בבית הספר הזה יש הכל: שיעורים הדורשים את מלוא הריכוז,
מבחנים ברמות שונות של קושי, רגעים קטנים של נפילה ופרסי ביניים לעידוד.
ציפי הורביץ ומיכל ליין, מספרות על בית הספר של החיים שלהן.
ללמוד, להחכים, ולעלות עוד כתה.
בית הספר של: מיכל ליין.
במערכת השיעורים: בדידות בין אנשים, תקיעות קשה.
מבחנים: האירוסין של האחים והאחיות,
המקצוע הנרכש: מתיחת שריר הלב, יכולת לפרגן לשני מתוך החסר האישי.
ועוד למידה חשובה: לחיות היטב את ההווה, גם לפני בואו של העתיד.
לפני כשש שנים התאלמנה מיכל מבעלה הצעיר בנסיבות טרגיות. היא הייתה אשה צעירה שכל החיים לפניה.
בתקופה הקשה שלאחר הפטירה, היה ברור שהיא חוזרת לגור אצל הוריה. "בית הורי לא גדול מאד. והם הקצו לי ברוב טובם וחסדם – באמת הערכתי אותם על כך, את המרפסת הסגורה שלהם. שם, לצד הילקוטים של אחיותיי, ארון המגבות, ועבודות הגרפיקה של אמא שלי, ניסיתי להתמקם ולחיות, חיים של בינתיים, עד שאתחיל חיים חדשים בעזרת ה', ושוב אעבור לדירה משלי.
המבחנים
חצי שנה עברה מתוך נסיון להסתגל למצב החדש. בינתיים התארסה אחותי שאחרי עם בחור מוצלח מאד, הייתה התרגשות גדולה בבית, הכנות לחתונה, קניית נדוניה. ככל שההכנות צברו תאוצה, הן הבליטו את המצב שלי העגום.
בחתונה תפקדתי נהדר, הייתי לבושה היטב וחיוך חגיגי ענוד על פני.
תקופה קצרה לאחר מכן, ילדה האחות שמעלי את בנה הבכור. הטבעי ביותר היה שתבוא עם התינוק לנפוש אצל הורי, אבל לא היה להיכן להכניס אותה, הרי המרפסת הסגורה מאוישת…
כברירת מחדל הלכתי לישון אצל סבתא שלי, ישנתי שם במשך שלשה שבועות, התנאים שם לא ממש התאימו לי, והרגשתי ניידת מאד. חיה על מזוודות. לא הייתי שם וגם שם לא הייתי.
החיים המשיכו, שנה עברה. הצעות לשידוכים בשבילי עלו וגם ירדו ושום דבר לא התקדם בינתיים לידי גמר. אחיי הקטנים גדלו ונכנסו לשידוכים בזה אחר זה,
החלטתי שגם אני רוצה לגדול, להרוויח את שכר הלימוד בבית הספר הזה.
בית ספר ללא הפסקות
עד שזזתי, הגיע עוד מבחן: אחי התארס. הייתי בטוחה שאתארס לפניו אבל הזמן שלי עוד לא הגיע. הייתה חתונה מפוארת מחוץ לעיר, לא הייתה שם אף חברה שתוכל לרקוד איתי, מסביבי כל בנות גילי, ישבו עם עגלות ותינוקות או שוחחו בענייני חינוך ילדים וגמילה ומטפלות ומוצצים, איך מתמודדים עם שעות ההשכבה ואיך מתמרנים עם הקונפליקט בית – עבודה – ילדים בעיקר בחורף, עם כל הווירוסים. ישבתי במעגלי השיחות והייתי מחוץ לעניינים. מוקפת מליון אנשים ובודדת, מאד. הבדידות הייתה כל כך קשה וחונקת, לאחר החתונה הזאת החלטתי לעצור להתבוננות.
התבוננתי בתוך עצמי, הסתכלתי לרגשות שלי בעיניים ואמרתי לעצמי: את צריכה להפנים שזה יכול לקרות לך, עם כל הכאב והצער, ייתכן ולא מופרך שגם שאר אחייך ואחיותייך יתארסו לפניך ויקימו את ביתם, לפנייך.
ההפנמה הזאת הייתה קשה וקורעת בבשר החי, אבל היא הצמיחה אותי מבפנים וגרמה לי לסוג של השלמה.
