פרק ע"ה
חוט אדום
פרידה ניסתה להתמודד עם הבורקס שלה ועם המזלג שברח לה מהיד, ורות גילתה שלדוד ירמיהו יש בת נחמדת בשם ציפי, והיא גדולה ממנה רק בשנתיים.
הן ערכו היכרות קצרה ככל שמוזיקת הרקע הרועשת אפשרה. ציפי התיישבה לצידה, מבזיקה חיוך קטן אל דודה פרידה הרחוקה. פרידה הרימה פנים מלאות ברוטב מתוך הצלחת ועיינה בה, כאילו היתה כתובת בסינית. "אה, ציפי… הבת של ירמיהו! איך שכחתי אותך! דומה שתי טיפות מים לאמא שלי, זכרונה לברכה". היא הצליחה לתפוס חתיכת מלפפון חמוץ, רגע לפני שגלשה מהצלחת, וחזרה להביט בבנות.
"תכירי את רות שלי, מצוין. אולי אפילו תהיינה חברות. תמיד רציתי שתהיה לרות חברה איכותית, עדיף בת דודה. היה לי חשוב שהיא לא תשב כאן לבד. מספיק שאני הייתי בודדה, כשהייתי בגיל של רות". היא חזרה אל תכולת הצלחת, והמשיכה לדבר אל הבורקס. "את שומעת, רות? חברות זה דבר מאד חשוב בגיל הזה, ובנות דודות עוד יותר. אל תזלזלי. זה מאד מאד חשוב".
רות העבירה יד על פניה הלוהטות, החיוך של ציפי נותר תלוי, רחב רחב. פרידה הביטה בהן בעיניים שואלות. "נו, למה אתן לא מדברות? ילדות מצחיקות אתן… אף פעם לא ראיתי בנות בגיל שלכן, שותקות כל כך הרבה זמן. מאד יפה הבגד שלך, ציפי. גם הבגד של רות יפה, נכון? אני בחרתי אותו. היא נראית כמעט כמוך, אחות של הכלה, נכון?"
רות זעה וגם הזיעה, ציפי המהמה משהו בדבר הבגד היפה והתרוממה. "אני חייבת ללכת לסדר משהו בשמלה שלי" התפתלה, נוגעת בפרח שעל החצאית. רות הסתכלה עליו, שום דבר לא היה קרוע. ציפי התעופפה לה, כמו פרפר זהוב כנפיים נעלמה אל הקצה השני של האולם, ואפילו לא הביטה בפניה של רות.
פרידה המשיכה לאכול בשקט, והמזלג של רות צייר מעגלים ברוטב. הלך לה התיאבון מהבוקר.
"המקום הזה, פנוי?" אשה בעלת תיק גדול, וכובע גדול עוד יותר, שאלה והתיישבה טרם קבלה תשובה. "פנוי, פנוי" אמרה לה פרידה ברוחב לב. "את יכולה לשבת".
האשה התיישבה, ועיניה נחו על רות ועל פרידה, ועל כסא הנכים.
"כל הכבוד לך", אמרה לה האשה, והניחה את תיקה הענק על כסא סמוך בינתיים. "כל הכבוד לך שאת ככה מגדלת את הבת שלך, אפילו שאת ככה על כסא גלגלים. לא כל אשה היתה עושה את זה. וזאתי, נראית מטופחת, בלי עין הרע! נראית ילדה שמחה. את יכולה להביא לי בבקשה את הטחינה?"
פרידה דחפה במרפקה את רות, ופניה זוהרות מאד. "רות, תביאי לאשה הזאת את הטחינה, היא מבקשת. פשוט", היא סובבה את פניה לאשה הזרה. "הידיים שלי קצת חלשות, והידיים של רות בריאות וחזקות בלי עין הרע. יופי, תיזהרי על הטחינה שלא תשפך. את צריכה עוד משהו, גברת? הבת שלי יכולה להביא לך".
