היום ראש חודש.
ואני יודעת זאת, לא רק בגלל החולצה הלבנה שאימא הלבישה לי בבוקר.
אני שמחה, והסיבה היא לא רק הארוחה המשותפת, החגיגית, שהגננת הבטיחה לנו היום. ארוחה שאני אוהבת מאד. אפילו שגם בבית יש לנו את כל הממרחים שיש בארוחה המיוחדת הזו, ולא תמיד בבית אני מתלהבת מהם.
ככה זה שהגננת מניחה על השולחן חמאת בוטנים, ממרח שוקולד, ממרח טונה, חרובים וגבינה, ובצלחות מיוחדות שהיא קוראת להן 'אובלים' היא מכניסה מלפפונים חמוצים וזיתים, והכל מסודר בשורה כזאת ישרה ומעניינת.
אני חושבת שבגלל שכל אחת יכולה לבחור את מה שהיא אוהבת, והשולחנות בגן מחוברים לשלחן אחד ארוך – זה מה שעושה את "האוירה החגיגית" כמו שהגננת יוכי אומרת בחיוך.
ו… איפה הייתי? כן, עדיין לא גיליתי לכם מה משמח אותי יותר מכל ביום המיוחד הזה, בראש חודש הזה הבעל"ט דווקא.
בשכונה שלנו מסתובב טנדר לבן, יש לו מנגינה כמו צרצר אבל אני דווקא אוהבת אותה, כי היא מזכירה לי טעם של גלידה.
הטנדר הזה הוא כמו "חנות ניידת" – ככה אומר אח שלי הגדול, שוקי. והוא מוכר גלידות וארטיקים וקרטיבים, ועוד כל מיני דברים שילדים – כנראה בכל העולם, אוהבים אותם.
כל הילדים בשכונה אוהבים לראות את האוטו גלידה ואת התמונות הענקיות שעליו, אני אוהבת לדמיין כאילו יש לי גלידה אחת כזו, ענקית… כמעט כל הילדים בשכונה מסתפקים רק בדמיון, כי "אנחנו לא חיים בכזה סטייל" ככה שמעתי את אחותי הגדולה, חני – אומרת. שאלתי את אמא מה זה אומר, ואם הכוונה היא שאנחנו עניים? והיא אמרה לי דווקא ש"ברוך השם, יש לנו כסף לכל מה שאנחנו צריכים, וגלידה יקרה ולא בריאה, סתם כך באמצע השבוע – היא כנראה לא דבר שצריכים אותו".
"וזה גם לא חינוכי, גלידה יקרה וסתם לא בריאה, ככה בלי סיבה מיוחדת" – שמעתי את אחותי טובי הגדולה, – אחות שעוזרת הרבה לאימא, ובעיקר לחנך אותי…
לפני שבועיים אמרה לי אימא: "את יודעת מה גיטי'לה? אני רואה שאת כל כך רוצה, ובאמת מגיע לך. את מנהגת נפלא! בעזרת ה' בראש חודש, כשיבוא ה'אוטו גלידה' ארשה לך לבחור לעצמך איזו גלידה שאת רוצה".
כנראה זרחתי מאושר, וטובי – אחותי הגדולה, שלומדת חינוך מיוחד ופדמוגיה – משהו כזה, עשתה פרצוף חמוץ, ואימא אמרה לה בקול שקט: "זה לא פשוט להיות מוז'ינקלע לאימא עסוקה ועובדת, שמחתנת ילדים ויש לה מליון עול על הראש… אין לה הרבה זמן איכות עם אימא, לפחות שיהיה לה פעם גלידה לכבוד ראש חודש". לא כל כך הבנתי את כל מה שאמא אמרה, אבל הבנתי והסכמתי שזה אומר – שאני מתנהגת נפלא, והיא רוצה לתת לי על זה פרס.
זהו, והיום הגיע ראש חודש. כל הבוקר חייכתי לי בתוך הלב וכנראה גם רקדתי. אהבתי את כל סוגי הממרחים בארוחה המשותפת, אכלתי אולי ארבע סנדוויצים והגננת יוכי אמרה לעוזרת שלה, נעמה: "מעניין מה קרה היום לגיטי, היא כל כך שמחה ואוכלת… בדרך כלל התאבון שלה ירוד"…
לא הבנתי בדיוק מה זה ירוד. זה קצת דומה ל'יורד', כנראה הן מתכוונות שהתאבון שלי כבר לא יורד, והוא מתחיל לעלות? זה בגלל ש"שמחה מגבירה את התאבון" – ככה אומרת תמיד סבתא ירושלים.
חזרתי הביתה, והייתי מאד שמחה, אפילו שאימא שלי לא הייתה בבית, כי זה יום התורנות שלה אצל סבתא תל אביב בבית האבות – לא בכיתי ולא הייתי "חמוצה". כל הזמן זכרתי שבשעה ארבע אחרי הצהריים יש לי פרס מיוחד במיוחד לי ולכבוד ראש חודש. ואימא הבטיחה שדווקא היא תלך איתי.
