ויוסיף דעת יוסיף מכאוב (קהלת א', י"ח)
שערי הסמינר עמדו מאחוריהן, נעולים. צעדיהן נבלעו בכביש האספלט. הדרך שעשו ארבע שנים זו לצד זו מהסמינר הביתה וחוזר חלילה – הייתה אותה דרך. אבל בינה דימתה לראות עצב בפנים חסרות ההבעה של האיש האדום שברמזור. אין יותר סמינר. תם הפרק הזה בחיים.
צעדיה של מינה היו דווקא עליזים. היא תמיד יודעת את אשר לפניה, מאחוריה ומצידיה. המסלול שלה ברור וידוע מגיל אפס. היא תהיה גננת מצליחה, יש לה את כל הכישורים לכך.
גם לבינה יש את הכישורים האלה, אבל יש לה עוד כמה. השלל שהתברכה בו בלבל אותה.
"אז לאן הולכים?" שאלה מינה.
"כמו תמיד, הביתה" ענתה בינה. הנימה הסתמית מכסה על שכבות של תהיה וחשש.
כמה טובה היא מסגרת הסמינר. כמה קשה לה להפלט פתאום החוצה אל העולם. ולהחליט בו לבדה החלטות.
"את יודעת שלא לזה התכוונתי" סנטה בה מינה. "הסמינר מאחורינו, לאן את ממשיכה?"
"אלוקים יודע"
"ומתי תדעי את?"
מחברותיה המלאות להתפקע עמדו על השולחן של רננה כמו ממתינות לגזר דינן. רננה עברה על דפיהן אחד לאחד. בחנה את זווית הכתב, את לחץ העט, את האותיות שמתעגלות ומתחברות ורודפות האחת אחרי השנייה. את הלמדים המטפסים כלפי מעלה והפ' שמתעגל כמו שבלול.
אחר הביטה בציור העץ שכמעט כורע תחת כובד הפירות שצומחים עליו, טובל בירק ובפרחים ושורשיו משתרגים פנימה, אצל אמא אדמה. אחרון חביב סקרה את הבית הנאה שצויר בקו זורם וקליל ולא חסר בו פרט. וילון תחרה מתנפנף ברוח, עציץ על אדן החלון, שביל מתפתל מן הדלת הפתוחה בחצייה ומדרגות עם מעקה בחיטוב עדין מזמינות פנימה, אל הבית.
(לקוראים היקרים: האבחון הגרפולוגי לקוח מן הדמיון של הכותבת, אין בינו לבין המציאות כלום).
"הכתב שלך, כמו הציורים, מספרים על כישורים נדירים" החלה רננה 'קוראת' מתוך הנתונים שלפניה, לוחצת בינתיים על מצב הקלטה בטייפ הסמוך לה.
"כשחילקו שכל בשמיים, הושטת שתי ידיים" צחקה רננה. "יש לך הבנה רחבה ומחשבות רצות כמו חץ. כישורים מיוחדים בכמה וכמה תחומים: בתחום האומנות ועבודת היד את יכולה להצליח מאד. גם באדריכלות ועצוב. מצד שני יש בך כושר רטורי וגישה מיוחדת בתקשורת בין אישית" רננה הפסיקה להפוגה קלה. בינה הרגישה שהיא מאוכזבת. בשביל זה שלמו הוריה מאתיים וחמישים ₪? בשביל שתשמע שוב את כל השבחים שחילקו לה כולם מאז שהיא זוכרת את עצמה על מתנות קומפלט שקיבלה בחינם?
מגיל הגן היא קוטפת מאיות בכל התחומים בלי להניד עפעף. לכן בדיוק באה הנה. ובינתיים – נותרה מבולבלת כשהייתה.
"קצת קשה לבחור מתוך המכלול הזה". המשיכה רננה. "אבל למען האמת, הכישורים הבין אישיים שלך לצד הידע מכריעים את הכף לטובת עבודה הדורשת ידע ומחשבה בשילוב עם יחסי אנוש".
"וזה אומר?" התבלבלה בינה.
"שהייתי ממליצה לך לפנות לתחום העזרה לאנשים, בצד הרגשי או הרפואי של הדבר. אמנם את יכולה מאד להצליח גם בגננות או הוראה, אבל ההמלצה הנ"ל תעשה לך טוב יותר. את צריכה משהו שימלא את הראש ואת הלב שלך בסערה. אסור שיישאר בהם מקום ריק. אחרת תהיי כמו בור עמוק שאין בו מים. את יודעת מה יכול לבוא אז כתחליף…"
סיימה רננה את נאומה, הגישה לבינה את הדיסק המוקלט, והושיטה את ידיה לקחת את ההמחאה. איחולי ההצלחה ליוו את בינה אל הדלת.
