זקנקנו הכתמתם של ר' לייבל התנועע מעלה ומטה, עיניו הירוקות, הרושפות תמיד, עצומות היו, כל כולו שקוע היה בשיר.
מסביב היין נשפך כמים, הדלת סבה על צירה, משלוחים עטופים צלופנים בשלל צבעים וניגון פורימי עליז.
בחוץ נסתה הרוח – לשווא – לפזר את ריח האלכוהול החריף.
לא הרחק משם – בחצר הקודש, היה ר' יענקל מתנדנד ומפיו נשפכות ברכות – בחינת נכנס יין יצא סוד.
חסידים מאבדי יציבות התחננו לעוד קצת, מהמר הזה. בכי מתרונן וצחוק מתבכיין וחבוקים עזים של "חסידישע שכורים"…
בחוץ סער הכל וגעש, ובפנים, בביתו, המשיך ר' לייבל לשיר. זקנו הכתמתם לא התייאש מלנוע, אף עיניו עדיין לא נפקחו, דבקות של חסיד בשעת ניגונו…
אך לא היה זה "מה ידידות", ולא "קה רבון", גם לא זמר חדש של "להודיע".
אזניים רבות הזדקפו, מתפלאות, החלון הנושן חרק בתמיהה, מה זה ארע לו, לר' לייבל?! בנים כשתילי זיתים לו, והתפלאו הם כולם. אך ר' לייבל המשיך בשלו: "את המן תלו על עץ גבוה, את ויזתא על עציץ"…
הדקות עוברות ומצטרפות לשעה, והוא עדיין בשלו.
את פשר החידה גילו אח"כ כולם. כיפת קטיפה מבויישת על רעמת תלתלים, זוג עיניים תוהות, מבולבלות, מחפשות… אוריאל.
הוא התחזק לאחרונה, וכשבקשו להטעים אותו בטעם פורים יהודי – שלחו אותו אי אילו חסידים אל ר' לייבל השתקן.
אדם, אשר ידוע כשתקן גדול, ומילותיו מדודות, אך בהגיע פורים הוא פותח פה מפיק מרגליות, והשמחה בביתו משתפכת על גדותיה.
את קבלת הפנים הלבבית לא ישכח אוריאל לעולם.
ולעולם גם לא ידע, שאת השיר החביב והפשוט הזה, אשר הכיר עוד מימי ילדותו הרחוקים, שרו לכבודו.
שפתיו הביישניות התעקלו לכדי חיוך.
ויחיד היה אוריאל, מכל מסובי השלחן ומבושמי היין, שהצטרף אל השיר.
הרי ר' לייבל כולו דביקות.
הגשם חלף עבר, עת הזמיר הגיע, אביב נאה הסתתר מאחורי קיץ וימים זועמים של חורף החלו מפנים את דרכם אל ימי אדר.
יום בהיר, הוציאה חנה – בתו של ר' לייבל – מכתב מתיבת הדואר.
הזמנה פשוטה לשמחת כלולות אשר תתקיים באולם מוכר בקצה העיר.
רק שמות בעלי השמחה זרים לה, מוזרים.
הציץ ר' לייבל השתקן אל הדף, קישת את גבותיו הכתומות והמהם משהו מתחת לשפמו. אוריאל שחר נישא בשעטומ"צ, מה לזה ולו?
מילים כחולות, עגולות בפינת הדף צדו את עיניו:
אשמח לראות את כבודו וב"ב משתתפים בשמחתי
ואם תביאו אתכם מעט משמחת הפורים…
שלכם – אוריאל.
הוסט המסך בראשו של ר' לייבל, ונזכר באותו יום, בו מכסים ערפילים את מוחו… נזכר בכיפה הקטנה על רעמת תלתלים… כבר מתחתן? ההזמנה יהודית כ"כ ופשוטה!
למחרת, עלו ר' לייבל ורעייתו על אוטובוס עירוני מקרטע, והגיעו, מתנשפים, אל האולם הקטן.
על רקע גוונים מדהימים של שקיעה, עמדו הכן ארבעה מוטות החופה. הוא, בתווך, בן ישיבה אמיתי: חליפה מגוהצת, מגבעת שחורה, דמעות טהורות… הכלה צנועה וחסודה.
ראש ישיבה מוכרת נתכבד להיות מסדר הקדושין, רבנים ידועי שם נשאו ברכות, הכל כ"כ רגיל ושגרתי, כל כך לא רגיל, למי שיודע…
ושוב הגיע פורים על שלל ניחוחותיו, ושוב נעו השכורים אנה ואנה בחצר הקדש וברכות נטפו מפיהם, עיניים מתחננות התגלגלו אל הרבי:
"נאך אביסאלע וויין"!
והם הגיע, הפעם שניהם, אצילות חפפה עליהם.
שלוש דפיקות ביישניות, והדלת נפתחה בסערה:
ר' לייבל השתקן בכלל לא שתק –
פניו האדומות קבלו את פניהם בצחוק רועם. עיניו הירוקות חייכו את הרחב שבחיוכיו. וכבר התיישבו כולם לסעודה, ופצחו ב"זמר" הפורימי המוכר, מתמיה, מקרב:
"את המן תלו"…
אוריאל כבר לא התבייש.
