שעון השבת כיבה את האורות בבית וגם בסוכה. הרשי עדיין עמד בפתח הסוכה הקטנה, בוחן אותה שוב מקרוב: בחושך היא נראית שונה ואחרת. הרוח הלילית מזיזה את שרשרת הנצנצים והם משפריצים אורות קטנים לקיר שממול. למרות האור שכבה, הסוכה לא חשוכה לגמרי, הקירות העטופים בלבן עדיין בוהקים, ובתוך הקופסאות של קישוט האושפיזין, יש אורות קטנטנים מרצדים.
הרשי הקשיב לשקט. בסוכה יש מנגינה, למרות שאף אחד לא שר אותה, ובכל הסוכות כבו מזמן האורות והמנגינות.
יוחנן, כאילו הרגיש שהוא מסתכל בו, הרים את פניו מהשמיכה וחייך אליו. "לילה טוב" הוא לחש. הוא עצם את עיניו והרשי ידע שהוא עדיין ער. השמיכה של אבא התחילה לזוז. אוי ואבוי, הרשי לא רצה להעיר את אבא. הסתכל שוב על הפנים של יוחנן שעשו את עצמן ישנות וסגר בעדינות את הדלת.
יוחנן אמר לו לילה טוב כאילו הכל רגיל, כאילו לא ראה.
ואולי הוא באמת לא ראה?
זה לא יכול להיות. הדף שהרשי קיפל והניח בתוך ציפית הכרית של יוחנן, לא היה קטן בכלל. הוא היה אמור לדקור אותו, להפריע לו לישון. אם יוחנן יצליח להרדם בכל זאת ולא להבחין בכלום, הוא כנראה מאד מאד עייף.
יש לו ממה, כנראה. שבוע שלם הוא עזר לאבא עם בניית הסוכה, והתרוצץ בשווקים של ארבעה מינים. בחוץ היה חם, יוחנן הזיע נחלים של מים. עכשיו הוא ודאי מרגיש את כל העייפות.
גם הוא הרשי התרוצץ והלך ועזר, אבל יוחנן גדול יותר, ודרשו ממנו הרבה יותר עזרה.
הבית היה שקט, מהפלטה החשמלית עלו ריחות נעימים של תבשילים חגיגיים, המיטה הייתה מוצעת יפה, במצעים החדשים שנקנו לכבוד החג. הכרית היתה תפוחה ומזמינה ובכל זאת, הרשי לא הרגיש עייף בכלל.
אם יוחנן היה רואה את ההפתעה שהכין לו, אם היה אומר לה משהו, אפילו מילה קטנה… הוא נשכב במיטה והתכסה עד מעל העיניים, אולי ככה תבוא העייפות ותקח אותו לעולם החלומות. העייפות הייתה שם, אבל העיניים של הרשי לא הצליחו להעצם.
החדר היה ריק מדי, ושקט מדי. הוא גדול ונקי ויפה. הסוכה קטנה כל כך, בקושי יש בה מקום לאבא וליוחנן. עד שהרשי יגדל, הם יהיו חייבים למצוא פתרון לסוכה גדולה יותר. איך? הלוואי שיעברו דירה עד אז, או יבנו מרפסת ענקית.
הרשי נכנס התכסה עד מעל הראש. היה חשוך בפנים, והרשי ניסה לחייך בכל הכוח. כשמחייכים, השמחה באה לאט לאט, אמרה להם פעם אמא.
ובסוכות מצווה לשמוח. הרשי זמזם בשקט ושמחת בחגך, ואחר כך הוא הגביה טיפה את הקול, אין סיכוי שמישהו יתעורר. הסוכה רחוקה, וגם החדר של אמא.
הרשי הסתובב לצד השני. תמיד מהצד הזה הוא רואה את הראש של יוחנן מציץ מתוך השמיכה, והוא מחייך אליו, מספר לו סיפור או שניים עד ששניהם עוברים לאט לממלכת החלומות. הרשי יישר את הכרית מתחת לראש, משהו היה לו לא נוח. מישש את הכרית, ניער אותה, ומשהו התעופף כמו ציפור מתוך הציפית, אל הרצפה החשוכה.
העיניים של הרשי התעגלו בחושך, מתאמצות לראות את הדף ומה שבתוכו. הוא התקרב אל החלון, הסיט את הוילון הצידה ופרש את הדף מול הירח של אמצע החודש, שחייך אליו מהשמים.
הערשי צמצם את העיניים וקירב אותן אל הדף, ובסוף הצליח לזהות את הכתב העגול של יוחנן:
להערשי אחי, הכי הכי.
