השמש נפנפה לנו לשלום משיפולי ים הכנרת, שולחת זרועות כתומות אל ההרים שמעבר לה.

עשרות שלהבות הבהבו מעמדת הנרות, מפזרים אוירה שבתית מיוחדת בלובי המלון, ובפינת ישיבה התרווחנו סוף סוף, חבורת בנות דודות עייפה שבאה לשבות בכינר גליל.

בכורסא המרכזית ישבה סבתא בלגיה, מפזרת חיוכים של נחת לעשרות בנותיה, כלותיה נכדותיה וניניה תושבות ארץ ישראל, שבאו לחגוג איתה ועל חשבונה שבת של צוותא.

"לא מאמינה שאני כאן!" מכריזה אסתי, בת דודתי הברכפלדית. "לא מאמינה שנינוש כאן, ואפרים, וכולנו בריאים וְשלמים!".

סבתא שולחת בה סימני שאלה. אני מריחה סיפור טוב, סוגרת את ספר התחינות ומטה אוזן.

"בחצות היום יצאנו מהבית" מספרת אסתי, "ידענו שהשעה גבולית ממש ליום שישי קצר שכזה, אבל עיכובים שונים הביאו אותנו אל השעה הזאת.

נכנסנו לרכב, חגרנו את עצמנו ואת נינוש בכסא בטיחות ויצאנו לדרך בהכוונת מכשיר הניווט.

"בעוד חמש מאות מטרים פנה שמאלה" אמר הקול הרובוטי. שמענו בקולו, יצאנו לדרכים עקלקלות תחת כביש 6 המהיר והנוח, חוסכים פקקים ומעדיפים מהירות על נוחות. שירי שבת התנגנו ברקע, נינוש מחאה כפיים להנאתה. היינו בכביש צר ומתפתל בין אריאל לצומת תפוח. עליות, מורדות, רכבת הרים.

קראאאאאכצצצצ'. בום. טלטול קדימה. מכה קלה במצח. כוכבים שחורים התנפצו לי מול העיניים, נינוש!! איפה היא?

בכי דק, צרחני ובריא ניסר את חלל הרכב, שולח לי צופר הרגעה.

מה זה היה???

חריקת בלמים עוצמתית עצרה את הרכב, נכנסנו אל תוך רכב אחר, שנכנס אל תוך רכב פלסטיני שבלם באחת. אין איש יודע על מה.

תאונת שרשרת מפוארת. שלשה רכבים מעוכים כמו פיתות מרוקאיות.

נשלפנו החוצה לאט, רועדים מכף רגל ועד ראש, בודקים את כל איברינו, מוצאים אותנו בריאים ושלמים בלי שום פגע, בשונה מהרכב זכרונו לברכה שאפילו לסטות הצידה אל השוליים, לא הסכים.

היינו מבוהלים מכדי להבין את גודל הנס.

החלפנו מספרי טלפון עם בעל הרכב המעוך שלפנינו. שוטרים וחיילים הקיפו אותנו במעגל, בודקים את שלומנו ושלום הרכב, משתכנעים שאין צורך להזמין מד"א כי שלום לכולנו.

מתקשרים לגרר, רק בעוד חמש שעות הוא יוכל להופיע. חמש שעות! אנחנו מביטים מבוהלים בשעון, שתיים וחצי אחרי חצות היום! בעוד שעתיים פורשת השבת את כנפיה.

כפרת עוונות על הרכב, נס שיש לו תכנית ביטוח, אבל היכן נשבות את השבת?

היסטריים אנחנו מנסים להתקשר לכל חברות המוניות מכל האזורים סביב. אין יהודי שמסכים לצאת לדרך בשעה הזו, לסכן את השבת שלו. שעון החול הולך ומטפטף, ובאמצע שומקום אנחנו עומדים נטועים איש ואשה ותינוקת. סביבנו שדות מוריקים שטופים בשמש חמימה, אם לא השעה והסיטואציה הייתי נהנית מכל רגע.

עכשיו מה עושים, רבונו של עולם? האם נעשה שבתנו חול בסוף העולם הנידח הזה? אפילו בוטקה לרפואה אין כאן!"

אסתי עוצרת לקחת אויר, מלטפת את פלומת שערה של נינוש התינוקת. אנחנו לא נושמות. סבתא בלגיה מחייכת, שולחת צפירת הרגעה: "אל תדאגו, יש סוף טוב לסיפור הזה, עובדה שאסתי כאן, חיה נושמת ומספרת ואפילו הדליקה נרות בזמן!"

האוויר מפשיר, משורת המדרגות צועדת מעדנות נעמי. איפה הייתה עד כה?

