בכל בוקר, כשמגיעה כתה ג' בבית הספר רביבי דעת אל ברכת התורה, עוצרת אותן המורה ואומרת, בכל יום את אותן מילים באותה הבעת פנים רצינית: "עכשיו, בנות יקרות, אנחנו הולכות להתפלל על התורה של אבא שלנו, ושל האחים שלנו, וגם – הבעלים, בבתים שתזכינה להקים בבוא העת, בעזרת השם".
המילים הקבועות האלה הפכו להיות כל כך מוכרות, שהבנות יודעות לדקלם אותן יחד עם המורה. הן היו כמעט לחלק מהתפילה.
סובב מעגל השנה על צירו. עברו הסתיו והחורף וגם האביב, ובעצומו של קיץ, דפדפה כתה ג' דף חדש בלוח השנה. חודש סיוון הגיע ובא ובכנפיו בשורה.
המורה צביה שלחה מבט מלטף על תלמידותיה האהובות שסגרו את סידורן ונשקו לו. "היום הגדול הולך להגיע" אמרה ברטט התרגשות. "היום אליו התכוננו במשך שנה ארוכה. שוב אנחנו עומדות לקבל את התורה".
"אנחנו? מקבלות את התורה?" מלי לא הבינה. "האבות מקבלים את התורה, בכל שנה מחדש" אמרה שני הידענית. "ואמא שלנו מכינה את הקמח לתורה" הוסיפה רבקי, שאמא שלה מנהלת קייטרינג ידוע. "אנחנו, בסך הכל ילדות!" סיכמה שרהלה. המורה צביה רק הקשיבה, וחייכה.
היא סגרה את הקלסר עם מערך השיעורים שלה, והכניסה אותו לתיק. שלבה את ידיה ואמרה. "אנחנו שותפות בתורה כמו השותפות של יששכר וזבולון" הבהירה לבנות. "ויש לנו גם את חלקי התורה שאנחנו לומדות: הלכות שבת, דיני כשרות, שבת, צניעות… התורה היא של כולנו. אדרבה!" המורה שלבה את ידיה. "את השיעור הזה, בנות, תמסורנה אתן! תחשובנה חמש דקות, ואחר כך נשמע ממי שתתנדב, על החלק שלה, המיוחד, בתורה". המורה המתינה רק דקה אחת, והסיפורים החלו לקלוח.
סיפורה של סימי, ילדה רגילה מהטור האמצעי
נתי שלנו בן התשע, לומד בחברת מתמידים מיוחדת בשכונה מרוחקת, שאבא שלנו אחראי עליו. יש שם מבצע לימוד שנתי של חמישים פרקי משניות. הלומדים משתתפים בכנס שנתי של הארגון הארצי, ויכולים לבחור לעצמם מתנה רצינית ולהשתתף בהגרלה נוספת.
ילדים בגיל שלו, לא עומדים במשימה הזו בדרך כלל. בשנה שעברה הוא נסע לכנס השנתי בתור "בן של המשגיח" והודיע לכולם שבשנה הבאה הוא נוסע בזכות ולא בחסד. הגדולים בחבורה צחקו עליו, אבל הוא החליט! הוא למד בהתמדה, כל פעם לפי הסדר שהיו צריכים, גם כשהיה עייף, גם כשחזר מאד מאוחר ובקושי היה בבית לארוחת ערב. היום הגדול הגיע – הוא הודיע לאמא שלי: היום אני נבחן על הפרק האחרון בעזרת השם. כולנו כל כך התרגשנו! רצתי לקנות לו שוקולד לבן מאד יקר מדמי הכיס שלי (אסור לו שוקולד חום). כל אחד מהילדים שלנו ארגן לו דף ברכה מיוחד ועד שהוא חזר השגנו דיסק שמח של הכנסת ספר תורה. רקדנו איתו! כבדנו אותו וברכנו אותו בכל הברכות. וזה עוד לא הכל!" סימי לקחה אוויר, אף פעם לא ידעה כמה לא קל להיות מורה… "הילדים הזוכים, יכלו לבחור בחנוכיית כסף, סטנדר מוכסף או תלוש של מאה ועשרים ₪ בחנות ספרי קודש. הוא בחר דווקא בתלוש, כי במשך שנתיים הוא אסף את כל התלושים שקיבל (על כל פרק שנבחנים מקבלים תלוש) כדי שיוכל לקנות לו ש"ס מפואר.
באחד הערבים יצא נתי עם אבא שלנו אל חנות הספרים. בבית הייתה חגיגה גדולה. הכנו לנתי ולאבא ארוחת ערב חגיגית, פינינו מדף מיוחד וחשוב מאד בארון הספרים וכשהוא חזר צילמנו אותו עם הש"ס כולו. אחר כך עזרתי לאחותי לסדר את הספרים במדף, וצילמנו גם את זה".
ספורה של ברכי, שיושבת ליד החלון
אצל דוד שלי אלחנן, (הקטן ממני בשנה), אמא שלו, כלומר סבתא שלי מתרגשת בכל סיום מחדש. למרות שהיא כבר לא צעירה והיא חתנה את רוב הילדים שלה ויש לה המון דאגות על הראש.