נכנסה כלה חדשה אל הבית שלנו, כלה סופרמנית, חברמנית, סוחפת ודעתנית לא מעט. כל המשפחה כיבדה והעריצה אותה ואני הרגשתי מאוימת ממנה.
הזוג הצעיר הגיע לביקורים עם הילה נוצצת סביבו, ואני, כחלק מהבית, הייתי אמורה לעזור, להגיש, לכבד, ולחייך בעיקר לחייך
לדפוק, שלפו משהו ויצאו. הם לא חשבו אבל המעשים הקטנים האלה דרסו לי את מעט הפרטיות שנותרה לי בבית. הייתה מתיחות סמויה ביני לבין הגיסה הצעירה, וגם כאן, עצרתי להתבוננות והסתכלתי לרגשות בעיניים: כן, את מקנאה, קשה לך. אחרי התבוננות ארוכה עם עצמי היה לי כוח לשוחח עם אמא שלי על הגיסה החדשה, להסביר לה שאינני שונאת אותה. יש לי כאן צורך נואש במרחב ובפרטיות שלי, ואולי אני גם מקנאה קצת…
עברו שנתיים וחצי נוספות. הבית שקק חיים. נכדים נוספים נולדו, שמחות נחגגו, ואני הייתי חלק מתוך המערך המשפחתי: עמדתי שעות במטבח, אירחתי, אפיתי פטיפורים וערכתי שולחנות לבריתות. ושוב התקרב מבחן גדול: אחותי, הקטנה ממני בחמש שנים, עמדה להתארס.
הכנות למבחן
בתהליך השידוכים שלה, עשיתי עם עצמי עבודה קשה וקורעת. במהלך השבוע הזה כתבתי את כל הרגשות שלי, התבטאתי, נתתי לעצמי להרגיש את הכאב, שאלתי את עצמי במה זה נפגש בי.
רציתי בכל לבי להגיע לשמחה הזאת ממקום מפרגן באמת. התפללתי על כך בלי הפסקה. חיפשתי לצמוח מתוך הכאב. מצאתי עם מי להתייעץ, אשה חכמה שראתה את המצב שלי מפרספקטיבה חיצונית, ועזרה לי להבנות מהמצב הנתון שלי.
זו הייתה ההכנה שלי למבחן ובמבחן עצמו, אני חושבת שהצלחתי. הגעתי לאירוסין באמת שמחה. אחות שלי מתארסת! המצב שלי לא נוח, אבל ברוך ה', האחים שלי אינם נתקעים בגללי.
בין האירוסין לחתונה התקשרו להציע שידוך לאח נוסף. משפחה יפה, הכל מסביב נוצץ. עכשיו היו כבר ארבעה זוגות נשואים. היו חתנים, היו כלות, משפחות הלכו והתהוו, ואני המשכתי להיות בתפקיד הדודה המארחת, המחייכת, זו שמנקה אחרי כולם ומארגנת חדרים לאורחים. הנשואים הרגישו בנוח לומר לי דברים ואפילו להעיר. לא פעם התבקשתי להעביר שדרים מהגיסות לאמא שלי ולהיפך, לקח לי זמן לקום ולהתנער: אם אתן לא רוצות להסתכסך ביניכן, אני גם לא רוצה להיות זו שמסכסכת.
המעגל המשפחתי הלך והתרחב. מעגל הנשים הנשואות התגבש סביב נושאי אמהות שונים, טיפים להברקת הבית, ועוד נושאים זרים לי.
כתינוק הבורח מבית הספר
כמו כל תלמיד, היה שלב שרציתי לברוח: התנטרלתי מעבודות הבית, היו מספיק אחיות שתעשינה זאת במקומי, אני את שלי מיציתי.
לא הייתה לי אף חברה שכיף לי איתה. כולן היו עסוקות עם הבית והילדים ולא מצאו בייביסיטר כדי לצאת איתי להליכה. למדתי להיות חברה של עצמי, ובכל זאת לא היה קל. כולן סביבך עסוקות עד למעלה ראש ואת – תקועה.
