הם הגיעו הרבה לפני הגשם האמיתי:
טיפות "גשם של מבצעים" בכל הצבעים והצורות, ובמרכז המסחרי הסמוך לי מרחק קצר של הליכה, פועלים אכן גשמי המבצעים את פעולתם, ומשיגים מטרה כלשהי… ראיתי זאת לפי הנהירה של אנשים נשים וטף, ובעיקר טף, לכיוון המרכז וממנו.
הנה מתקרב אלי ואל ספסל התחנה שלצידי גשם לבן וחינני של.. בלוני הליום.
משפחה נחמדת וברוכת צאצאים משתרכת בשורה לא סימטרית ועליזה במיוחד, חיוך מסופק על פניהם, וביד כל אחד מהם חוט מסתלסל וממנו משתלשל בלון יפה תואר, מבריק, לבנבן ועליו סמל נעלי המותג אשר זה עתה קנו.
מקפצים להם ילדי המשפחה בעליזות מצטחקת. מרוצים מן הטיול הנחמד לו זכו, והבלון הממריא מעלה מעלה מוסיף למצב רוח ולאווירת החגיגה.
אם המשפחה משרכת רגליים עייפות, לא קל היה המבצע, מדידה אינסופית לשישה זוגות רגליים שובבות וקופצניות, אין זה דבר של מה בכך, והיא הותירה אותה מרוקנת מכוחות.
היא מביטה כלפי השמים, אשר ענני נוצה קלים משייטים בה, כאילו היינו באמצע הקיץ.
"עכשיו נתפלל חזק יותר שהגשם יגיע, הנה, אפילו אנחנו כבר מוכנים לו, והוא כבר לא יפתיע אותנו" אומרת האם בחיוך לאה לשיירה אשר מקיפה את העגלה. "נתפלל חזק חזק לה'"
"שלא יגמרו לנו המים בברז חס וחלילה חס ושלום, יחד עם המים של הכינרת" אומרת ילדה אחת, נראית כבת שש. קמטי דאגה חרושים על מצחה, ומשא כבד רובץ על כתפיה השחוחות…
"משיב הרו-ח ומו-וריד הג-שם, ותן טל ומטר, לבר-כה" פוצחים קטני המשפחה במקהלת זמר חגיגית. ובלוני ההליום עולים ויורדים לפי קצב המנגינה החמודה…
"כובע על הראש, כפפות על הידיים, מעיל ואפודה, לא לשכוח מגפיי-"
"אני מקווה בשבילכם שטיפות הגשם לא יחדרו מבעד לנעליים האלה." קוטע פתאום קול בס את שירתם הענוגה. ואני מבחין כי אישה יושבת בפינת הספסל, עגלת קניות על ידה. איך זה שלא הבחנתי בה עד עכשיו?
"למה? הן חזקות כמו עור א מיתי! ככה הבטיחה המוכרת" מוציאה ילדונת אחת את נעליה מקופסתם בחבה גלויה. "המוכרת הבטיחה שאפילו מבול לא יהרוס אותן, והן גם כל כך יפות!" ידיה מלטפות במתיקות נוגעת ללב את קישוט הנצנצים המעטרים פרפר ורדרד בצד הנעל.
צחוק עולה ומתגלגל מעם ספסל התחנה.
"המוכרת הבטיחה? המוכרת הבטיחה! חה חה. וכמה אחוזים היא מרוויחה עם כל זוג נעליים שהיא מוכרת, גם זאת היא ספרה לך?" היא פונה אל האם, המכרכמת את פניה, ונראה כי היא רוצה לסיים את השיחה במהירות. היא מביטה אל האופק, שותקת, מייחלת לאוטובוס שיגיע ויגאל אותה מן השיחה הכפויה הזו שאינה לרוחה.
"אף פעם לא תאמיני להבטחות של מוכרת" מחנחנת האישה את קולה. " וכמה שילמת על אלה עם הפרפר והנצנצים? ואל תתלהבי מהם, הנצנצים, אגב, יורדים כולם תוך יום יומיים של לבישה. מניסיון!" היא מוסיפה ונותנת עצות "זהב" חינם אין כסף.
"כמה שילמת עליהן?"
"זה היה מאד זול. מחיר מבצע!" שוב הילדונת. אינה שתה ליבה לאימה המנסה להסות אותה ואינה מצליחה.
"זה היה מחיר זול מאד. מאה עשרים ומשהו שקל לזוג. חמש אחוז הנחה.! ועוד קבלנו בלונים מיוחדים שעולים למעלה בגלל שהם מוכנסים באוויר מיוחד שמתגלץ' כלפי מעלה!"
"זה זול, זה?" שוב פונה האישה אל האם השותקת, מתעלמת מן הילדה החיננית מספקת האינפורמציה. "ואני קניתי אותן נעליים רק בלי הנצנצים שיורדים ממילא, בפחות ממאה שקלים בחנות הסמוכה. אז מה שהם נותנים בלוני הליום? לכן יסחטו את כספי?
אני אומרת לך, מניסיון. אסור להיות תמימים ונאיביים ולהתפתות לכל מיני בלונים מנופחים ומבצעים שקריים. והחנות הזאת, בה קנית נעליים לכל המשפחה, הם מומחים בזה, מניסיון!"
מילותיה של האישה נותרות תלויות באוויר, מול פיותיהם הפעורים של ילדי המשפחה ומבטה חסר הנחת של האם.
מקהלת הזמר פסקה זה מכבר, ובלוני ההליום צנחו, מכורכמים, אל אספלט המדרכה האפורה שתחתם.
מחט מושחזת דקרה בהם, והוציאה את כל האוויר "שמתגלץ' כלפי מעלה"…
"מותר להזהיר אדם מפני חנווני שהוא רמאי, לפני שהוא קנה מהחנווני ויש עדין אפשרות להצילו מנזק והפסד. אולם אם האיש כבר קנה מחנווני שרימה אותו, (במחיר, במשקל, בטיב וכדומה) ולפי ההלכה אין הוא יכול לדרוש חזרה את כספו, אסור לספר לו על כך."
(נצור לשונך, הלכות רכילות פרק תשיעי סעיף ט')