האשה טבלה לחמניה בצלחת, ממשיכה לדבר אל פרידה כאילו הכירה אותה מאז ומעולם. "ילדה מחונכת יש לך, אמרתי לך", ליטפה את פניה של רות, שנצבעו בגוון סלט המטבוחה. "ואני אומרת לך עוד פעם, כל הכבוד. לא כל אחת מסוגלת לגדל ככה, ולטפח ככה את הילדים שלה, בטח לא אנשים עם בעיות, כמוך".
"אני, אין לי שום בעיות", הכריזה פרידה וקולה הגיע עד לשולחן הסמוך. "זה רק הרגליים שלי, משותקות קצת, וגם הידיים קצת חלשות. אבל חוץ מזה, אני לא לוקחת שום תרופות". היא הנמיכה את קולה. "ולא עוזר כמה ניסו לשכנע אותי. אפילו אקמול אני לא לוקחת. זה… כי שמעתי שתרופות לא בריאות לכבד".
"פששש" האשה והכובע הנהנו בהתלהבות. היא עזבה לרגע את הטחינה והמטבוחה והחלה לנבור בתיק שלה. "את צריכה סגולות נגד העין, את יודעת… לא כולם מפרגנים. וילדה כזאת, מחונכת וחמודה, לא כל אחד זוכה…" היא פשפשה עוד בתיק ושלפה ממנו שקית בד קשורה. התירה את הקשרים, והוציאה ממנו חוט אדום, ארוך.
"בואי, ילדה. אקשור לך את החוט הזה על היד. זו שמירה מצוינת נגד עין הרע. זה חוט שסובבו אותו שבע פעמים סביב קבר רחל. בואי בואי ילדה, למה את הולכת אחורה! את לא רוצה חוט אדום? אז בואי ואתן לך לפחות חמסה. אל תדאגי. זו רק שרשרת, יפה דווקא, עם יהלומים. זו שמירה מצוינת. את יכולה לשים אותה מתחת לשמלה היפה שלך, ואף אחד לא ישים לב".
רות ישבה קפואה, ולא הסכימה להושיט את ידה.
"עזבי, היא לא רוצה עכשיו… היא מתביישת. אולי אחר כך היא תרצה", גוננה עליה פרידה. "אבל אולי גם אני צריכה סגולות נגד העין… ראית את הבגד שלי? ראית את החגורה? זה אני בחרתי. רואים שאני אחות של המחותן, נכון? שאף אחד לא יקנא בי, תתני לי חוט אדום".
"עזבי", הניפה האשה ידיה בביטול. "כולם רואים את כסא הגלגלים שלך, אף אחד לא מקנא בך. אבל הילדה שלך, בלי עין הרע…. הי, לאן את בורחת? ברחה הילדה. חבל שאת לא יכולה לרוץ לקרוא לה, עם כסא הגלגלים שלך…"
"כנראה ראתה חברה שלה מרחוק", פרידה נסתה לדון את הילדה לכף זכות. "את יודעת, בגיל הזה חשוב לדבר עם חברות… לא מעניין אותה לדבר עם נשים זקנות כמונו…" פרידה צחקה. "בטח היא תחזור עוד מעט. תני לי את החוט האדום, אני אשמור לה".
על שולחן אחד עגול בקו אלכסוני, מוסתר על ידי עמוד, ישבה שושי בחברת כוס וצלחת וטלפון נייד, מדברת בו מדי פעם, ומביטה בריכוז רב את השולחן ההוא, שומרת עם רות על קשר עין.
ראתה את הילדה מתקפלת אל תוכה, מעפעפת במהירות. ראתה אשה זרה מושיטה לה משהו, שגורם לה לרות להתקפל עוד יותר.
ובבת אחת קמה רות וברחה. ברחה אל זרועותיה הפשוטות של שושי.
שושי עטפה אותה בחיבוק קטן, ויצאה איתה במהירות מהאולם. הן פסעו מרחק מה בשביל האבנים, הגיעו לפינה חשוכה, ושקטה מעט.