פחות מחצי שנה לאחר מכן, הגיע מבחן נוסף: אח נוסף נכנס לענייני שידוכים, הכרתי את הכלה, משהו בשריר הלב שלי התרחב במהלך השנים האלה והיה לי כוח אפילו לדחוף את השידוך. ביום שהשידוך נסגר, למרות שזה היה צפוי, הרגשתי שמשהו קורה לי. אח שלי שקטן ממני בשמונה שנים! אני האחות הגדולה והבוגרת שלו, אני זוכרת את לידתו כמו אתמול… איך קילחתי אותו ושרתי לו שירי ערש… אחרי האירוסין ישבתי לכתוב לעצמי ובכיתי. הייתי מופתעת לגמרי: פעם רביעית שזה קורה, ועכשיו נזכרת לבכות? הגעתי לוורט, וכמו שתליתי עלי את השרשרת זכרתי לתלות עלי גם את החיוך הקבוע. בפנים היו לי כאבי תופת.
תלמידה חולה
שלש שעות לפני האירוסין, אמרתי לעצמי: או קיי, את עכשיו כמו ילד עם חום. אני שמחה, אבל כואב לי. יש לי חום.
זו הייתה השלמה שקטה כזאת ומאפשרת, ודווקא המקום המאפשר הזה אוורר לי את הכל. אל האירוסין האלה הגעתי שמחה באמת. הרגשתי שמידת הפרגון שלי הגיעה לפסגה חדשה. היכולת הזו לתת – ונתתי לכלה מתנה גדולה משל עצמי, עם ברכה מחורזת ומושקעת, היכולת הזו לצאת מתוך המקום הריק הזה, המקום שאין לך, ולתת ממנו למי שיש לו, זה היה אחד המבחנים הגדולים של החיים שלי.
אחרי האירוסין קבלתי ד"ש מחברה, ש"מיכל נראתה מאד טוב, אבל בפנים היא ממש מסכנה". ה'אבחון' הזה מאד כאב לי. הבנתי שלחברה קשה לראות אותי מתמודדת, לכן מחליטה שאני מסכנה.
לקראת החתונה עשיתי שעורי בית: נכון שאין לך בעל, ואין לך ילדים, אבל יש לך את עצמך! ואת חיה, וקיימת, ונושמת! את יכולה לשמוח. לקחתי את כל החבילה הזו שקוראים לה "אני", עם כל הכישורים והיכולות וכוחות הגוף והנפש, והבאתי אותה לחתונה עם כל השמחה והעיזוז והמרץ. רקדתי בחתונה הזאת כמו שלא רקדתי מעולם. הייתי שותפה בשמחה הזו בכל ליבי, ובאמת היה לי כיף.
באותו לילה, בשתיים אחר חצות, שלחה לי גיסתי מייל בזו הלשון: אם חשבתי עד היום שהגעת לפסגה, היום הגעת לרמות חדשות. ראו עלייך שהיית באמת שמחה!
כתבתי לה בתגובה שאני מתפללת, שהיא לא תצטרך לכתוב לי שוב מכתב מהסוג הזה…
אחרי החתונה החמישית במספר, כששוב חזרתי אל הבית הישן והטוב של הורי, משהו בתוכי התחיל לפקוע.
בשבת שלאחר מכן הוזמנתי לבית אחותי, בית צעיר ויפה בעיר צעירה ויפה. הסתכלתי על הבית הזה. 'יש כאן הרבה יחידות דיור באיזור', אמרה אחותי סתם כך. 'כאן בבניין מול, התפנתה עכשיו דירה. אולי כשתתחתני תגורי כאן מולי?' היא אמרה במבט חולם.
בשבת כיבדה אותי אחותי בעוגת גבינה משובחת. "כשאני אתחתן, אשקיע בעוגות גבינה" אמרתי לה כמתוך חלום. בבית הורי אין תנור חלבי, ואני כל כך אוהבת מאכלי חלב משובחים. במוצאי שבת נכנס בי ג'וק חדש. "אני רוצה לראות את יחידת הדיור בבניין ממול" התעקשתי. אחותי הסתכלה עלי במבט משונה, ובכל זאת הסכימה ללוות אותי. דפקתי על דלת המשפחה המשכירה, אשה נחמדה פתחה לנו. אמרתי שאני רוצה לראות את יחידת הדיור. האשה שאלה אם אני זו"צית צעירה, לא עניתי לה. היא פתחה לנו את הדלת, הדירה הייתה מתוקה מדבש. בונבונירה עטופה בצלופן. מרצפות חדשות בהירות, מטבחון חמוד, נקי ורענן, תנור חדש נוצץ, אפילו אגרטל נחמד על שולחן קומפקטי. "יו! זה מותק של דירה!" אמרתי בעיניים נוצצות, אמרתי שנהיה בקשר וחזרתי לי לאחותי, לארוז את המזוודה שלי ולחזור הביתה, לבית של אבא ואמא.
