יהודית היא גאונית, הראש שלה רץ קדימה על אלפי קמ"ש, והיא עדיין מוכרת בחנות נעליים, במשמרות, מגרדת בקושי גדול את האלפיים שקלים לחודש. "אם רק היית מציעה את הרעיונות שלך למשרד הפטנטים, היית מתעשרת" אומרת לה הסביבה הקרובה, והיא ממשיכה לרוץ מדי בוקר וערב לחנות הנעליים, לטפס על שרפרפים, לבדוק אם האגודל לחוץ מדי ולצבור הררים של שחיקה ועייפות.
חנה היא אמנית, שידי זהב לה ורק קירות ביתה יודעים על כך. היא ממשיכה להיות סייעת לגננת, עם בונוס שלושים לילד, עבור החלפת טיטולים. "אם רק היית מציעה את היצירות שלך לתערוכות אמנות גדולות, אם רק היית מתחילה לקשט קירות במקומות הנכונים, היית מתעשרת" אומרת לה הסביבה הדואגת. "עזבו, מי יסתכל עלי" היא אומרת ופניה נפולות. "השוק מלא בציירות ידועות שם, מי יפתח לי דלת". וממשיכה לגרד שלש אלף בחודש לפני ניכויי החובה.
חנה היא תופרת ליגה, ושולמית היא סופרת בפוטנציאל, שכל ספריה ייחטפו, אם רק יגיעו אל העיניים הנכונות.
הן, ועוד מליוני אנשים ונשים מתרוצצים בעולם התעסוקה בתוך משבצת צרה וחונקת עטופה בשלש מילים:
אין לי סיכוי.
הגיע הזמן לקלף את המילים האלה, לגעת בחומות שמתחת, ולגלות שהן חומות מנייר.
לוקח זמן להפיל אותן,
אבל זה אפשרי.
לפרוש כנפיים ולגלות, שהשמיים הם הגבול.