שושי התיישבה על גדר אבנים, רות התיישבה לצידה והפילה את הראש בין ברכיה של שושי, היא נסתה לכלוא את הדמעות, בכל הכוח נסתה. אבל הן היו חזקות ממנה והיא מצאה את עצמה מתייפחת כמו ילדה קטנה.
ירמיהו נראה שונה לחלוטין עם חליפת השמחות המהודרת שלו, ובכל זאת זיהה אותו גדליה וניגש אליו, מושיט את ידו לברכת מזל טוב לבבית.
"אה!" פניו של ירמיהו הסמיקו. "יישר כוח שבאת! יישר כוח, באמת. כבודו יישב, כבר אזמין מלצר שיביא לכם מנה מהודרת. הכל כשר למהדרין!" איתמר הושיט את ידו כמו ילד גדול ומחונך ואמר מזל טוב רפה, ורגע לפני שנבלע ירמיהו בין המוני מוזמניו, הוא הסמיק שוב ואמר במאמץ. "יישר כוח גדול על… הכל. באמת, מאד מעריכים".
הם התיישבו סמוך לאחד השולחנות. מלצר ענוב בחיוך הערים מנות בצלחתם, ויד נגעה בכתפו של איתמר.
"אבא!" איתמר הסמיק ואליהו גם. "אתה נראה כמו חתן אמתי!" החמיא לילד. "חתן בר מצווה אתה נראה! נהיית ממש גבוה בזמן האחרון".
"אני אוכל הרבה גזר" אמר איתמר ומילא בצלחתו סלט גזר מתוק. "ואני גם יישן מוקדם".
מלצר הערים מנות גם בצלחתו של אליהו. "אז מה אתה לומד, צדיק? תספר לי משהו? ילד שיישן מוקדם, בטח מצליח לקלוט את כל מה שהוא לומד".
הוא ביתר את הבורקס ונעץ את מזלגו, איתמר קינח את פיו וסיפר קצת על המסכת הנלמדת. הלב של אליהו התרחב, בנסיון להכיל את טעמה החדש והבלתי מוכר של הנחת.
לרגעים קטנים הם היו כמו אבא ובן אמיתיים, רגילים לגמרי, שזוכים לשמח זה את זה ולשמוח זה עם זה, ולשבת בחתונה לדבר.
מבלי שאיש ישים לב, חמק גדליה מהשולחן לסיבוב קטן בחוץ. אולי ילך לבית מדרש סמוך ללמוד, עוד מעט יישוב, לראות אם איתמר זקוק לו.
יצא אל החושך, ככל שהתרחק מהמולת התזמורת והאנשים, הגיע אל אוזניו קול אחר. הוא וודאי מדמיין שהקול הזה מוכר לו, אבל כשהגיע אל מקורו, הבין גדליה שהוא לא דמיין כלל.
"מה קרה?" שאל את שושי, דואג. רות הרימה את ראשה בהפתעה, עדיין משתנקת. "איך ידעת לבוא לכאן, בדיוק עכשיו?" שושי לא הבינה. "ה' הוליך אותי" אמר גדליה ולא פירט. רות המשיכה לשבת, מקופלת אל תוך עצמה. הם זזו הצידה, מתלחשים.
"היו לה בושות", הסבירה שושי קצרות, "כל מיני אנשים לא חכמים. הייתי בצד השני של האולם, אבל ראיתי הכל. אני חושבת שהיא היתה רוצה לחזור הביתה, אבל אי אפשר לעשות את זה לאמא שלה, כמובן. אני די אובדת עצות".
"זה באמת קשה לה מדי" אמר גדליה, הדמיון הצליח להשלים לו את התמונה, ששושי לא פירטה לו במדויק. "למה שלא תשבי יחד עם רות ועם אמא שלה?"