לאורך השבוע התיישב לי הג'וק ההוא במוח ולא הרפה. אני רוצה לגור בבית יפה. אני רוצה לגור בבית משלי! אני רוצה מרחב לגוף ולנפש שלי, אני רוצה לבשל מאכלים שאני אוהבת, מזמן עברתי את גיל שמונה עשרה, ועכשיו אני רוצה מקום! שהוא שלי!
לקח לי זמן לעכל את זה, ולהבין שהג'וק הזה הוא לא ממש ג'וק. הוא צורך קיומי שיושב לי בגרון תקופה ארוכה ועכשיו הוא התפרץ. כמה ימים נוספים התבשלתי עם זה, עד שהיה לי הכוח לפתוח שיחה עם הורי. הנחתי את הרעיון על השולחן, הם היו המומים. היה ברור שמכאן אני יוצאת רק לחתונה. ואני, אף שהזמן שלי עוד לא הגיע, רוצה לפרוש כנפיים ולעוף. השיחה לא הייתה קלה. הייתה גם פגיעה מצד הורי, שלושתינו בכינו. הודיתי להורים שלי על כל השנים הארוכות והלא פשוטות האלה. הסברתי להם שעל אף רצונם הטוב, יש דברים שאין ביכולתם לספק לי בבית הזה: מרחב, פרטיות, חרות פנימית.
הורי דאגו מאד. פחדו שאהיה בודדת מדי, שלא אדאג לי לארוחות מבושלות. מה תעשי עם הבדידות? שאלה אותי אמא. אני מעדיפה להיות בודדה בין קירות, מאשר להיות בודדה בין אנשים, עניתי לה.
עברו עוד יומיים, והחלטתי לקפוץ למים.
לא קל לצאת מאזור נוחות שאת רגילה אליו במשך שנים. זה היה קורע, אבל זה היה טוב.
ביום המעבר באה אמי לעזור לי, זה נתן לי גושפנקה שהיא מסכימה עם המעבר. אבא שלי לא היה מסוגל, הכנסתי אותו לעניין בכוח. מדי חצי שעה הרמתי אליו טלפון עם שאלה טכנית כזו או אחרת, מה צריך לטבול ומה לא, איך מכוונים שעון שבת למזגן, וכן הלאה.
ומאז אני שם, כבר חודשיים. ולא היה יום שדילגתי בו על ארוחת צהריים בריאה ומבושלת.
בשבת האחרונה באתי לבית הורי כאורחת, עם מזוודה, התקבלתי עם כל הכבוד. אחותי היולדת הייתי בחדר "שלי" וכל כך שמחתי.
"איך את מרגישה?" שאל אותי אבא, ומבט חוקר בעיניו.
"אני מרגישה נפלא" אמרתי לו, והתכוונתי לכל מילה. מרגישה ששברתי איזה קיר, וכל אור השמש נשפך עלי. אני מודה לה' בכל רגע שנתן לי כוח לעשות את הצעד הזה. להבין, שאפילו שהעתיד שלי עדיין לא כאן,
מותר לי ליהנות מההווה.
נכון, עדיין לא הקמתי בית,
אבל יש לי בית חמוד. פינה משלי בעולמו של הקדוש ברוך הוא. יש לי מקום להתגעגע אליו, לטפח אותו ולרצות לחזור אליו. ומתוך המקום הזה, אני ממשיכה לבקש על הבית האמתי שלי, שאזכה לבנות אותו ובקרוב.
בית הספר של: ציפי הורוביץ,
במערכת השיעורים: חיזוק באמונה, גילוי כוחות הנפש וכוחות עמישראל.
מבחנים: קפיצה בבת אחת לכתה הגבוהה ביותר, בלי אפשרות ליפול.
המקצוע הנרכש: הסתכלות חיובית על מה שיש, הודיה על כל פסיעה וחיפוש הרווחים מכל מצב באשר הוא.