עיניה שזפו את פרוספקט מרכז ההשתלמויות בארוחת בוקר, צהריים וערב. גם בין הארוחות כרסמו העיניים של בינה את שורות הדף. תחילה ראתה את עצמה בעיני עצמה אופטומטריסטית, בודקת עיניהם של אנשים ומתאימה להם משקפיים. התמונה הזו בעיני הדמיון, משום מה, לא מצאה חן בעיניה.
ראתה את עצמה רפלקסולוגית, מעסה את רגליהם של נשים וטף ומביאה מרפא לכאבי אוזניים. גם התמונה הזו חרקה לה משום מה בעיני הדמיון.
הבלבול תסכל אותה. "קחי את החיים בפרופורציה" אמרה לה מינה. כמה קל לה לדבר. כמה קלים הם החיים של מי שאינו שוחה בים של כישורים.
'שתקי'! אמרה בינה אל ליבה. 'כפוית טובה. כמה הייתה מינה משלמת כדי לקבל את המתנות שקיבלת את?'
חבל שמינה לא שמעה את המחשבות הדמומות שלה, והמשיכה להרביץ בה מוסר: "החיים שלך אינם תלויים בתחום שתלמדי ותעבדי בו, אחרי ככלות הכל, אלו אינם המטרה העיקרית בחיים, גם לא המשנית. מדובר בסך הכל באמצעי כהשתדלות לפרנסה". בינה הודתה לה בציניות על מנת המוסר הדהויה מרוב שימוש וחזרה לעיין בראש כבד בפרוספקט המיוזע.
ההורים שותפו בהתלבטות, רננה כיוונה, הרב בירך, אבל ההחלטה הסופית הייתה בסופו של דבר שלה. היא תלמד את שיטת המקלף. שיטה שעושה עכשיו את צעדיה הראשונים בשוק הטיפול הרגשי. יש לה כבר קבלות מלהיבות בשטח, יש לה גם הכשר של גדולי תורה. שלש שנים של לימוד מאסיבי והיא תהפוך למטפלת מצליחה, בעזרת השם.
יצאה בינה לדרך מרתקת רצופה תגליות לאינספור. נפעמה לגלות את ים השכבות המכסות את ליבה שלה ומסתירות ממנה עצמה את האמת על עצמה. לא קל היה להביט בפני הנקודה הערומה, האמיתית, המקולפת. זו שמספרת מה באמת כואב לה, ועל מה זועקת הנשמה. אחרי שחרשה חריש עמוק בתוך תוכה, למדה לעשות זאת גם עם אחרים. לקלף שכבה אחר שכבה. וכמו בבצל – היה גם הקילוף הזה מעלה דמעות בעיניים. ניסתה למצוא יחד איתם כוחות פנימיים ולצאת למסע מרתק של קילוף שכבות וריפוי, בעזרת הכלים אותם למדה, ולצמוח.
יחד עם הלימוד המרתק, החלה בינה מזהה את השקר שהילך סביבה בגוו זקוף ואיש לא מחה בעדו. הזיוף שעל פני האנשים המחייכים סביבה עקצץ את מנוחתה. הוא כיסה על ים של כאבים, רצונות, מאוויים, פחדים, חששות, המפעפעים מתחת לפני המסכות יפות ההבעה.
בחתונה של שרהלה הן שוב נפגשו.
מינה ליהגה בעליזות על שעור ג'מבורי שקיבלה היום בהשתלמות ועל ציורים שצלמה ממאגר שעומד לרשות לומדות הגננות. מינה כבר מתכננת את נוסח ההודעה שתבשר על פתיחת הגן הפרטי שלה, ביישוב העלום בו תגור בעזרת השם.
הבנות סביב פטפטו בעליזות. המלצרית תחבה מגש מדיף ניחוח בין הראשים שלהן, העסוקים כל כך בשיחה. "בורקס, או בלינצ'ס?"
מינה בחרה בורקס. מתעלמת בזדון מהשמן, הפירה והמרגרינה.
בינה בחרה ב"כלום, תודה" ומלאה לעצמה רצועות חסה וגזר בצלחת חד פעמית.
"את צמחונית או משהו?" מינה בחנה את השתיקה כבדת הראש שאפפה את בינה. בינה הנהנה באלכסון.
"לא צמחונית ולא פרחונית. רק ראיתי במטבח את כל הבורקסים נופלים על הרצפה הדביקה וחוזרים בשורה אסטטית אל המגש".
