התש"א 1941

מחנה עבודה אושוויץ / ארבעט מאכט פריי

שמש יוקדת מעל הצריף, מחדירה מבעד לחריצים נחיל יתושים. הם חגים סביב הצלחות, מוצצים את מעט הדם אצל שלדי האדם וממשיכים בדרכם. חם, מגרד, מתהפכת הבטן. נוזל עכור שמישהו כינה מרק נמזג אל צלחות. חברותיה חוזרות אל הספסל, לוגמות את המרק לאט. לאט. יד זדונית מזיזה צלחת מעליהן, היא נשפכת על רצפת הצריף המטונפת. לרגע מביטות חברותיה בצלחת הריקה המתגוללת בין רגליהן, באינסטינקט הישרדותי הן מתכופפות, מזות רעב, מלקטות טיפה ועוד טיפה, מוצצות עוד לחלוחית של חיים. אולי ישרדו את הארוחה הבאה. אולי לא.

יענטי משקיפה מהצד. מלטפת את שערותיה הדלילות, היכן שאמור היה להיות מונח הכתר. כתר מלוכה שקוף.

"מה איתך, יענטי? לא רעבה?" דבורה קמה מהרצפה רועדת, מגרשת יתוש עקשן.

היא מתקרבת מדי עם צלחת המרק. הריח שורף ליענטי את הנחיריים. "לא רעבה…" צחוק קטן מדלג בין ניסורים בבטן. לא רעבה בכלל! למה להיות רעבה? לועסת קפיס עץ שנשר מהדרגש, מנסה להשקיט את הקידוחים בפנים. דבורה הגיעה אל תחתית הצלחת. מחפשת עוד. ידיה של יענטי ריקות. מסתכלת על צלחת המרק של באשע. גוש קטן לבנבן שוחה בו.

"למה את לא אוכלת?" דבורה מתעקשת. "זה דבר אחר" אצבעה הרועדת של יענטי מושטת לצלחת. בחילה עולה בה. באשע אחוזת בולמוס, לא שומעת לא רואה. יענטי נועלת שפתיים עד זוב דם.

"את יודעת שמדובר בפיקוח נפש" דבורה מחזירה את הצלחת, תיכף ישובו אל עבודת הפרך. איך יענטי תשרוד?

יענטי מחייכת, "יום אחד אצא מכאן. אתחתן, אקים בית יפה…" ידיה מחבקות חלום רחוק ועיניה בשמים.

"יום אחד אקים בית, אזכה להביא ילדים לעולם, הדם שלי יעבור אליהם. אני רוצה להעביר להם דם נקי, לא רוצה ללכלך אותו במרק הזה".

"את לא נורמלית" דבורה מחמיאה לה. "רק בת שלש עשרה, תראי איך את נראית! איך נראה לך שתשרדי עד גיל שידוכים? בלי המרק אין לך הרבה סיכויים". "אכלתי בבוקר לחם, לערב נשאר לי חצי תפוח אדמה" הן יוצאות אל עבודת הפרך, קנה רובהו של קארל נושף בעורפן. שנעל, שנעל!

מבעד לערפל מחזיקה יענטי בחלום, עבר ועתיד מתמזגים בו: אמא הטובה עסוקה במטבח וקולה הרך מטייל בבית; נח'קע שואל משהו, אריה עונה לו, אהרן מצטרף לשירה טהורה סביב שולחן שבת, ריח שטרודל מטייל במתיקות בבית, מרים ואסתר עוזרות לה לעזור לאמא במטבח. ניגון גמרא שאין דומה לו עוטף אותה ברגעים של נים לא נים, מקדים את זריחת השמש. צבעים רכים, נעימים ומטושטשים מציירים לה בית שהיה.

היא מרגישה את נשמותיהם של אבא, אמא והאחים מסתכלות עליה מלמעלה, הן גאות בה, היא גאה בהן.

ככה ייראה הבית שהיא תקים, אלו הריחות שיטיילו בו, הקולות שייספגו בין קירותיו כשיבואו ימים טובים יותר.

מתוק היה החלום, הזרים בה חיים במקום המרק שאיננו.

