"את נראית רע" אמרה לי חמותי הדואגת. "תגדילי את מינון הויטמינים" ייעצה לי אמי המסורה. "תשמרי על שעות שינה שפויות" גוננה עלי אחותי הגדולה. בלעתי את רוקי והשתדלתי, באמת השתדלתי, ליישם את כל העצות. ובכל זאת, כאשר עברתי באקראי מול המראה הגדולה במסדרון, ראיתי שההשתדלות הנ"ל אינה עוזרת. האשה שהשתקפה מולי עדיין נראתה רע, רע מאד.
מהמראה, עבר מבטי אל המרצפות, בניגוד למבט, הלך לחץ דמי וטיפס מעלה.
הרמתי את הקול על האנשים הקטנים שהסתובבו בבית, שהמשיכו לשחק חסרי דאגות ולא התייחסו למצוקתי. "הגיבוב הזה, של בייגלך, מצעים וקליקס!!! תראו לי עוד בית שנראה ככה בשעת ערב שפויה! גן חיות נראה כאן".
בכי דקיק ונעלב חדר אל תודעתי המעורפלת. יודי, בן ארבע בסך הכל, נעלב עד עמקי נשמתו. "אני לא חיה, וזה לא גן חיות!" חיבק את הכרית שלו וניגב את דמעותיו בשרוולו השניה. "אנחנו היינו עייפים, אז עשינו כאן חדר שינה" גוננה רבקי על הכרית שלה. לרגע קטן הזדחל המצפון האימהי אל פני החמות, וברגע השני הפניתי את מבטי הזועם אל הבנות, הגדולות, שעדיין לא הואילו להרים את עיניהן מחומר הקריאה.
"ילדות גדולות, בגילכן!!! לא אכפת לכן איך הבית נראה? לא יכולות לשמור על הקטנים, שאוכל לנוח מעט? לא יכולות לאסוף את כל המבולקה הזאת שאני נתקעת בה כל רגע? לא יכולות?"
"אה" הרימה תולעת ספרים אחת את עיניה מאותיות המגנט. "יש כאן בלגן? לא ראיתי".
"לא ראית? לא ראית!" נשפה בזעם האשה מהמראה הממוסגרת במרכז המסדרון. זזתי הצידה, לא רוצה לראות אותה. זה לא מקום מתאים למראות, זירת ההתרחשות המרכזית בבית הזה. צריך להעביר אותה למקום צדדי יותר, ובדחיפות.
האשה מהמראה עיקמה את הפה, והקמטים בזוויות העמיקו.
בלילה, כשהשתרר השקט סוף סוף, חיברתי נגן לאוזני והחלתי לסדר את הבית. קולו החם של המשפיע ר' מיילך בידרמן, בקע את שכבות העייפות ואמר לי: הרבה דברים אנחנו עושים במרוץ היום יום. אבל, מה אנחנו עושים בשביל רבון העולמים? משהו מיוחד לכבודו ובשבילו?
השאלה הזאת הייתה נוקבת כל כך, היא אלצה אותי להפריד את האוזנייה מאוזני תוך ניגוב דומם של משטח השיש.
את, מה את עושה בשביל רבון העולמים?
מתפללת, למשל. עניתי לעצמי המתפתלת. מדי בוקר בדרכי לעבודה, עומד לפני הסידור הפתוח, לדוד ה' אורי עדיין לא שכחתי באף אחד מן הימים, ועוד כמה פרקי תהילים להוסיף אל הקודש.
נהדר. אבל ריבון העולם, מה את עושה לכבודו? המשיך קולו של הרב בידרמן אל תוך אוזני החמות, תובע תשובה אמתית.
עזבתי את משטחי השיש מנוגבים בחציים, ושוב עמדתי מול המראה. את נראית רע. אמרתי לאשה ההיא. הקמטים החדשים, המעטרים את זוויות הפה והעיניים, הביטו בי בזעף.
זה הזעף, ידעתי. הזעף שהתנחשל אל החיים שלי יותר מדי. אני צריכה ללמוד לרכך אותו, להפריד אותו ממני פרידה מוחלטת. בשביל רבון העולמים.
אבל, איך?