"מה עוד ראית שם?" איך היא מצליחה לשמור על ארשת מבודחת, המינה הזאת.
"ראיתי כל מיני דברים, אבל חבל לי לקלקל את התאבון שלך… הנה, תראי את סימני הדרך על כוס הזכוכית הזאת, שנותרו מן החתונה של שבוע שעבר. לא יודעת".
"תהיי בריאה. בשביל מה את מסתכלת ורואה הכל ומתעמקת ו…"
'וסובלת' השלימה אותה בינה בלבה, ונאנחה אנחה קשישת ימים.
הכלה נכנסה בסערה אל האולם, היישר אל תוך מעגל החברות החובק. התזמורת שאיימה לקרוע את עור התוף והרגליים שהתרוממו והידיים שהתנפנפו בלבלו את מחשבותיה של בינה.
מינה נסתה לסחוף אותה אל ההתלהבות הקולקטיבית. היא הרגישה פושעת. סוחבת אשה קשישה אל תוך מעגל של צעירות.
"למה כל כך קשה לך להתרומם?" שאלה בתוך אוזניה של בינה.
"אני מסתכלת על המחותנת. היא לא נראית טוב. משהו קורה לה או עומד לקרוא לה בעוד רגע" לאטה באזני מינה ועיניה – בריכות של אחריות עולה על גדותיה.
"מהיכן את יודעת?" צעקה לה חזרה אל תוך האזניים. "את נביאה או משהו?"
"ההילה שלה פתוחה. אין לה צבע בפנים והחיוך שלה עקמומי".
מינה סחבה את בינה אל מחוץ למעגל. הן מצאו פינה מוגנת יחסית מקול התזמורת הרועמת. מינה אחזה את כתפיה של בינה ולא נתנה לה להשתמט. "את חייבת להגיד לי, עכשיו, מה עם ההילה שלי". הזיק השובב בעיניה של מינה. אצלו היא דווקא לא מזהה זיוף.
הורידה בינה את משקפיה ובחנה את הפרופיל של חברתה כאילו הייתה בניין שיש למדוד את גובהו.
"היא סגורה הרמטית", הייתה האבחנה. "צבעה ורוד פסטל, ויש לך מצב רוח מרומם על חשבוני".
גם תורה של בינה הגיע לעלות על הרכבת. היא הייתה כלה צחורה ונרגשת, מודעת עד מאד למשמעות היום הגדול עליו למדה בכל דרך אפשרית.
הייתה בינה מקלפת גזרים בממלכה הפרטית שלה ומאדה שכבות של בצל, ובשעות העבודה עוזרת לבני אדם קטנים שלא חטאו, לקלף שכבות של כאב ולהגיע לנקודה הטורדת אותם.
"יש לה מגע של קסם" היו אומרות השכנות בספסל השכונתי. "הבן שלי הפך אצלה לבן אדם אחר".
לחתונה של מינה הגיעה כבר ההילה יחד איתה. וגם יומן הפגישות שלה הגיע, עמוס להתפקע. ושורה של נשים רצו לתפוס תור לחודש הקרוב.
"העולם הוא מקום מבהיל" בינה גזרה רצועות מלפפון וגזר והניחה אותם לצד חביתת העין. "למה את חושבת כך?" זאב ליטף את זקנו וזמזם ניגון ישיבתי. כל השלווה נסוכה על פניו. "אסור להוציא דיבה על העולם התמים והטוב שלנו".
"אתה באמת חושב כך?" בחנה אותו, תוהה. "אני מחפשת בו אנשים נורמאליים ולא מוצאת. כל אישה שאני מדברת איתה יש לה אגרופוביה, או קלסטרופוביה או אקרופוביה. במקרה הטוב אלו פוביות. במקרה הגרוע יותר – גלים של עצב רוח ועננים קטנים או גדולים. העולם שלנו משוגע. אני מתחילה לפתח פוביה כלפיו".
זאב משך בכתפיו. אינו מבין מה רע מצאה אשתו בעולם היפה, החף מפשע שסובב אותו.
בינה עיסתה את רקותיה. "היה לי יום לא קל. שלשה מטופלים בבוקר אחד, כל אחד והשק שלו, והכאבים שלו, והצער, והדמעות… כואב לי הראש".
"קחי אקמול, אפשר שתיים או לחילופין – אופטלגין".
בינה פערה מולו זוג עיניים לא מבינות. "אקמול, ועוד שני כדורים בבת אחת? אופטלגין? אתה יודע מה זה עושה לכבד?"
