ושוב נשארתי האחרונה לוקחת.
היד שלי עדיין כואבת מן הגלגול הממושך והאינסופי. ואוי לי אם אאט מעט את הקצב או אנסה לתת מנוחה ליד הדואבת. הדבר יהווה תירוץ נוסף לציבי ולחבורתה, לשוב ולהנצל מאימת ה"אבוד", כי "הגלגול רע, ואין להמשיכו כך כל הזמן!"
איני ממהרת לקחת את שולי החבל בידי, מייחלת לנס והנס ממאן להופיע.
"החבל קורא לך, לא רוצה שלום לך, רוצה – קחי, לא רוצה – לכי!" ממשיך המעגל לשורר סביבי ואני מבינה שוב שאין לי ברירה כי אם להמשיך ולגלגל, ולראות את ציבי, מלכי ופריידי ממשיכות ליהנות ומשתחררות על חשבוני.
"סוסים דוהרים, דוהרים סוסים" הן קופצות ודוהרות וזנבות הסוס שלהן מרקדים בהתלהבות. לחייהן ורודות ושמחת ילדות אמיתי פורחת עליהן.
"שעור חופשי המורה חולה, אין חשבון ואין תורה".
אילו שירים חסרי תוכן המציא מי שהמציא! אמא שלי אומרת שהשירים הללו לוו אף אותה, ולא השתנו במאום מאז שהייתה ילדה. אני מדמיינת את אמא שלי, הגדולה, מקפצת כמו חברות השכונה וחיוך עולה על פני. מעניין אם גם בזמנה של אמא היו כאלו מן ילדות… שמעולם, באופן פלאי, לא יוצא להן אבוד. או שהיא הייתה כמוני – המגלגלת הנצחית? אני צריכה לשאול אותה, בהזדמנות. אולי היא תדע לעוץ לי עצה?
פתאום אני חושבת שאולי… אולי הבעיה היא בי? אולי יש לי איזו בעיה ברגליים? אולי חסר לי משהו בקצב או בגמישות? ואני כל כך אוהבת לשחק בחבל!
היד שלי כבר מאובנת, מגלגלת בלי מחשבה ועם הרבה ייאוש. כך היא תמשיך ותגלגל, ותביט בכיליון עיניים ברגליים המשוחררות, המקפצות. עד…
עד שיעריב היום, ובדיוק כאשר אחת מאותן קופצות נצחיות תקח סוף סוף את החבל מידי – תקרא לי אמא לעלות לארוחת הערב.
ויהיה לי קשה כל כך לשמוע בקולה.
בינתיים אני ממשיכה ומגלגלת, מעבירה את החבל מיד ליד ורואה את מלכי נכשלת במשחק, ובאותה שניה מכריזה: "אש". איזו מן תחבולה! ומי תנסה להתווכח עם מלכי? פריידי מקיפה אותי בהפסקה אחת בלבד וכמעט מפילה אותי ארצה, וכאשר החבל מסתבך בין רגליה היא מאשימה אותי, שאני מגלגלת "קלוש". יחי התרוץ השחוק!
אם היה לי אומץ, לו היה לי "פה גדול" כמותן… לא הייתי מגלגלת כל הזמן, ולא היה לי גוש כזה בגרון, מריר ושחור.
הופ. שוב היה כאן אבוד, והפעם היו הן כל השלוש בפנים. אין להן ברירה לציבי, מלכי ופריידי, ואולי נגמרו להן כל התירוצים שבמלאי?
"משלוש יוצאת א… חת!" ציבי, למרבה שמחתי, היא זו שצריכה לגלגל.
איני מאמינה לגודל הנס.
אני משוחררת לנפשי ואני יכולה, סוף סוף – לקפץ. ועוד לפני שאמא קראה לי!
אני מרגישה כמו צפור שיצאה מן הכלוב, אח! כל ההמתנה הייתה שווה! כמה אוהבת אני לקפץ יחד עם החבורה הזו.
"שתיים שלוש" מכריזה מלכי, והשיר כבר כלל לא נראה לי טפשי. אני ממתינה לתורי האחרון וקופצת פנימה. "אחת, שתיים, שלוש!" התלהבותי רבה. ובלי לשאול רשות מסתבך החבל מתחת לרגלי.
זה לא יכול להיות.
"קפיצה ראשונה" אני זועקת, מרגישה כמו צפור שרק עכשיו השתחררה מן הכלוב, ושוב הוא הולך לסגור עליה.
"אין קפיצה ראשונה, ואנחנו לא תינוקות!" מכריזה מלכי בהבעת חשיבות.
"הגלגול היה קלוש" אני בטוחה הפעם בדברי, הכלוב הולך וקרב.