שורה של בנות ממתינה בתור, לאן? הן לא רוצות לדעת. ממרחק לא גדול מיתמר עשן ונשמות קדושות מרחפות מעלה, חוזרות אל כור מחצבתן. אצבעות דקות דופקות על גבה. "מסכימה להחליף איתי?" עיניים גדולות מתחננות בלי קול. זו נערה בלתי מוכרת, מצביעה על שתי צלליות אדם הצועדות אחרי יענטי. "אלו אחיות שלי, אני רוצה להיות יחד איתן".

יענטי לא חושבת פעמיים. אחיה ואחיותיה הלכו מזמן, אם נשארו כאן אחיות לנחם זו את זו, לא תיתן להן את העונג?

יד לוחצת יד, ברגע של היסח הדעת מצד הממונים עליהן, הן מבצעות החלפת מקומות.

לא עוברות דקות אחדות והקבוצה ההיא, ובה שלש אחיות שהתאחדו מחדש, צועדת אל הקרימיטוריום.

שוב נוגעת יד בכתפה של יענטי. מעגלת עיניים מתפלאות. הקאפו, שנהגה איתן ביד קשה, לוחשת לה משהו לתוך האוזן, מצביעה הצידה:

"רואה את החלון הזה? מאך א פליטה" (תברחי). שוב ניצלה יענטי רגע של היסח הדעת, השתחלה מהחלון ומצאה את עצמה משתלבת עם קבוצת בנות אחרת, חייהן תלויים על חוט השערה.

והקבוצה הקודמת, הובלה אל הקרימיטוריום.

יענטי צועדת יחד עם בנות הקבוצה 'החדשה'. רוח קפואה צולפת בהן, אתמול היו כאן גם חנה'לה והינדא, היום כבר אינן. רגליים דקיקות עטופות סמרטוטים סוחבות אותה הלאה. מזמן איבדו את תחושתן. יענטי רוצה לחיות, בוחרת לחיות כל יום מחדש. צועדת גם אחרי שאזלו הכוחות. נושמת עמוק וצועדת. עולם עטוף במעטה של קרח. אופק אפור מספר על לילה אחד ארוך והיא עדיין צועדת.

נערה צנומה נשענת עליה. נושפת, לוחשת. "אנחנו צריכות להפרד יענטי, אני תיכף הולכת" יענטי זורקת מבט בפנים שקופות – אפורות לצידה. מורידה את הצעיף הכרוך על צווארה, כורכת סביב צוואר הנערה. מהדקת, נותנת לה יד. מתוך עולם שטוח שאיבד את צבעיו ורגשותיו מתחמם בה לבה של הנערה, הנשימה חוזרת אליה, איטית ומתמשכת. כוחות עליונים מוזרמים בה והיא ממשיכה לצעוד.

שנים לאחר מכן, היא תפגוש בויליאמסבורג באשה מכובדת, רבנית למראה. "את זוכרת אותי?" תשאל אותה זו ותביט אל תוך עיניה.

יענטא לא תזהה. הרבנית תזכיר לה את צעדת המוות ההיא, תספר על בית חדש שהקימה ודורות חדשים שבאו לעולם. "כל אלו שלך" יבריקו עיניה.

ויענטא תחייך בפשטות. לא תדע את שמה של הרבנית שהצילה, עד יומה האחרון.

השם צועד איתן, מזרים כוחות לשרוד. ברגעים שאזלו הכוחות עוברים על פניהן אנשי כפר, חמלתם מתעוררת והם זורקים להן מעט אוכל שמשיב את נשמתן, מעניק להן עוד קצת כוח לצעוד. יענטא תופסת פיסת לחם – מתחלקת עם חברותיה. מלפפון דל – פורסת ומתחלקת. לעולם לא תשאיר פיסות של חיים רק לה.

צעדת המוות מגיעה אל קיצה, יענטי מהבודדות ששרדו אותה.

ימים חדשים באים. חבולים ותשושים הם פוגשים את זמן גאולתם.

הכוח לחיות

כשמגיעים אנשי הצלב האדום אוזלים כוחותיה של יענטא. רואה את עצמה במראה ונבהלת: פניה נפוחות מקיפאון. רגליה זוג גלדי קרח נפוחים. לא נושאות אותה יותר. יענטי מרוקנת: הגרמנים נוצחו, הוריה אינם, המשפחה עלתה השמימה, לבד בעולם קפוא וזר.