בשלוש חזרה אימא עייפה מאד. מיד הבאתי לה נעלי בית וכוס מים קרים. היא חייכה אלי חיוך עייף, ואפילו הקמטים מתחת לעיניים שלה חייכו. היא לטפה אותי, ונישקה אותי חזק, אפילו שאני כבר גדולה. כי פעם היא אמרה לי – שאני תמיד נשארת התינוקת שלה בלב. קצת נפגעתי אבל חייכתי, והיא אמרה לי: "היום ראש חודש, ואני זוכרת את ההבטחה שלי גיטי מתוקה. עכשיו אלך לנוח לשעה, ובארבע אצא איתך, בעזרת השם – ל'זמן איכות' אל האוטו גלידה".
הייתי בשקט כל הזמן שאימא ישנה, אפילו שהיה לי כבר נורא קשה לחכות והיה נראה לי שהשעה הזו לא עוברת… כל הזמן שאלתי את אחותי ליבי מה השעה, והיא כבר התרגזה עלי ואמרה לי שהיא לומדת למבחן ואני מפריעה לה להתרכז, ושאני אלך לשחק במשהו ולא אספור את הרגעים.
בסוף הגיעה כנראה השעה ארבע – כי אימא התעוררה, הלכתי אחריה כשהיא הכינה לעצמה כוס קפה כדי "להתאושש מהשינה". היא שתתה את הקפה לאט, כנראה העיניים שלי הסתכלו חזק מדי בתוך הכוס, כי היא אמרה לי: יש עוד כמה דקות גיטי עד השעה ארבע, את רוצה שאכין קפה גם לך?"
אמרתי שכן, אפילו שלא היה לי תאבון לשתות קפה. יכול להיות ששוב התאבון שלי 'ירוד'?
בסוף יצאנו אל האוטו גלידה.
כל הילדים של השכונה היו מסביב, הסתכלו על האוטו ורק דמיינו.
כמו שאני מדמיינת תמיד…
גם אלישבע הייתה שם. אלישבע היא ילדה מאד "נחשבת וכריזמטית" – ככה שמעתי שכנה אחת אומרת, תמיד אני רוצה להיות חברה שלה, ואפילו לתת לה מדבקות בחינם, אבל היא – לא תמיד נאה לה לדבר איתי.
עכשיו תראה אלישבע שאימא קונה לי גלידה, והיא קצת תקנא. ואולי… אם אתן לה חתיכה – היא תרצה להיות חברה שלי?
אמא עדיין לא התקרבה אל הטנדר.
"בואי הצידה, נשב ונמתין פה על גדר האבנים". היא אמרה לי. "למה?" כמעט בכיתי, למה אמא כל כך 'מותחת' אותי? "הרי הבטחת לי גלידה!"
"אני רוצה לחכות מעט שכל הילדים יתפזרו… אני לא רוצה שיראו אותנו קונות גלידה, שלא יקנאו…"
'אבל הרבה יותר 'שווה' שכולם כן יראו! ובעיקר אלישבע! הגלידה תהיה הרבה יותר טעימה עם כולם ידעו עליה!' חשבתי לי בלב ולא אמרתי, כי ידעתי שאימא לא תאהב את זה. היא תגיד שזה לא יפה…
"ובינתיים" אמרה לי אימא בקול של סודות "אספר לך ספור!"
ספור! מתי ספרה לי אימא ספור בזמן האחרון? אולי בחול המועד? כמה אני אוהבת לשמוע ספורים מאמא הטובה. יש לה "חוש רטורי מיוחד" ככה שמעתי את המנהלת בסמינר שלה אומרת פעם, וליבי הסבירה לי שזה אומר – שיש לה כשרון מיוחד לספר בצורה מרתקת.
כשאמא שלי מספרת – אני שוכחת שבכלל רציתי גלידה, אני נמצאת במקומות אחרים, רחוקים… אני חוזרת לימי הילדות של אימא. קצת קשה לי להאמין, אבל אימא הייתה פעם ילדה! ילדה בגילי!
"גרנו בדירה מאד מאד קטנה, והיינו שם שמונה ילדים" התחילה אימא את הספור, "זו הייתה הדירה הקודמת של 'סבתא ירושלים'. את רוב העבודות לשבת עשינו שלושת האחים שלי – ואני, שהיינו ארבעת הגדולים, ביום שישי.
יום שישי חורפי או קיצי, תמיד העבודה הייתה רבה. אימא לא רצתה להתחיל בניקיונות ביום חמישי, כי כמו שאמרתי – הדירה הייתה קטנה, ומתלכלכת מיד בחזרה, ואם רצינו שהנקיון יישמר עד שבת – היינו חייבים לעבוד 'בכוחות משותפים' ביום שישי. אמא אמרה לכולם שאנחנו העוזרת שלה, לכל אחד מאיתנו היה תפקיד מוגדר.