אסתי שמחה בה כמוצאת שלל רב. "הנה המלאך המושיע שלנו!" היא מצביעה עליה. קורצת לנעמי. "אולי תספרי להן את את המשך הסיפור?"

אנחנו מפנות מקום בספה לנעמי. צפוף לנו אבל נעים. שבת בנות דודות גם יחד, מתי לאחרונה זכינו בכך?

נעמי מחייכת, עייפה.

"מלכתחילה לא חשבנו להצטרף לשבת הזו" סבתא בלגיה הייתה עסוקה בתפילת עמידה של ערבית, למרבה הנס. "אני עובדת קשה כל השבוע, ובשבוע האחרון היו לי עוד הרבה סיבות לצאת גם בערבים. כל שרציתי היה שבת שקטה בבית, לא היה לי שום כוח או חשק לשבת בני דודים ענקית ועוד לנסיעה ארוכה עד הגליל" היא הנמיכה את הטון, חסר לה שסבתא תשמע.

בעשר בבוקר התקשר דוד גמליאל. סיפר לנו שהזמינו בשבילו חדר בכינר ולצערו הוא והדודה אינם יכולים להגיע, חטפו קורונה… הוא התחנן ממש שניסע במקומו. נמלכנו בדעתנו והחלטנו שלמה לא בעצם. זו שבת היסטורית שלא תחזור על עצמה כל כך מהר, והכי הרבה אוכל לנוח בחדר ולקרוא בו.

השעה הייתה אחת עשרה, רוב השבת כבר הייתה מבושלת. צביקי הלך לחפש רכב והשכרה, אני פניתי למקם את התבשילים במקרר ולארוז מזוודה. עד שזזתי חזרו הילדים מהגן. עד שטעמו משהו וצביקי הגיע עם רכב, השעה כבר הייתה אחת בצהריים.

'מאוחר נורא' ניסיתי להאיץ את התקדמות הרכב. שמחתי בכבישים הפנויים יחסית וכשה'ווייז' הפנה אותנו 'בעוד חמש מאות מטרים פנה שמאלה', מצאנו את עצמנו בכביש מתפתל וצר. עולה, יורד, רכבת הרים…" נעמי לא הבינה את פשר החיוך שנפל על כולנו, לא ידעה שהיא חוזרת כמעט במדויק על הסיפור של אסתי.

"הכבישים היו ריקים ומתפתלים. באחד העיקולים עלה בי חשש: אולי ה'ווייז' התבלבל? אולי הוא לוקח אותנו לכפר ערבי? שיתפתי את בעלי בחשש. הוא לא צחק עלי. 'יש כאן חיילים, נשאל אותם אם אנחנו בדרך הנכונה'.

בצד הדרך עמדו מספר חיילים, ניידת משטרה הבהבה בכחול. אירוע בטחוני?

התקרבנו אל זירת ההתקהלות, גילינו שני רכבים מעוכים, משפחה צעירה 'משלנו' עומדת לצידה.

"סליחה?" בעלי פנה לאחד החיילים, "מכאן מגיעים לכינר גליל?".

הוא זרק את המילים 'כינר גליל' ושני בני הזוג ניתרו, כאילו העפנו אליהם כדור חשמל. פתאום ראיתי את האשה, חיוורת ומרוטה. זו הייתה אסתי! בת דודתי היקרה!

'מכאן מגיעים לכינר גליל, בטח!' היא הרימה את קולה, מתרגשת לראות פנים מוכרות.

'הבעיה היא שאין לנו איך להגיע לשם'. קולה דעך, היא הצביעה על מה שהיה פעם הרכב שלהם.

'יש לנו שני מקומות פנויים!' הכריז בעלי. המשפחה הצעירה התמקמה בפנים, את התינוקת החזיקה אסתי על הידיים. "נשמור על הרכב שלכם עד שיגיע הגרר" הבטיחו החיילים ונופפו לכולנו בברכת שבת שלום.

בתוך חמישים דקות הגענו לכאן, השעה הייתה ארבע. היו לנו עשרים דקות תמימות להתמקם ולהתארגן לשבת. הספקתי להדליק נרות בזמן, למרבה הנס".

סבתא בלגיה צעדה שלש פסיעות אחורנית ונשקה לסידורה.

שיירה חבושה בשטריימלים עלתה מקומת בית הכנסת. מלאכים צעדו איתם, מביאים את ברכת השבת.

'שלום עליכם מלאכי השלום' פצחה המקהלה בעשרות קולות. הלבבות של כולנו הצטרפו אל השיר, עשרות חלקי פזל בתוך סיפור מופלא, מנוהל ומובל מלמעלה.