והסר כעס מליבך, אומר הרמב"ן באיגרתו המפורסמת. ואני טרם שמעתי על ניתוח כירורגי להסרת כעס.
חזרתי אל הכיורים. נזכרת בצדיק ההוא, שכאשר רצה הכעס לפרוץ מלבו, הוא פנה להחליף למלבוש אחר. בפרק הזמן הזה הספיק כעסו להתפוגג. אולי גם אני, צריכה להקדיש לעצמי חלוק מיוחד, חלוק של כעס?
"אני רוצה להשתנות" לחשתי בשקט, לבעל הכוחות ובעל השינויים כולם. "אני רוצה להסיר את הכעס, אבאלה, ולא יודעת איך".
המודעות לחולי היא מחצית הרפואה, ידעתי.
בבוקר הגיע הנסיון הראשון. תוך כדי ריב סוער, קפצה הילדה אל קערת נטילת הידיים והפכה אותה. היא עמדה מולי, סחוטה ומפרפרת, וחיכתה לשמוע את גזר דינה. מילות הזעם הצטופפו על לשוני, כמו תמיד. ילדה סוערת, הגיע הזמן לחשוב פעמיים לפני כל קפיצה. ובכלל, הריב הזה על הבוקר!
החום טיפס אל פני ולא הותיר לי לנשום. חלוק הכעס, איפה אתה? צריך לחפש בארון. לפתוח את הרוכסן, להכניס שרוולים. הפעולות האלה לוקחות, נניח, חמש דקות יקרות בבוקר הצפוף הזה.
הבטתי בשעון. החום התפזר בכל גופי. מחוגי השעון תקתקו את עצמם לדעת בסבלנות שאיימה להטריף אותי. נשכתי את שפתי עד כאב. בשביל רבון העולמים, הזכרתי לעצמי. בשבילו.
מולי המשיכה הילדה לפרפר. קר לה, הזמן אוזל. אחזתי אותה בזרועה והולכתי אותה לחדר האמבטיה. "טוב שעדיין לא נטלו כאן ידיים, והמים האלה לא טימאו אותך" הצלחתי לסנן מבין שפתי החשוקות.
המשך הבוקר לא רשם תקלות. ובכל אותו יום, המשכתי לחפש את חלוק הכעס. לפתוח את רוכסנו הוירטואלי, ליישר את שרווליו, לנער מעליו פירורי אבק בלתי נראים ולשתוק. לשתוק חמש דקות תמימות. לומר למילות הזעם הצפופות 'רגע אחד, תיכף אתן לכן לעבור, ותשחררנה את כל הקיטור'.
מאותו יום הוא ממשיך ללוות אותי, החלוק ההוא שטרם מצאתי לו צורה וצבע. לפעמים אני מספיקה להגיע עד הארון, להוריד אותו מהקולב ולפתוח את רוכסנו, ורק אחר כך פותחת את הפה. לפעמים אני מצליחה לגשת רק בצעד אחד אל הארון ההוא, שבעמקי תודעתי. ולעתים איני מצליחה לעשות אפילו את הפסיעה האחת הזו, והמילים כבר נורות החוצה, חמות מדי וגובות קרבנות.
ובכל זאת, הבחינו סובבי בשינוי.
"משהו השתנה בבית, כנראה הילדים גדלו" אמר בעלי יום אחד.
"את נראית טוב יותר, כנראה הויטמינים השפיעו" שבעה אמא נחת. ורק רבון העולם ואני ידענו את הסוד. סוד החלוק המיוחד.
קבלה ברוחניות
הכוח של ארבעים יום, בשבירת מידות רעות.
בצעטיל קטן מהרה"ק ר' אלימלך מליזענסק, כתוב: האדם לא נברא בעולם רק כדי לשבר את הטבע… כגון מי שנולד בטבע של עקשנות, ישבר את טבעו מ' יום רצופים, לעשות דווקא ההיפך ממה שיעלה במחשבתו. וכן מי שבטבע עצל, ירגיל את עצמו מ' יום רצופים לעשות כל דבר בזריזות.
וכן מי שבטבעו ביישן מהחלק של בושה רעה, ירגיל את עצמו מ' יום להתפלל דווקא בקול רם וכוח… עד שיעזרוהו מן השמים להסיר הבושה הרעה ממנו.