"נמאס מהתירוצים האלה!" אומרת פריידי (מי שמדברת!) ומיד מתחילה בשיר הנצחון, הלעוס מרוב שימוש, ועד מהרה מצטרפות אליה כולן: "החבל קורא לך, לא רוצה שלום לך, רוצה – קחי. לא רוצה – לכי".
ואני הולכת, כי בדיוק באותו רגע קוראת לי אמא לעלות לארוחת הערב.
וגם הדמעות עולות יחד אתי.
אני עולה הביתה ומגלה את אמא שלי במטבח, עטויה סינר, מנפה קמח ומוציאה מוצרי אפיה מן המזווה. ונזכרת באחת: מסיבת הסיום שלי, מחר. איך הצלחתי לשכוח?
כשאני רואה חלבונים מרקדים בתוך קערת המיקסר ותופחים לקצף לבנבן, אני שוכחת סופית את כל צרותי, וכל הגושים הכהים שישבו לי קודם בלב, מתפוגגים ונמסים כמו אבקת סוכר לבנה וצחה.
אמא מחייכת למראה פרצופי המתלהב, טוב שלא ראתה את ההבעה החמוצה ששכנה עלי לפני רגע, אותה גם אני מעדיפה לשכוח.
אני נשאבת אל תוך הכנת העוגה. אמי סומכת עלי בעניינים כגון אלו, היא פונה אל הקטנים הקוראים לה מן המיטות ונותנת לי לסיים את המלאכה.
אני מרפדת תבנית עגולה בנייר אפיה, מזלפת שוקולד מלמעלה ומפזרת, על דעת עצמי – סוכריות לקישוט.
אחר מכניסה את הבלילה אל התנור שאמא הפעילה מראש, ושואלת את עצמי במה אוכל לקשט עוד את העוגה.
יש לנו סוכריות טופי במזווה, הן יכולות להיות מצוינות ליצירת אותיות. אפשר גם לעצב מהן זר פרחים חמוד! ידי אינן שואלות את רשותי והן מתחילות לגלגל, לכייר, ליצור, לכדרר ומכינות עיטור לתפארה על נייר אפיה. ניחוח שוקולד מתקתק ממלא את המטבח וממלא אותי בהרגשה מתוקה של סיפוק ושל בית.
אח! כמה אני אוהבת שערב קר יורד בחוצות, כמו בסיפורים, ובפנים ריח של עוגה נאפית… חמים כל כך ונעים.
ואף לא אחת זועקת לי – אבוד!
מה? מישהו אמר כאן משהו? אני מושכת כתף בתמיהה.
שבלולי טופי צבעוניים מתגלגלים בידי, משתלבים זה בזה והופכים לפרחים יפהפיים, העוגה יוצאת מן התנור גבוהה, יפה וריחנית.
אני מספיקה לעטר אותה בספר תורה טובל בפרחים, לכתוב מעליה "סיום פרשת במדבר", להניחה בפינת השיש ולהחזיר במהירות מראה אנושי למטבח, כאשר חוזרת אמא מעיסוקיה.
והיא מופתעת.
היא בוחנת את היצירה מכל צידיה ומתפעלת: "רוחי! זו יצירה יפהפייה! יש לך ידי זהב, יצירתיות, וגם… לא מעט בטחון עצמי!"
אני כנראה מסמיקה ולא מעט מופתעת. "לי? בטחון עצמי? מה זה בכלל???"
רק לפני שעה עליתי ממשחק החבל, בו נהנו חברותי ואני ספקתי להן את ההנאה הזו בלי סוף… סוסים דהרו ומשחקים התגלגלו ואני במקומי, עם יד דואבת, עמדתי וגלגלתי.
"לציבי יש בטחון עצמי, ולמלכי, וגם לפריידי" אני מדגימה לאמא. "אני – אין מן המצרך הזה, מה אפשר לעשות?".
אמא מצטחקת. "את קובעת דברים בנחרצות בוטחת כזו, שסותרת את כל הקביעה שלך…" אחר מרצינות פניה: "ומי סיפר לך שלהן – בטחון עצמי ואת… נעבעך, חסרה את המצרך הזה?"
"החבל אמר לי!" אני מחייכת חיוך עקום. "שוב ושוב הוא קרא לי שאחזיק אותו, שאגלגל אותו ואעמוד במקומי… הן בפרוש אמרו לי 'החבל קורא לך'!"
"ואני דווקא יודעת דברים אחרים!" אומרת אמא בנימה בוטחת בעצמה מאד.
"ומי סיפר לך זאת?"
"התבנית". כך אמא ברצינות, "והמערבל, והשוקולד הנמס והקמח. ובמיוחד ספרה לי העוגה הנהדרת הזו, המוגמרת והיפה. היא ספרה לי על הידיים שיצרו אותה בכשרון שכזה, ובלא מעט רוגע ובטחון".
"המטבח קורא לך", מסיימת אמא, "ולהן – קורא החבל".
ואני נאלצת להסכים.