"כי היא לא תאהב שאני כאן", אמרה שושי בשקט, והחלה מתקרבת אל הילדה. "אבל אני חושבת שכן אשב איתך, רות. עבר הרבה זמן, כדאי לחזור כבר אל האולם…"
רות נגבה את עיניה. "אני מתביישת להכנס, הפנים שלי אדומות…"
"בואי" שושי קמה ונתנה את ידיה בידה של רות. "בואי תשטפי את הפנים ונכנס ביחד. נשב ביחד ואפטפט קצת עם אמא שלך, לא נורא…"
הן נכנסו אל הברזיה. רות שטפה את פניה ושפשפה אותן מול המראה. לא היתה מרוצה מעקבות הבכי, ובכל זאת נכנסה באומץ אל האולם.
"הנה את!" שמחה בה גברת חוט אדום. "את רואה! אמרתי לך שהיא תחזור!" אמרה פרידה בתרועת נצחון. ושושי, שלא זכתה במבט עד עכשיו, הושיטה את ידה אל פרידה. "מזל טוב פרידה! את נראית כל כך טוב! הבגד שלך, חגיגי ממש! יש לך טעם מצוין!".
פרידה חייכה זוהרת, הגברת סלסלה את חוטיה אל תוך התיק ונעלמה אל תוך הצלחת שלה.
ורות, מאוששת בהרבה, החלה סוף סוף לאכול.
פרק ע"ו
מסיבה גדולה וענקית
כשהיא נעצרת להפוגה ברגעים קטנים של החיים, נדהמת שושי בכל פעם מחדש, כמה מהר חולפות להן השנים. כמה מהר מתארכים זרועותיהם של הילדים והם קופצים מכתה אחת אל השנייה.
אם לא היתה רואה את התאריך בלוח השנה, ואת תאריך לידתם של הילדים, היתה בטוחה שזה לא אמיתי.
לא באמת יכול להיות, ששוב חלפו ארבע שנים!
היא קפלה את ערמת המבחנים אל תוך תיקה ונשמה את השקט. דפדפה בראשה במהירות את מיקומם של כל תושבי הבית: רות אצל הוריה בביקור השבועי, טובי משחקת אצל שכנה, שמוליק בחיידר, כנ"ל איתמר. רק חיהלה אמורה להיות בבית. מעניין מה מעסיק אותה בשעות אלה. "חיהלה!". קראה אל החלל.
"מה!"
שושי הלכה בעקבות הקול. חיהלה ישבה על מיטת הנוער ועיינה במגזין פרסום שצורף ל'המודיע'. שושי קראה לה שוב. "סיימתי לקפל את הכביסה" דווחה לה חיהלה והמשיכה לעיין. שושי התיישבה לצידה. מציצה גם כן אל הדפים הצבעוניים שמושכים אותה מעט מאד בדרך כלל. "מצאת כאן משהו מעניין? מבצעים? משהו שאנחנו צריכים בבית?" נסתה להתעניין.
"סתם" אמרה חיהלה וטרקה את המגזין. "משעמם כאן בלי רות".
"אולי נעשה משהו ביחד… מזמן לא עשינו יום אפיה!" ומזמן לא דברתי איתך בארבע עיניים, נערה שלי. עיניה של חיהלה נדלקו סוף סוף. היא התרוממה מהמיטה ויישרה את החצאית. מזמן לא התעסקה במטבח, והיא כל כך אוהבת לאפות. "מה נאפה? למי? יש חמרים בבית?" הלכה בצעדים עליזים אל המטבח. "לאט לאט" שושי צחקה. "קודם תגידי לי מה מתחשק לך לאפות, אחר כך נראה אם יש חמרים. אחרי האפיה? נכניס למקפיא, לחגים הבאים עלינו לטובה או לעונת השמחות או ל…"
"למה?" חיהלה הרימה את עיניה מספר הבישול, מניחה את אצבעה על המתכון האהוב עליה: עוגת שלשת הצבעים. הרכיבים לא הכי בריאים, לדעתה של שושי. ובכל זאת, נאפית העוגה הזו בהזדמנויות נדירות במשפחה. התוצאה חגיגית לעין ולחיך. העיניים של חיהלה עוד היו תלויות בפניה של שושי. "מה התחלת לומר? לכבוד מה את רוצה שנאפה את העוגות?"