זאב המשיך ללעוס את זנב הלחם בשלווה. "לא יודע מה זה עושה לכבד, אני יודע מה זה עושה לראש. לי אישית זה מרגיע כאב ראש וגם לב, מנסיון".
בינה המשיכה לעסות את רקותיה. "לא יודעת… אני מפחדת. סוג של אקמול פוביה".
זאב סיים לברך ושקע בספה בתוך ספר.
בינה הסתובבה חסרת מנוח.
"לא יודעת מה יהיה איתי. מה יהיה כאן עם כולנו. אם ככה נראה העולם שלנו היום, איך הוא יראה בעוד עשרים שנה? איך אני עצמי ייראה ולאן כולנו נגיע?".
"זה באמת מאד מדאיג מה שאת אומרת" אמר זאב, ומשום מה לא היה נראה עליו שהוא דואג יתר על המידה.
"מה את מציעה לעשות?"
"הסבת מקצוע. אולי אלך לעבוד ב… גננות, כמו מינה? העולם של הילדים הקטנים הוא כל כך טהור ותמים ושלו ומבטיח, וכל מה שעל הגננת לעשות זה לשיר איתם שירי אצבעות ולספר פרשת שבוע ולגזור יצירות מופת"
"זה באמת נשמע מבטיח. למה שלא תעברי לזה, בעצם?"
"אין לי תעודה, וגם… רננה לא מרשה".
במבט הכחול ששלח לה ירחמיאל היו, לראשונה, ניצוצות אור.
"זהו, הם הלכו" הוא בישר לה מיד עם כניסתו לחדרה הקטן. "הלכו כל הנמרים, והם לא רוצים לטרוף אותי יותר".
"נעלמו על באמת?" החזיקה בינה בידיים שלו. שמחה בשבילו.
"בפעם הראשונה שעצמתי אתמול את העיניים הם נעלמו, לתמיד. אבל על באמת. תמיד זה לא קרה, אפילו שאמא אמרה לי מלנתאלפים פעמים שהנמרים נמצאים רק בדמיון שלי"
"ואיפה הם עכשיו?" שאלה בינה.
"נעלמו" צחוקו של ירחמיאל היה מאושר. "כנראה שהם באמת היו רק בדמיון".
הלוואי שגם היא יכולה לגרש את הנמרים שלה. הם נמצאים בדמיון שלה, בשכל שלה, ממנו היא אינה יכולה לברוח.
אחר כך הגיע ירמי. האותיות המתגמגמות שלו החלו להסתדר, אחרי תקופה של עמל, לכדי שורה מסודרת של מילים. שמחה חלקה ופשוטה נשבה מהעיניים של ירמי.
"כיף להם, לילדים התמימים, שרואים את העולם בשחור או לבן. או שהם בוכים, או שצוחקים. מי ייתן לי כתמימות הזו".
"זו אינה תמימות" אמר זאב ודפדף בחומש, להראות לה תמימות אמיתית מהי. בדברים י"ח נעצרה אצבעו.
"תמים תהיה עם השם אלוקיך" אומר הפסוק.
בינה עיינה בדברי רש"י. "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו".
"זה יפה מה שכתוב כאן" הרהרה בינה בקול. מחשבתה מהירה כחץ, כך אמרה רננה. דאגות עבר, הווה ועתיד עברו מול עיניה בקרוסלה. כל הכאבים וכל השכבות שקולפו ושלא.
האם נסתה פעם להסתכל על המכלול שלה בתמימות מקבלת?
הביטה מן החלון, מלווה במבטה את צעדיו הקלילים של ירמי. עץ ירוק הניע את עלוותו וציפור זמררה עליו שיר. זבולון השכן טייל בנחת, בוחן את החדשות בעיתון.
אלפי פריטים ניגנו את מנגינת השגרה. מי אמר אתמול שהעולם הוא מקום מבהיל?
זה המקום הגדול שיש לה במוח ובלב. המקום שנפגש עם כל כך הרבה כאב.
והמקום הכאוב הזה – שוכח.
שמישהו, שנתן לה את ים הכישורים וההבנה, נותן לה גם כוח לעשות חיל. ואותו אחד שלח לה היום כל כך הרבה זוגות עיניים שהמבט הכבוי בהם נדלק.
ויש מי שנתן לה גם – כאב.
אולי זו התמימות, ואולי הדעת. אולי שניהם ביחד דוחפים אותה להרים עיניים למעלה ולהודות. פשוט להודות. בתמימות. כמו שעושים ילדים קטנים וטהורים.
"נתת לי דעת אבא, נתת לי מכאוב. תודה על שניהם, כי לא הייתי מוותרת על עסקת החבילה הזו".