זלמי משך בכתפיים ומנחם אפילו לא הגיב. אולי לא שמע את השאלה. "כולם מכינים כיבוד למסיבה?" שאל כתריאל בפעם השלישית. ככה מרגיש נודניק אמתי.
"אני מכין פנקייק" אמר נפתלי בלי להסתכל אליו. "כלומר, אחותי הגדולה מכינה" דיבר נפתלי לכיוונו של זלמי, מותיר את כתריאל מחוץ למעגל, שקוף כמו תמיד.
"אחותי עושה קורס מאד יקר של בישול ואפיה, היא רוצה להיות שפית כשתגדל. לכל הזדמנות היא מכינה דברים יפים, והפעם היא הבטיחה לי פנקייק".
"קלמן באמת ייהנה, הוא ירגיש את הגעגועים שלנו" נצצו העיניים של זלמי. "אמא שלי הבטיחה שני כדים של אייס קפה".
"אנחנו תורמים את הסלון שלנו. האחים שלי הבטיחו שינפחו בלונים ויתלו אותם" זרחו פניו של צבי הירש.
"אני מבין שאכן, כולם מכינים משהו" מלמל כתריאל בלי קול, במילא אף אחד לא ישמע אותו. אם אני לא אכין כלום, תהיינה לי בושות! אני חייב להכין משהו. אני חייב להראות לקלמן שגם אני התגעגעתי אליו, מאד. עיניו של כתריאל עפעפו והוא ניגב אותן בגב ידו, נדחף אחורה אל הזווית, שבה שתי הקירות נפגשים ומהנהנים לשלום זה לזה.
קלמן היה היחיד שהנהן לו לשלום, למרות שהוא תמיד לבן כזה וחיוור כמו קיר. הוא חייך אליו לפעמים בלי לרוץ הלאה, אל החברים האחרים. הוא ידע לעצור ולשאול אותו מה שלומך? הוא ידע גם לחכות במשך רבע דקה, עד שכתריאל פתח את פיו היבש ואמר לו: ברוך ה', הכל בסדר. גם כן תשובה מחדשת.
כשקלמן עזב לארץ ישראל, כתריאל היה עצוב בשביל עצמו אבל שמח בשביל קלמן. לילד כמו קלמן מתאים לנשום את האוויר הטהור של ארץ ישראל. רק אתמול נודע לו שהטיסה של קלמן לארץ ישראל לא הייתה לתמיד. היא הייתה ביקור ארוך, אבל בסך הכל ביקור.
מחר המשפחה של קלמן חוזרת.
בבטן של כתריאל התערבל מיקסר גדול. זה טוב שקלמן חוזר מחר, החבר היחידי שהיה לו בכתה הזאת. אבל כדי להיות שמח באמת הוא חייב להשתתף בהכנות. הוא לא יכול להגיע כמו אורח שקוף שרואה ואינו נראה. הוא חייב לתרום משהו לשולחן המפואר שיהיה שם מתחת לבלונים שהאחים של צבי הירש ינפחו. ואת הדבר הזה, הוא יעשה בכוחות עצמו.
אין לו אחות שלומדת בישול ואפיה, אין לו אחות בכלל. ואמא לא מרגישה טוב ומסדרת לו את הפאות בכל בוקר, מהמיטה. אולי לכן הן יוצאות לו עקומות.
אז מה. הוא חייב להראות לקלמן שהוא התגעגע אליו, התאמץ בשבילו ושמח מאד מאד שהוא חזר. אולי אפילו יותר מכל הילדים האחרים.
"רב כתריאל, אולי תסביר לי את פירוש משנה כ"ז?" בקע פתאום קול אל תוך הזמזומים של המיקסר. כתריאל הרים את עיניו ממרצפות העץ שקיבלו פתאום צורה של עוגת שוקולד, והפנים שלו הסמיקו כמו ריבת דובדבנים. המלמד כבר כאן, מי יודע כמה זמן! והוא עדיין עומד כמו קלוץ במקום המפגש של שני הקירות החוורים.
רגליו זחלו לכיוון המקום שלו. שתי ידיו השמאליות פתחו את ספר המשניות ודפדפו בו. המלמד התייאש ופנה לבחון את זלמי, וטוב עשה. במילא הוא לא יצליח לחלוב ממנו תשובה נכונה, וודאי לא עכשיו כשהמיקסר של העוגות עדיין מתערבל לו בתוך הבטן ועושה רעש נורא.
פופקורן הוא יכול להכין בעצמו, גם כשאמא במיטה. אבל אם הוא יחלום לרגע אחד, הפופקורן עלולים להשרף וכל המטבח יתמלא בריח נורא של שריפה. גם ככה הוא מלא לאחרונה בכל מיני ריחות.
אז מה, שאל כתריאל את עצמו.
אתה שמח שקלמן חוזר,
או עצוב?
חצי – חצי. ענה כתריאל לכתריאל. חצי שמח, חצי עצוב.
משהו צלצל לו מירכתי המוח.
עוגיות חצי – חצי! כך קראו לעוגיות המגרות האלה, שתמונתן התנוססה בעיתון הילדים האחרון.
כתריאל הנהן אל תוך ספר המשניות. זה רעיון טוב!
המתכונים בעיתון הזה הם קלי קלות. במוצאי שבת אחד, כשהוא היה רעב, הוא גזר את המתכון הזה והבטיח לעצמו שינסה אותו פעם, אולי בראש חודש, ויכין ממנו הפתעה לאמא.
