"הנה…ישועתי, אבטח ולא אפחד" שלהבת אש מתרוממת באוויר, חותכת את החושך. מיני בשמים חודרים עמוק אל מערכת הנשימה, מנסים לפצות על נשמה יתרה שאיננה.
שבוע טוב!
עיני סוקרות את הבית על תכולתו ההפוכה,
ניגשת לערימת כלים, מקפיצה בועות סבון על סקוטש והאוזניים בסלון. גם העיניים.
מטאטא צייתן בידיים של צילי מנסה להפעיל חבורת ילדים שיצאה מהמסגרת: בואו לסדר את הבית של סבתא.
אהרון שומר על הקטנים בספה, צילי מתרוצצת, אני מבטיחה פרס מארון ההפתעות למי שאוסף הכי הרבה משחקים. הצצה אל הסלון מגלה לי את רבקי. עומדת זקופה מדי ליד אדן החלון, לא מסכימה לעזור גם לא לפנות את השטח לעובדים האחרים.
"רבקוש, אני צריכה את העזרה שלך!" אני מרימה קול, מזמינה אותה למטבח. אין תגובה. "רבקי את שומעת אותי?"
"מה!" בת השמונה משרכת רגליים קשישות ומתקרבת אלי. "מה שלומך רבקוש? איך בבית הספר? את יודעת שהמורה שלך לרנר היא בת של חברת כתה שלי?"
"יופי" שום ברק בקולה. "מה לעזור לך" אין סימן שאלה בסוף המשפט.
"את יכולה לנגב את הכלים הרטובים מהשולחן? שיחזרו לארון יבשים".
"אין לי כוח"
"אז תשבי כאן לידי ותפטפטי איתי? משעמם לשטוף כלים לבד". מסבנת סיר ענק, כתם עקשן מודבק בתחתית, אולי צמר פלדה יעזור.
"טוב".
מעיפה מבט מוטרד בילדה. אנמיה אולי? משהו גרוע מקנן בה? ואף אחד לא מגלה לי… סיר מחליק לי מהיד, מקרקש במפגש עם הרצפה.
רבקי קופצת מהכיסא, ידה מלפפת את ידי, רעד עובר בינינו. "נבהלת?".
רבקי מלקקת שפה יבשה. "זה היה רק סיר" אני מנסה להרגיע. הילדה מתיישבת, רופסת. עיניים מטיילות לחלון. "זה לא היה יירוט סבתא?".
מתיישבת לצידה, מלטפת כתף ולא יודעת מה לומר.
"בעוד שעה יוצא האוטובוס לצפת" אהרון מזכיר לכולם, החוורון בפניה של רבקי מעמיק; הקול שלה גבוה ועצור: "אולי אני נשארת אצלך סבתא? יש בית ספר טוב גם בירושלים".
צילי נאנחת. "כבר היינו כאן שבוע וחצי. את צריכה את הבית שלך, את הילקוט ואת החברות. בתי הספר פתוחים עכשיו, זה סימן שנגמרו האזעקות". רבקי לא סומכת על צפי משוער. "הם הבטיחו שלא יהיו יותר? לא אזעקות ולא יירוטים ולא שום טילים וכטבמי"ם?" מחזיקה במשענת הכסא.
"אף אחד לא הבטיח כלום" צילי מעבירה סמרטוט לח על שפריץ כתום לאורך הקיר. אוספת גרביון סורר ושני קלפים מהמשחק החדש. רבקי עומדת בלי נוע, העיניים גדולות ובולטות. אחר היא חוזרת לאט אל הסלון.
"לא אוהבת את צפת" היא משמיצה את עיר השמיים והקסם, הניגונים והסמטאות והקדושה הקדמונית. "ירושלים הרבה יותר יפה"
"יכול להיות" אהרון רוכס מעילים לכולם, מעמיד אותם ליד הדלת. הבנים סיימו להרים כסאות ולאסוף גבעה בינונית אל הפח. שלוש שקיות גדושות אשפה מתנדנדות כבר בידי הבחורים ועוד שקית אחת של בקבוקים למחזור. רבקי עודנה עומדת. צילי מושיטה לה יד, מושכת אותה כמעט בכוח אל הדלת. "תגידי יפה שלום לסבתא" הקול שלה עייף מעשרה ימים של חיים על מזוודות. "הבית מחכה לנו והשם שומר על צפת בדיוק כמו ששומר על ירושלים".
יש תקיפות בקולה של צילי ואני נושכת שפה. שומרת על הלשון שלא תחליק. מורגלת בתנועה הזאת, ימיה כימי סבתאותי. השם נתן את הילדה הזאת לצילי וגם את התבונה איך לנהוג איתה. לי נשאר להסתכל מהצד, מקסימום להתפלל.
הופה. להתפלל.
המשפט המנצח מעורר בי כמיהה אל הכותל. קיר הדמעות ושכינה שלא זזה, מקום לספר בו הכל ולפרוק מועקות. פריווילגיה למוצאי שבת חורפית.
רב קו וטישיו בתיק קטן וצועדת אל התחנה. קו אחת נכנס אל תחנה שלא מאד התמלאה בינתיים. מתקפת, צועדת אל ספסל פנימי מבקשת לי שקט אחרי ימים סואנים ושבת של סער וסופה. מתיישבת סמוך לחלון, נושמת עמוק. "אפשר לשבת כאן?" אשה לא מאד צעירה אבל גם לא קשישה מתיישבת לצדי, מכל המקומות באוטובוס.
"הקו הזה מגיע לכותל?" היא פונה אלי בשאלה,
"אם את שואלת את כנראה לא ירושלמית…"
"אני צפתית" מהנהנת מטפחת גדולה.