לא נשאר בה רצון לחיות.

פקחה עיניים בבית חולים, רגליה שכמעט וקפאו למוות, מתחממות, התחושה חוזרת אליהן לאט.

קול מהעבר הטוב מכה באוזניה. הרופאה האהובה ממונקאטש העיירה, היא כאן או שזה רק חלום? "צ'רי" – מי דובדבנים מטפטפים לאיטם אל הפה היבש. יד חמה, מוכרת, מלטפת את הלחי הקפואה. "יענטוקה תשתי, יענטוקה תאכלי, את חייבת לחיות". היו צלילי הקול מדגדגים את אוזניה ומפשירים את הקפאון לאט.

שם מצא אותה איזידור שכטר דוד מצד אמא. שמח באחיינית היחידה שנותרה לו, עמד לצידה והמתין שתתעורר יענטי המוכרת. "את חייבת לחיות" התחנן לאוזניה.

והוא התעורר בסוף. רצון בוער לחיות, לבנות עולם חדש על הריסות העבר. לקפל את הצער ולהסתכל לעתיד בעיניים עם חיוך אמיץ. סוף שהוא התחלה.

כאב עמוק ילווה את רגליה כל ימיה, זכר לאותה צעדת קרח.

צלקת תקשט את צווארה מהסנטר ומטה, מזכרת מאותה צעדה איומה. עדות לזוועות שעברה, במקום מספר שלא נחרט בידה ואיש לא יודע למה.

קמה ונוסעת לצ'כסלובקיה. אולי מחכה לה מישהו במונקאטש, עיירה אהובה של אבא ואמא? לא קלה הייתה הדרך. לא פעם רדפו אחריה גויים רוסיים. היא הפטירה לעברם "יש לי טיפוס" והם, חוששים להדבק, נבהלו וברחו.

הבית היפה ממתין לה בדיוק כמו שהיה. כאן הם גרו אבא ואמא ושמונה ילדים, כאן גרו סבא וסבתא ודודה. חיים יפים של ביחד.

דופקת בדלת, הגויה פותחת לה, לוקח לה זמן לזהות. "זה שלך" היא מגישה לה שק מלא: פמוטי כסף, מעיל פרווה ועוד אוצרות יקרי ערך. הדלת נסגרת, לאן עכשיו?

מסתכלת יענטא באוצרות, נשאבת רק לרגע לעולם שהיה, בולעת דמעות ומרימה מבט קדימה. מוכרת אותם, נפרדת לנצח ממזכרות ילדות, חופנת סכום כסף בכיס. הכסף יעזור לה להתקיים לקראת עתיד.

שמועה עוברת במחנה הפליטים. "הקאפו עומדת למות" מספרות בנות זו לזו. יענטא כורה אוזניים ולב, שומעת על מקום אישפוזה של בת ישראל, שרצתה לחיות ובצוק הימים הפכה למקל בידם של הנאצים.

מצאה את חדרה, יושבת לצידה, מלטפת את ידיה ומדברת אל אוזניה דיבורים של נוחם.

"למה את עושה את זה?" שואלת חברתה בשאט נפש, "זו קאפו!"

"אבל היא יהודיה!" עונה לה יענטא, אורזת לה משלוח פירות. "היא יהודיה וכואב לה לבד". ובמקום שאין אנשים ונשים, תהיה יענטא היחידה שתלווה אותה עד ליציאת הנשמה.

"לעולם אל תדונו אחרים", היא תאמר לימים לנכדיה. "איך נדע מה עובר על יהודי אחר? באילו נסיונות הוא עומד… הקאפו הזאת לא עמדה בנסיון, בסך הכל רצתה לחיות. להשאיר אותה לבד בימיה האחרונים?".

העין הטובה תלווה אותה עד יומה האחרון. היא תראה רק את חצי הכוס המלאה, כי המחצית הריקה אינה ראויה למילים.