שושי פתחה את המזווה וגלתה שחסר אינסטנט ג'לי בטעם תות, אבקת אפיה וסירופ וניל. "נצא ביחד לקנות?" הציעה לחיהלה.
"אני יכולה ללכת לבד, חם עכשיו" – ניסתה חיהלה להתנגד. "נעים מאד בחוץ" התווכחה איתה שושי, וכבר לקחה את ארנקה והתקדמה אל הדלת. חיהלה דפקה אצל השכנה מול, להודיע לטובי שהן הולכות למכולת וכבר הן היו למטה, לרגעים נדירים של יחד.
כמה זמן לא צעדו להן ככה, רק היא וחיהלה, באמצע היום למכולת? אולי שנה, או שנתיים או ארבע. "אז מה התחלת לומר?" שאלה חיהלה בפעם השלישית, נותנת ידה בידה של אמה, כמו בימי הילדות הלא מאד רחוקים.
"עדיף להתחיל מההתחלה", אמרה שושי. "ונאריך את הדרך מכאן, החנות מלאה באוזניים, את יודעת…". הן נכנסו אל סמטה עוקפת, שמגיעה אל חנות המכולת מהצד השני. חיהלה שתקה בדריכות מה. "לפני שנים רבות, קצת פחות ממאה, נהייתי בת שתיים עשרה, והפכתי לבת מצווה" ספרה שושי בחיוך נוסטלגי. "זה היה לפני שנים, הדור היה שונה, למרות שאני עוד לא סבתא.
אבא שלי – סבא שיחיה, דיבר איתי הרבה על משמעות היום הזה. הוא סיפר על היצר הטוב שאני מקבלת וגם על היצר הרע שיגיע באותה עסקת חבילה. בשולחן השבת, כאשר למדנו יחד הלכות ודינים הוא הדגיש באוזניי, שאם עד היום קיימתי את המצוות, מהיום הכל שונה.
כאשר הגיע יום בת המצווה נסעה אתי אמי לקבר רחל ולכותל המערבי, בערב הכנו ביחד בצק לחלות, וקיימתי לראשונה מצוות הפרשת חלה.
בסיומו של יום קבלתי מתנה מהורי, סידור תפילה ששמי חרוט עליו. עד היום הוא עוד שמור אצלי" שושי בלעה את רוקה. יום בת המצווה מעלה בה זכרונות מלטפים כאלה, ורודים, עם מנגינה קסומה של תפילה.
"זו היתה מסיבת בת המצווה שלי", סיכמה שושי והמשיכה לפסוע בשקט. "באמת?" חיהלה מדדה את אמה, כאילו באמת היתה בת מאה. "ולא הזמנת חברות ובנות דודות, דודות וסבתות? לא קבלת שום תכשיט מגולדפילד?"
"דווקא קבלתי ולא מגולדפילד… שרשרת דקיקה זהב טהור מסבתא רחל זכרונה לברכה. עם תליון עדין ששמי היה חרוט עליו. אבל השרשרת הזו הלכה לי לאיבוד אחרי שנה, לצערי. רק הסידור נשאר". הן המשיכו לפסוע, ילדים בשיירות עברו על פניהם, גוררים בתרועה מריצה שבורה, מניסים בדרכם ציפורים שלוות.
"לא היה כיבוד, ושולחן ערוך, ואורחות? ועוגות? ממתקים? ארוחת ערב יפה? כלום?" שוב מדדה חיהלה את אמה. דווקא היא לא נראית כל כך מבוגרת… "לא היה" ענתה שושי בשלווה. "האמת היא, שתמיד חלמתי לחגוג גם לך בצורה הזאת. לא אל תבהלי… אפשר להכין מסיבה בבית, אבל בפורמט קטן וצנוע, בדגש על העיקר, ובלי יותר מדי תפאורה מסביב".