החומרים פשוטים. לקרוץ עיגולים של חצי – חצי הוא יכול. אפילו במתכון כתוב, שהם לא חייבים להיות מדויקים.
מיד כשיחזור הביתה הוא ירוץ למגירה ויוציא את המתכון. אחר כך הוא יראה אילו חומרים יש. סוכר וקקאו יש בטוח, מהשוקו של הבוקר. כמעט בטוח שגם שאר המוצרים נמצאים, ואם אין להם ליקר הוא ישים יין של קידוש.
"אז ניפגש מחר בשמונה, אצלי בבית" שלח צבי הירש את ידו, ללחוץ אותו בידו של זלמי, לא שם לב לפליק הקטן שכתריאל קיבל בדרך.
צבי הירש אפילו לא ידע כמה הלחי כואבת לו. איך יבקש סליחה?
הוא הלך אחריהם כמו צל בכל הדרך הביתה. הקשיב לתכנונים ותכנוני התכנונים, לדרשה שצבי הירש מכין על האוויר המחכים של ארץ ישראל, והתרגש כמוהם, כמעט: הם התרגשו בקול גדול, והמיקסר שלו הרעיש לו בתוך הבטן, איש לא רואה ושומע.
דלת הבית של צבי הירש הייתה יפה ומהודרת, אולי כמו הבית בעצמו. הקולות והצחוק זלגו החוצה, אל תוך אוזניו הרועדות של כתריאל.
בידיים שלו, המתינה הצלחת הכי גדולה והכי נקיה שהוא מצא בבית. כתריאל הניח את האצבע שלו על הפרח הכחול בצד, מנסה להסתיר שפשוף קטן שכיער אותו.
הצלחת הייתה כבדה. עוגיות השוקו – וניל זזו הצידה, מתביישים. אם הוא יזיז את הידיים יותר מדי, עלולה הצלחת להתגלש לו ולהישבר לרסיסים. מילא הצלחת. אבל העוגיות! שלש פעמים גלגל אותם ושוב הפך לעיסה. עד שהם יצאו כדורים ראויים לשמם. הוא התייאש שלש פעמים, רק בפעם הרביעית זה הצליח.
בפנים התגברו קולות הצחוק, כתריאל העביר משקל לרגלו השניה. הצלחת כבדה, הוא חייב להכנס. אבל אולי העוגיות לא מספיק יפות. אולי הצלחת לא תתאים לכלים של השולחן? זלמי יפרוץ בצחוק גדול וצבי הירש יחרוץ לו לשון.
הוא לא יעמוד בזה. אולי כדאי שיברח כבר עכשיו.
אבל הצלחת. מה יהיה איתה. ועוגיות החצי – חצי שכל כך עבד עליהם. וקלמן. הוא חייב לפגוש את קלמן!!!
פסיעות מוכרות התקרבו מאחוריו. כתריאל הסתובב הצידה לאט. העוגיות זזו בצורה מסוכנת. פנים מוכרות, עיניים כחולות והמון נמשים על הלחיים. "קלמן!" נפלטה לו צעקה כזו מהפה. קלמן עצר בבת אחת. בודק את כתריאל ואת הצלחת. "כתריאל!" הוא חייך אליו חיוך אמתי. "אתה מחכה כאן למישהו? מה יש לך ביד?".
כתריאל הנהן בכל הכוח. "אני חיכיתי…. לך" הוא אמר, ושוב נהיה לו פרצוף של ריבת דובדבנים. "וגם את העוגיות האלה הכנתי לכבודך" הוא אמר באומץ. "התגעגעתי אליך".
עכשיו חייכו גם העיניים של קלמן. הידיים שלו התקרבו אל הצלחת. שלפו עוגיה אחת שמנמנה שהזכירה קצת משולש. "אני רוצה לטעום עכשיו עוגיה אחת… אתה מרשה לי?" שאל קלמן את כתריאל. "אני מתבייש לאכול מול כולם". כתריאל הנהן חזק. בטח שהוא מרשה. הוא הכין אותם לכבודו.
"טעיממממם!" התלהב קלמן. לקח מידיו של כתריאל את הצלחת, דפק שלש דפיקות והדלת נפתחה בתנופה.
"שאו שערים ראשיכם" שרו כולם בגרונות ניחרים. קלמן והצלחת התקרבו אל שולחן המזרח. כתריאל נגרר אחריהם.
"אז גם אתה הבאת כיבוד?" שאל צבי הירש את קלמן.
"הבאתי, בטח. זה מתכון מיוחד של עוגיות חצי – חצי. טעם לא רגיל, כדאי לכם לטעום".
הפנקייק והאייס קפה המתינו על השולחן מבויישים, כשצלחת העוגיות הלכה והתרוקנה.
"טעים, באמת!" אמר נפתלי. "זה מתכון מארץ ישראל?"
"יכול להיות" אמר קלמן בפה מלא. והצביע על כתריאל, שאכל בתאבון עוגיה קטנה ואחרונה. "תשאלו את כתריאל, הוא הכין לי אותן לבד, בהפתעה. נכון הן טעימות?".
כולם הנהנו ושלחו לכתריאל מבט חדש.
כתריאל הסתכל על הצלחת שכל החצי – חצי נעלם ממנה.
גם מהלב שלו נעלם החצי חצי. שמחה שלמה הייתה שם סוף סוף.