מחנה פליטים פריז / על חורבות עולם ישן

ארבע יתדות של חופה תחת כיפת שמים, נשמות המחותנים והסבים יחד עם כל האחים, האחיות, דודים ובני דודים; שעלו בכבשנים השמימה – התקבצו ובאו מעולם העליון, לחגוג את כלולותיהם. הכלה המהוללה יענטל שטרובל, והחתן החשוב יעקב פוטש, מלאכים טובים מובילים אותם אל חופתם.

כאשר כינורו של המנגן הפלאי ר' יו"ט ארליך זצ"ל מנגן את השיר שהולחן לכבוד האירוע, לא נשארת עין יבשה. מליוני רגעים של צער, אלפי רסיסים של געגוע, אין ספור דמעות שקפאו מזמן מצאו את דרכם החוצה יחד עם תווי השיר ומילותיו שנצרבו בהיסטוריית העם היהודי.

"אין אוזבקיסטן—". מספר השיר את סיפורו של נער צעיר וטרקטור שברח לבדו מהקולחוז, עמד לבדו בנסיון של יוסף הצדיק בדורו.

האולם הפך לשלולית, כשסיפור נגע בסיפור.

אל חופתם הם מגיעים עם נדוניה עשירה בזיכרונות וחמשה דולרים בכיס.

"לא נשאר לנו אף אחד" אומרת לו יענטא, "אין לנו ברירה כי אם להתחיל מחדש".

לאט ובנחישות נבנה הבית, העבר מקופל בקופסא סגורה. הרבה צער עבר עליה אבל עכשיו טוב! מדי פעם נפתחת הקופסא, מספרת על מה שהיה אבל לעולם לא חיה מחדש את הצער.

הוא צועד לבית המדרש, שוקע בלימוד שאהב. היא מוצאת עבודה, ילדים יהודיים באים לעולם, נושאים את שמות בני המשפחה הקרובים שעלו בסערה השמיימה. המטבח פתוח, ריחות מגרים עולים ממנו, ומדי שבת מגיעים האורחים.

תמיד יש להם מקום, ליהודים רצוצים שאחרי המלחמה. וצלחת חמה להשיב בה את הנפש.

וילדיה שספגו את אהבת השבת ממשיכים את המסורת: שולחן נפתח, כלים מכלים שונים מארחים סעודת מלכים. אורחים באים רעבים, יוצאים שבעים.

ממלכה של חסד נבנית בחיוך של פשטות. שנים מתקדמות, סבתא יענטא המכונה באמריקה 'ג'ודי' הופכת לדמות. יומה מתחיל ונגמר בחסד. סיוע ליולדות, התנדבות בבתי חולים ובתי אבות, גם בגילאי שבעים ושמונים.

אלול תשפ"ד 2024 ארץ הקודש / הגיע זמנך לנוח

הרחוב משחיר באחת. ילדייך, נכדייך, נינייך ובני נינייך ממלאים אותו לכל מלוא האופק. חן יהודי נסוך על פני כולם, צער וגעגוע לסבתא המלכה שניהלה את השבט בכל כך הרבה אהבה.

באבי יקרה שלי!

זוכה לעמוד כאן יחד עם מעל אלף מאתיים צאצאים שהשארת אחריך, בלי עין הרע. כולם באו ללוות אותך בדרכך האחרונה. כולם צועדים בדרך שהתווית להם בדם וקרח ואש.

נזכרת בכל השמחות שחווינו יחד. הגעת אליהם מארצות הברית בטיסה של למעלה מתריסר שעות, גם כשעברת את גיל תשעים המשכת לנסוע, להמתין בשדה התעופה, לטוס מעל אוקיינוסים ולנקום בנחישות את נקמתך בהיטלר.

נזכרת בבדלי הסיפורים המועטים שזכיתי לשמוע ממך, לא קל היה לפתוח את הכספת בלבך.

נזכרת בריקוד השטריימלים בכל חתונה. שורות – שורות של אברכי משי ובחורי חמד רקדו לפנייך ריקוד של כבוד, כשעמדת בפינתך סמוך למחיצה. מול הריקוד הזה חייכת חיוך שלם. "כל הילדים שלי טובים" לא הפסקת לומר תודה.

אהבת את כולנו, זכרת מי נולד למי גם כשזכית בדור חמישי.

הלוואי שנמשיך להתחדש כמוך, לראות עתיד, לחיות הווה, לגרום לך נחת למעלה.