שבעה לילות לא נישן ביחד. אני אהיה בסוכה הקטנטונת, ואתה תישן לבד בחדר הילדים. אם יהיה לך משעמם לבד, אולי אפילו קשה להרדם, תזכור שגם לי יהיה קשה בלעדיך בסוכה הקטנטונת, בלי הסיפורים לפני השינה שאנחנו מספרים זה לזה, וכל הסודות הקטנים. כמה חבל שהסוכה שלנו קטנה מדי, בקושי יש מקום לי ולאבא…
הרבה זמן חשבתי מה נעשה. והיה לי רעיון. בכל לילה נכסה את עצמנו בשמיכה ונספר לעצמנו בשקט סיפור לפני השינה, כדי שנזכור אותו לבוקר.
ובבוקר, מיד אחרי מודה אני, תבוא אלי לסוכה ונעשה השלמות…
הערשי חייך לעצמו. אז גם יוחנן כתב לו מכתב! מעניין שלשניהם עלה הרעיון הזה בו זמנית. אולי זה אומר שהלבבות שלהם מאד קרובים זה לזה, כמעט כמו תאומים.
אמא סיפרה פעם, שלתופעה הזו קוראים טלפתיה.
הערשי חזר למיטה והתכסה עד מעל הראש. בשקט, הוא התחיל לספר לעצמו סיפור, סיפור שיספר מחר בבוקר ליוחנן בסוכה הקטנה.
"היה היו שני אחים", כך התחיל הסיפור. "שאהבו זה את זה מאד. לפני שנפרדו למשך שבעה לילות, הם כתבו זה לזה מכתב, והכניסו אל תוך הציפית של הכרית. שכב כל אחד מהם במיטה, ולא הצליח להרדם. כי כל אחד חיכה שהשני יבוא ויאמר לו תודה.
רק בלילה בלילה, כשהסתובבו בפעם החמישית לצד השני, גילה כל אחד מהם, שגם האח האוהב שלח מכתב, וכנראה, גם הוא שוכב עכשיו במיטה, ומצפה שאח שלו יבוא ויגיד תודה". לפני שהערשי סיים את הסיפור, נעצמו העיניים שלו.
עוד לפני שסיים לחלום את החלום, נפלו קרני שמש צהובות מהחלון ודגדגו לו את העיניים. הערשי נטל ידיים ואמר מודה אני, שפשף את העיניים ומיד הרגיש שמישהו מסתכל עליו מפתח החדר.
הוא הרים עיניים, יוחנן כבר עמד במפתן הדלת, לבוש ומחייך. הם נכנסו שניהם אל הסוכה הקטנה, עזרו לאבא לגלגל הצידה את שני המזרנים ופתחו יחד איתו את השולחן המתקפל.
אמא הכניסה ספלי קפה אל הסוכה.
"איך עבר הלילה?" שאל הערשי את יוחנן, והיד שלו מיששה את המכתב שקיבל.
"איך עבר הלילה?" שאל יוחנן את הערשי, והיד שלו מיששה את המכתב שקיבל.
"הטלפתיה עובדת, אה?" אבא חייך ולגם מהקפה. "אתם מזכירים לי סיפור" אמר אבא, "סיפור על שני אחים: האחד היה עשיר בלי ילדים, השני היה עני ולו עשרה ילדים". אבא הציץ בשעון. "התפילה תיכף מתחילה, אספר לכם בדרך, בקצרה".
הם החזיקו בזהירות בארבעת המינים שלהם, ויצאו אל בית הכנסת יחד עם אבא. "היה היו שני אחים" התחיל אבא שוב תוך כדי הליכה. "הם גרו בשכנות, ובין שני השדות שלהם הפרידה גדר. מדי לילה קם האח העשיר, חשב על אחיו העני והזיז את הגדר לכיוונו, כך שהשדה של האח גדל…
כמה שעות מאוחר יותר קם האח השני, חשב על האח המסכן שאין לו ילדים, לפחות יהיה לו שדה גדול… והזיז את הגדר לכיוונו, כדי שהשדה שלו יגדל". אבא דיבר והתנשף, הם התקרבו בצעדים זריזים אל בית הכנסת.
"ובלילה אחד, כששקט היה השדה, ורק צרצר אחד שר לו בין השיבולים, נפגשו שני האחים לאור הירח… זהו, הגענו לבית הכנסת".
הם נכנסו פנימה. הערשי ויוחנן התפללו בכוונה את תפילת החג, וכשנענעו את המינים, מאוגדים באגודה אחת, נגעו הלולבים זה בזה, וחייכו.