צפת. "עיר של שמיים וקסם, ניגונים וסמטאות וקדושה קדמונית" אני מתפייטת. אור בעיני האשה.
"את מכירה את צפת מבפנים…"
"יש לי שם בכורה וחבורת נכדים…",
"אז מה, ברחתם?" אני שואלת. פיצוצי יירוט באוזני, אזעקה אחרי אזעקה, את התאורים האלה אני מכירה מקרוב, את הסיוטים גם. "לברוח? ממי? ולמה?" האשה בודקת אותי במבט לא מבין. "עשיתי לי 'ערב כותל'… זמן איכות לעצמי".
מוצאת את עצמי מספרת לה על רבקי ועל החרדה הגדולה שעוטפת אותה, על הרצון שלה לברוח מהבית עד יעבור זעם. על יירוט קרוב מדי שהתפוצץ מעל ראשה, כשהייתה עם חברות בגינה. על דריכות קפיצית, על חוסר תאבון וחוסר חשק ומתח שמשתיק לה את כל חוויות הילדות.
האוטובוס גונח, מתעקל במעלה הרחוב, מהחלון מציצים אלי מאות מצבות אבן. דיירי הר הזיתים כבר לא פוחדים מכלום. שואלת אותה מה אני יכולה לתרום מהמקום שלי, בלי לחנך או להתערב מדי.
האשה מהרהרת, שבילי חכמה מעטרים את מצחה ולרגעים אני מגחכת על עצמי. מטען שלא שיתפתי בו אף אחד מוצא את דרכו משתפך פתאום, לאוזני אשה שאפילו את שמה איני יודעת! הפרט היחיד הידוע לי הוא שהיא צפתית.
"לא הצגתי את עצמי" היא קוראת מחשבות? "שמי אמונה אלפנדרי ואני עובדת בשרות בריאות הנפש למען הילד באזור הצפון". היא מושיטה יד ללחיצת הכרות. "אני הינדה לוינגר, סבתא של רבקי… אז לא משעמם לך בתקופה הזאת, אה?"
"ידינו מלאות עבודה, מטבע הדברים".
"נו אז אולי את הדמות הנכונה להתייעץ איתה…".
"לא יכולה לייעץ לך על רבקי באופן ישיר כי איני מכירה אותה אבל את התופעות שתארת אני מכירה גם מכירה. עשרות ילדים פונים אלי בתקופה הזו עם אותן תופעות שתארת" אמונה מביעה אמפטיה לעם שלם.
"יכולה לומר לך באופן כללי וזה לא יחדש לך כלום: נס שיש לנו אמונה. היא שומרת על השפיות של כולנו. האמונה שלכל כדור יש כתובת והכל מנוהל מלמעלה במדויק, התפילה וההודיה הם סוד הרפואה לבלגנים הרגשיים של כולנו.
אני תמיד ממליצה לאמהות לחשוב יחד עם הילדים: מה נעשה בזמן אזעקה? יש אמהות שמתפללות יחד עם הילדים, יש ילדים ששרים ויש כאלה שצועקים וזה לגיטימי, אם סיכמנו על זה מראש.
אנחנו עורכים סימולציה: יוצאים החוצה עם הילדים ומתרגלים. נניח שיש עכשיו אזעקה, מה נעשה? אחרי אזעקה שהלחיצה את הילד לומדים לומר תודה להשם: הנה נגמרה האזעקה וברוך השם הכל בסדר עם כולנו. חום, אהבה וחיבוק בזמן פחד מרגיעים את הילד מאד.
כדאי לשים לב אם גם במוסד הלימודי יש מי ששם לב לפחד שלו, שיהיה שם בשבילו וילטף אותו. כשהוא מצייר טילים ויירוטים, לדוגמא, אפשר לציין: 'וואו אתה מצייר כל כך הרבה טילים וירוטים, כנראה אתה חושב על זה הרבה…'. אם אמא של רבקה תרצה לדבר איתי, היא יכולה ליצור איתי קשר". אמונה מגישה לי כרטיס ביקור והאוטובוס עוצר בתחנה האחרונה.
דלת אחרות פוערת דלתותיה. אויר ירושלמי מכה בפני, מביא דרישת שלום קרובה מהכותל. ניגשות יחד אל מכונת השיקוף. מניחה עליו סידור, חבילת טישיו וארנק. החפצים הבודדים נוסעים קדימה, מגיעים בשלום אל הצד השני.
אמונה מניחה תרמיל גדול יותר, גם הוא נבדק ונוסע קרוב יותר אל הכותל.
"ככה רואים אותנו למעלה" אמונה מחייכת, "כולנו עוברים מכונת שיקוף" מזכירה לה ולי אמונה וחיבור.
כותל הדמעות ממגנט אותי אליו, מתפללת על צילי, על רבקי על כל הילדים וגם עלי. שתעבור הדרך בשלום, ששום אזעקה לא תקטע אותה, ששלום ושלווה ישררו בלבבות קטנים, וחוסן יהודי, פנימי, אמתי ואיתן ימלא אותי ואת צאצאי עד סוף כל הדורות.
מחר תתקשר צילי אל האשה הטובה שפגשתי. אמונה תעניק הקשבה ועצות של זהב ותרצה להיפגש עם רבקי. לאט יסתמן האור, ילדה קטנה תצא לתהליך של ריפוי. והרפיה.
ואני? אמשיך לצפות מהצד, להתפלל ולהאמין בטוב של השם.
שלווה נוסעת איתי בכל הדרך הביתה.