אני לא אשכח באחד מימי בין הזמנים בשנה שעברה, אמא "קפצה" איתנו לביקור, סבתא הייתה עסוקה מאד. "לעזור לך?" אמא שלי שאלה. היא מאד אוהבת להתעסק בעוגות, כנראה ירשה את התחביב הזה מסבתא. "זה לסיום של אלחנן" אמרה סבתא ודחפה בעדינות את אמא. "על הזכות הזאת, אני לא מוותרת לאף אחד בעולם!" ככה סבתא שלי. מתפנה מכל העיסוקים שלה ומשקיעה את כל הלב בהכנת דברים טעימים לסיומים של המוז'יניק שלה.
והיא מוכנה להכין לו ממש כל מה שהוא מבקש! וזה כולל סלטים מורכבים ומאד יקרים או עוגה בצורה שאלחנן דמיין: למסכת סוכה היא הכינה עוגת סוכה כמעט אמתית. התחננתי פעם והיא הסכימה שאקשט את הסכך עם חמצוצים ירוקים. את העוגה של הסיום האחרון 'זכיתי' לחתוך ולהכניס לתוך מנג'טים! (וזה לא שסבתא שלי לא אוהבת שעוזרים לה במטבח! בערבי חג אני באה, כנכדה הבכורה, לעזור לה הרבה). זה מאמץ מאד גדול בשבילה. אלחנן וכולנו יודעים את זה, ויודעים גם למה היא עושה את זה!
"לאלחנן יש טעם מיוחד בתורה, ברוך השם, והתמדה מיוחדת" אמרה פעם סבתא לאמא, וחייכה חיוך של נחת.
ברכי הנמיכה את קולה במבוכה. "ספרתי כאן רק על סבתא, זה בכלל לא קשור אלי". "אבל אמרת שחתכת עוגה לתוך מנג'טים!" אביגיל הצילה את כבודה האבוד. "וגם קישטת בחמצוצים את עוגת הסוכה!" מלבד זאת, בימים שיש לנו חופש והבנים הולכים ללמוד, הם מקבלים ממתק מיוחד בבוקר. כי הם הולכים לשמור על העולם.
ספורה של תמר, שביתם מלא בבנות (ואח אחד, יחיד ומיוחד)
כשנולד אחי יוסלה, אחרי שורה ארוכה של בנות, כולנו התרגשנו. כבר אז התחלנו להכניס בו אהבת תורה. שרנו שירים של תורה ליד העריסה שלו ואני אפילו חברתי לו שיר, שאני שרה לו עד היום כשקשה לו להירדם…
כשהוא התחיל לומר ממה, למדתי אותו לומר "תורה צווה לנו משה", שזה הדבר הראשון שצריך ללמד תינוקות שלמדו לדבר.
בשמחת תורה שעבר הוא היה ממש חתן השמחה. אבא שלי קנה לו ספר תורה. כולנו התרגשנו יחד איתו. רקדנו איתו, שרנו איתו. זה וודאי מוסיף לו המון! כשהיתה הכנסת ספר תורה בשכונה שלנו, אמרה לנו אמא שזה זמן גדול ואפשר להתפלל. התפללתי אז בשקט, שיוסלה שלנו יגדל להיות תלמיד חכם. כשברכנו את אמא לכבוד השנה החדשה, איחלנו לה שיוסלה יהיה רב צדיק.
בשנה שעברה הכינו בכתה שלנו ממתק לאחים שלומדים בשבועות. יוסלה היה אז רק בן שנה, ובכל זאת קניתי לו ממתק מתוק וכתבתי לו, אפילו שהוא עוד לא יודע לקרוא, שהתורה תהיה לו תמיד מתוקה.
ספורה של יוכבד מהספסל האחרון
לאבא שלנו יש שיעור תורה מיוחד מדי ערב, ובסלון שלנו אין דלת. אנחנו יודעים שבזמן הזה אי אפשר להרעיש ולבלגן בבית, ולא פותחים את דלת הבית, בזמן הזה. "כי הריכוז בתורה היא כמו חוט עדין ויקר, ואם מפריעים לו הוא עלול להיקרע, ולוקח זמן יקר לחבר אותו בחזרה" ככה אמא שלי אומרת. ולא תמיד זה קל. לפעמים אני רוצה מאד לצאת ללוות משהו משכנה, או לצאת לתיבת הדואר לראות אם המרווה לצמא כבר הגיע… בזמן השיעור של אבא אנחנו משתדלים ממש לדבר בשקט. גם הקטנים יודעים את זה, כשהם ערים. הם מרגישים באווירה המיוחדת. פעם אחת, באה אלי אחותי הקטנה עם ציור שציירה בגן. אחרי שהראתה לי אותו, אמרה לי: את יודעת למה אני לא הולכת להראות אותו לאבא? כי נזכרתי בשיר: כשאבא שלי לומד, בזכותו העולם עומד…