לפני כשנה נבחנה ציפי במבחן קשה ופתאומי, שלא קדמה לו כל הכנה: בעלה "קיבל" אירוע מוחי קשה. היא נזרקה למערבולת סוערת ובלתי מוכרת. השם "שמואל בן חנה רוזל" היה תלוי על כל תחנה ועץ בעיר מודיעין עילית, וכל עם ישראל התחנן על חייו.
"כאשר אירע הסיפור של משפחת גרוס, (הם קרובי משפחה שלנו) תמהתי באוזני בעלי: איך זה שיהודי רגיל ושקט שלא שמעת ממנו עד היום, מתגלה פתאום בכוחות כאלה? פתאום מזמינים אותו להרצאות, ויש לו מילים כל כך מעצימות לומר לכל שואל? לא הבנתי איפה התחבאו היהודים האלה עד היום.
כשבועיים מאוחר יותר, כשגם אני קפצתי ל'כתה' גבוהה ומתמודדת, כבר לא היו לי שאלות.
הקדוש ברוך הוא הקפיץ אותי לכתה גבוהה מאד, כתה שמעולם לא חלמתי שאלמד בה בבית הספר של החיים. ופתאום גיליתי שאני לא אותה ציפי. אני אשה אחרת, עם כוחות אחרים, עם אמונה איתנה כזו שאף פעם לא ידעתי על קיומה בכלל…
כמו נסיעה באוטובוס צפוף
נסעתי פעם באוטובוס צפוף, עמדו שם ערימות של אנשים כמו סרדינים בקופסא. עמדה לידי אשה עם שקיות ולא הצליחה להגיע אפילו למוט, כדי להחזיק בו. 'אל תדאגי', אמרתי לה. 'את לא צריכה להחזיק. אין סיכוי שתפלי. בצפיפות הזאת, אין לך לאן ליפול. כולנו תומכות בך…'.
כך בדיוק הרגשתי כשהתחיל המבחן שלי, ולכל אורך הדרך. יש לי חגורת תמיכה הדוקה שלא נותנת לי ליפול. שאלה אותי אחות בבית החולים: תגידי לי, איך את מתמודדת? בעלך רדום, כל הילדים עלייך, לבד בחזית… אמרתי לה: אני לא לבד! ובאמת, הסביבה שלי לא השאירה אותי לבד לרגע אחד.
אחיותי, נשים עסוקות מבוקר עד ערב, פתאום מצאו זמן לדפוק על דלתי לעת ערב, ולעזור לי להשכיב את הילדים.
פגשתי אשה ברחוב, היא עצרה אותי ואמרה לי: תדעי לך, שהשם של בעלך תלוי לי על המקרר וכל המשפחה מתפללת עליו, כל יום! כמה חיממו המילים האלה את לבי.
עם ישראל כולו עזר לי במבחן
בבית הספר הזה, עם ישראל כולו היה איתי במבחן. הסיפור קרה בתקופה מאד סוערת פוליטית, ופתאום הוסטו כל המחלוקות לשוליים הכי צדדיים.
במוצאי שבת זכור בשנה שעברה, כאשר המצב של בעלי היה קריטי, ארגנה הקהילה ערב התחזקות ותפילה לנשות העיר. כשראיתי את ההתארגנות הזאת, אמרתי לעצמי: איזו אשה תמצא את הזמן במוצ"ש עמוס כזה, לצאת מהבית כדי לומר תהילים ולהתחזק? צפיתי שהאולם יהיה ריק והתבדיתי. מוצ"ש זכור הפתיע אותנו לטובה. נשות העיר התגייסו בהמוניהן, פתאום לא היו משלוחי מנות, לא היו עוגות להכין ולא היו ענייני תחפושות בוערים. הכל זז הצידה ביראת כבוד, עם כל המסירות הן התייצבו שם למענינו וקרעו את השמיים. לעולם לא תביני מה ההתגייסות הזאת עשתה לי.
היה גם ציון בשמירת הזמן
במשך תקופה ארוכה התייצבתי לבקר את בעלי בבית החולים השכם בבוקר, כי זו הייתה שעת הביקור היחידה שהתאימה לי.
והסביבה הייתה כל כך תומכת! יהודים טובים דאגו שכסף לא יעצור אותי. מידי בוקר יצאתי מהבית לבית החולים במונית, ויהודים טובים מימנו לי את כל הנדרש. הבנתי אז בחדות שאמנם כסף זה לא הכל, ואינו מהווה תחליף לבריאות, אבל בזמנים שכאלו הוא כל כך מקל!