ילדה מנומשת ביקשה לעבור כביש, והן עברו איתה אל העבר השני, מתקרבות אל חנות המכולת. "האמת, שרות 'מתבתמצת' לפני" אמרה חיהלה וחייכה מול מטבע הלשון החדשה שנולדה בזה הרגע. "שלשה חודשים לפני".
"אצל רות, והעניין הוא אחר. אחר לגמרי" אמרה שושי, רגע לפני שהן נכנסו אל חנות המכולת. "על זה בדיוק רציתי לדבר איתך".
"בת מצווה, זה דבר מאד גדול, ומשמח", אמרה גיטל לפרידה ולרות. "אנחנו שמחים בזכות הזו לקיים מצוות, מתוך חובה" התפלספה. "אבא פש מדבר על זה הרבה" אמרה רות, מהורהרת. "הוא מכין אותי ואת חיהלה ליום הגדול".
"לי אף אחד לא חגג בת מצווה", נזכרה פרידה. "לא היתה מסיבה, לא היו מתנות, לא סידור, לא תכשיטים, לא ברכות ולא איחולים. גם לא דיבורים מהסוג הזה, שגיטל מדברת… אמא רק אמרה לי מזל טוב, כמו בכל יום הולדת רגיל, ואבא זכרונו לברכה, קנה לי כוס ברד…"
"אני רוצה להכין לך מסיבת בת מצווה גדולה", אמרה פרידה, וקולה נצבע חיוניות. "מסיבה ענקית, באולם של שמחות, עם המון אורחות, ומתנות, וכיבוד עשיר. משהו שתמיד חלמתי לעשות לך…"
"אני חושבת שגם אמא פש מתכננת משהו… אז מה, יהיו לי שתי מסיבות?" שאלה רות בבהלה. רק זה מה שחסר לה. גם על מסיבה אחת מפוארת היתה מוותרת. "למה שתי מסיבות?" גיטל לא הבינה. "נעשה מסיבה אחת ענקית…" צחקה גיטל. "שושי תארגן את מה שהיא יכולה, אמא כהן תכין את מה שהיא יכולה, ואני הקטנה… אני אממן את הכל".
פרידה עיגלה את עיניה. "תממני? את הכל? כל כך הרבה כסף יש לך?"
"זה לא עניינך", סנטה בה גיטל. "אבל אם כבר את שואלת, יש לי תרומה של פילנטרופ, תרומה ענקית, שמטרתה לשמח ילדות יקרות כמו רות".
רות נשכה את שפתיה. תהיה מסיבה ענקית, ואמא כהן תכריז קבל עם ועדה, שכל הוצאות הפאר וההדר האלה, נתרמו על ידי נדיב עלום שם, שכל כך ריחם על רות נעבאך, ורצה לשמח אותה.
"אנחנו צריכות לשמוח שהוא בחר לתרום את הכסף שלו למטרה הזו", אמרה גיטל, כאילו קראה את מחשבותיה. "ולא ל… לא לבית מחסה לחתולים או לכלבים חסרי בית, לדוגמא. או לאיזה ארגון ירוק או כתום… תסמכו על הרעיונות של נוחם. אם לא המילים האחרונות של אבא, הוא היה תורם את כל החסכונות שלו לאיזו חבורה הזויה של אנשים, שאפילו יהדותם מוטלת בספק".
"נוחם? מילים אחרונות? אנחנו לא מבינות כלום, גיטל!" פרידה הטיבה את מטפחתה. אולי גם האוזניים שלה כבר לא משהו.
"אה זה", גיטל הניפה את ידה בביטול. הסיטה בכוח וילון אפור שהתיישב על פניה. "היה לי פעם אח… אח קטן ושובב מדי. יום אחד הוא החליט לברוח, לא סתם לברוח… הוא ברח להרצליה, והתחפש לשופט… הבעיה שהתחפושת הזו יותר מדי הצליחה לו. שנים ארוכות הוא צובר כסף, והרבה. הוא התחיל להזדקן, ואין לו מה לעשות עם חבילות הכסף האלה".
"לא מבינה כלום". רות הסיטה שערה שנדבקה לה לפנים.
"השופט אשין, מוכר לכן מאיזשהו מקום?"
פרידה קמטה את מצחה. "את רוצה להגיד לי שהוא אח שלך?" היא הביטה בגיטל בריכוז. "האמת, מיד אמרתי לירמיהו, שהוא לא נראה אדם רע… נראה שהוא אפילו התרגש ממה שאמרתי. ירמיהו אמר שאני מדמיינת. עכשיו אני רואה שצדקתי. אח שלך לא יכול להיות אדם רע".
"כולם יכולים להיות מה שהם רוצים, או מה שהם בוחרים להיות", אמרה גיטל. "אבל נוחם מעולם לא היה אדם רע. אולי היה לו רע קצת, בתוך הלב. ועכשיו הוא יממן לנו מסיבת בת מצווה הכי יפה שיכולה להיות, עם המון מוזמנות". החיוך מפניה של רות נמחק, והיא קיוותה בכל ליבה שגיטל שמה לב לכך. היא לא רוצה מסיבה המונית! והיא לא רוצה המון מוזמנות! טוב שבית הספר לא מרשה להזמין חברות במסיבות משפחתיות. חסר לה שיבואו כולם, יראו את אמא ואותה.
היה מספיק בחתונה של דוד ירמיהו. ואל דודה נחמה היא לא מאד מתגעגעת.
"שושי תארגן מה שהיא יכולה". גיטל המשיכה כאילו כלום. "פרידה את תתרמי מה שאת יכולה, ואני רק אבוא לרוות נחת מרותילה".
"שושי תארגן מסיבה מוצלחת מאד" אמרה פרידה. "היא מורה, ויש לה רעיונות יפים… אני, מה אני יכולה לתרום לה? עדיף שאשאר בבית, בכלל. רות לא צריכה אותי. כיף לה אצל שושי, אני יכולה רק לקלקל את כל המסיבה. רות מותק, מה היא אשמה שיש לה אמא חולה כזאת?
אני חושבת שאשאר בבית, לישון…"
"אל תגידי ככה!" רות הרימה את קולה, אולי ככה תשמע משכנעת יותר. התקרבה אל משענת כסא הגלגלים. מחפשת נואשות אחר מילים. "את אמא שלי, ואני רוצה את הברכות שלך. וחוץ מזה…" קולה גווע, היא ידעה שאין לזה סיכוי, ובכל זאת אמרה. "אני רוצה שגם תכיני איזה כיבוד".
פרידה החמיצה פנים. "כיבוד! את עושה ממני צחוק… איזה כיבוד אני יכולה להכין, למשל?"
"פעם הכנת עם גיטל אזני המן…" נזכרה רות. גיטל הנהנה במרץ. ופרידה צחקה. "מי אמר שאזני המן מותר לאכול רק בפורים…" עודדה אותה גיטל. "ואני חושבת שהכי פשוט להכין בורקס".
שושי הכניסה את מוצרי האפיה אל תוך שקית, וברגע האחרון הוסיפה גם ארטיק חלבי משובח. "זה בשבילך" אמרה לבכורה שלה. "מגיע לך".
"את מבינה?" הן היו כבר בדרך חזור. והיה לה כל כך חשוב, שחיהלה תבין. "יש לה שתי משפחות, שני אבות ושתי אמהות, ודווקא לכן היא לפעמים מבולבלת, מרגישה לא באמת שייכת, לאף אחד בעולם…
ואני חושבת שמסיבה גדולה, עם השתתפות של כל המכרות שלה, עם מתנות ואיחולים וברכות והמון חום ואהבה, לא תהיה בשבילה בגדר מותרות". שושי האזינה לשתיקתה של חיהלה ואחר אמרה. "ואני רוצה שתעזרי לי לארגן אותה… את תהיי אשת הקשר".