היו פרסי עידוד
הקדוש ברוך הוא שלח לי פרסי עידוד קטנים לכל אורך הדרך. למדתי לפתוח את העיניים ולראות אותם, להודות עליהם בכל יום מחדש.
על אחת ה'סוכריות' האלה מספרת ציפי: "עד למבחן הגדול, היה בעלי שר האוצר ושר החוץ של הבית, עם כל המשתמע מכך. לי לא היה יד ורגל במספר כרטיס האשראי, במספרי הזהות של הילדים, ודאי לא בחשבון הבנק שלנו.
פתאום נפל עלי גם החלק הזה. באותה תקופה נעלם לי כרטיס האשראי, אחר שהוא בוטל והזמנתי חדש, דאגתי: בעומס הטכני והרגשי שישב עלי, לא הרגשתי מסוגלת להתחיל לשנן עכשיו מספר אשראי חדש. אבל הקדוש ברוך הוא סידר לי את הדאגה הקטנה הזאת: מספר הכרטיס שלי היה כל כך קל לשינון, הזכיר קידומת מאד מוכרת של מספר טלפון. לא הייתי צריכה לרשום אותו בכלל ולא להתאמץ להכניס לראש.
(ומיותר לציין שתוך זמן קצר נכנסתי עמוק לתוך כל ענייני האוצר והבירוקרטיה, כיום אני שוחה בהם כמו דג במים – עוד משהו שרכשתי בבית הספר של החיים).
היו ציונים טובים
לאט החל בעלי להתעורר משנתו העמוקה, רצף של ניסים ליווה את הדרך, וחברות למכביר היו שותפות לכל. שלחתי למעגל גדול של ידידות מיילים מעודדים ומודים: היום הוא פתח עיניים למשך זמן ארוך יותר, היום הסירו ממנו את מכשיר ההנשמה, ולא הייתה ירידה בלחץ הדם.
כל פסיעה זכתה להערכה גדולה. למדתי להעריך את עצם החיים. את כל הדברים שהיו מובנים לי עד היום.
במקצועי אני סייעת שיקומית, עם הבחירה שלי בתחום המקצוע הזה הקדים הקדוש ברוך הוא רפואה למכה. בזכות הידע שלי, סמך עלי הצוות הרפואי ונתן בי אמון לתת לו סיכוי לנסות, לעלות ולרדת במדרגות הבית. (הוא אכן למד לעשות זאת, כך נחסך מאתנו כאב הראש של מעבר דירה).
כתינוק הבורח מבית הספר
כשבין הזמנים עמד להגיע, רציתי לברוח ולעזוב את הכל. לא היה בי כוח לבדר את הילדים, לבדר את בעלי, לבדר את עצמי. די! רציתי ללכת לישון שינה ארוככההה, ולקום, אם כבר, אחרי תקופת החגים.
וכשבין הזמנים בעצמו הגיע, התפוגגו כל חששותיי: אחי היקר הזמין אותנו אליו, ודאג לנו לאטרקציות מסביב לשעון. היה לנו בין הזמנים חווייתי ומלא וגדוש, ברמה שאני חוששת, איך אתן בין הזמנים כזה לילדים שלי בשנה הבאה…
היה שווה
במבט לאחור, אני מודה לרבונו של עולם על התקופה הזאת שנתן לנו. הייתה התמודדות והיא עודנה, זכינו לעמוד בה בכבוד, לעלות ולא ליפול. הוא שלח לנו את השליחים הכי טובים. זכינו להרגיש את ידו הרחומה בכל רגע ורגע. למדתי לאסוף את הילדים ולדבר איתם על הקופונים שגזרנו מהתקופה הזאת. על המתנות הקטנות והגדולות, (בין הזמנים היה רק פסיק קטן מכל מה שהרווחנו). הדרך הזו הקפיצה אותנו למקומות שלא היינו מגיעים אליהם.
אמנם לא בחרנו את המבחן הזה, ושכר הלימוד שלו היה יקר מאד, ובכל זאת, הצ'ופרים שקיבלנו כיסו את כל העלות. ועל בית הספר הזה אני מודה לרבונו של עולם מכל לבי.