אני – נגבתי את כל דלתות ארונות המטבח עם אקונומיקה, אחרי שהם היו כבר צבעוניים מרוב אוכל שהשפריץ עליהם בכל השבוע, וניקיתי היטב את כיסא האוכל של התינוק התורן. שמוליק וחזקי סדרו בכוחות משותפים את הסלון והמטבח לשטיפה, יענקי העסיק את הקטנים, ואת כל השאר והפיקוח עשו אבא ואמא – שהם היום סבא וסבתא ירושלים.
העבודה הייתה רבה, אבל עשינו אותה בהנאה. אמא כל הזמן החמיאה לנו שאנחנו עובדים כמו 'חברת פוליש', והיה עוד משהו שהמריץ אותנו לעבוד… בסיום העבודה, כאשר כל הבית נראה היה 'כמו חדש', מוכן ומזומן לשבת המלכותית, היא נתנה לנו שטר של עשרה שקלים – אז זה היה עוד בשטר – ושלחה אותנו ל'קיוסק של יודה' לקנות לנו קרטיב.
זה היה ה'קרטיב של יום שישי' – ככה קראנו לו, היה לו טעם מיוחד. טעם של עבודה ושל סיפוק, ואולי טעם של מצווה?
מידי יום שישי התיישבנו – ארבעתינו בפינת המרפסת, הרחק מעינם הבוחנת של הקטנטנים, וליקקנו בהנאה. כאשר אנו עורכים תחרות מי מסיים אחרון… ואגלה לך בסוד – אני אף פעם לא ניצחתי…
יום שישי אחד, יצאנו אל שורת המדרגות אשר הובילה אל הרחוב. גרנו בקומה הראשונה, והיה נחמד לשבת וללקק, ולראות בינתיים את העוברים והשבים, את השכנים המרוקנים את הפחים, את המים המקציפים הנופלים ממרזבי המרפסות ואת התכונה הכללית לכבוד שבת המלכה.
פתאום יצאה ביילי – הבת של השכנים ווייס, מובילה שקית זבל ואחריה השתרכה חבורה של זאטוטים. כולם נעמדו סביבנו והביטו בעיניים גדולות אל הממתק הקר שליקקנו. נראה לי שהיה ניצוץ של קנאה בעיניים שלהם. האמת? די נהניתי. לא תמיד הסתדרתי עם ביילי הזאת. הרבה פעמים היא העליבה אותי ונתנה לי להרגיש שהיא יותר חכמה ממני, יותר מוכשרת, בקיצור, 'יותר'. פעם אחת מותר לי להרגיש שאני 'יותר' ממנה, לא? עוד הייתי קטנה, ולא ידעתי כי ההרגשה הזו נובעת ממידות שאינן טובות, מן היצר הרע…"
אמא עצרה לרגע 'לקחת נשימה', ואני הייתי כה מרותקת. מי היה מאמין שלאמא שלי הגדולה, החכמה והבוגרת היו פעם מחשבות בדיוק כמו שלי? שהיו לה חיים צעירים ומעניינים והיא לא הייתה אימא מההתחלה?
"הי! כל הילדים כבר התפזרו מהאוטו גלידה!" אמרתי לאימא. "בואי נלך לקנות, כמעט ששכחתי את הסיבה שבגללה ירדנו".
נגשנו אל "חנות הגלידה הניידת" כמו ששוקי אומר, בחרתי לי גלידה בלי הרבה מחשבה, כי הראש שלי עוד היה בספור של אימא.
הלכנו חזרה אל כיוון הבית, לאט הלכנו, כשהגלידה שוכבת בתוך שקית בידי.
"ובדיוק פתח אבא שלי את הדלת. גם אצלנו התמלא הפח… הוא ראה את התמונה הזאת, איך שארבעת ילדיו מלקקים גלידה בהנאה מול עיניהם הגדולות של ילדי השכנים, וזה לא מצא חן בעיניו.
הוא פשפש בכיסו, הוציא ממנו שטר נוסף של עשרה שקלים, נתן לאחי שמוליק ואמר לו: 'רוץ לקיוסק של יודה, לפני שהוא נסגר. תקנה קרטיבים לילדים הנחמדים האלו… גם הם עוזרים להורים שלהם, תראה – הם מובילים את פח האשפה בכוחות עצמם'. שמוליק ברח אל הקיוסק ואני – התפלאתי, ידעתי שאין להורים שלי כסף מיותר. מה הנדיבות הזו פתאום?
אחרי שכל אחד מילדי השכנים קבל את הקר הקר הזה, ועיניהם – כוכבים, נכנסתי אל הבית ושאלתי את אבא למה הוא עשה את זה.
'אנחנו מתפללים כל יום שלא תעלה קנאת אדם עלינו. אנחנו לא רוצים לעורר קנאה, וגם לא לקנאות באחרים'.
'אבל יש טעם מיוחד לדבר שיש לי, ואין אותו לאחרים', אמרתי את האמת אותה חשבתי, לאבא.
אבא ליטף את פני, ואמר לי: 'את תגדלי עוד בת שלי, תגדלי ותתחילי להרגיש טעם נפלא ושמח, דווקא כאשר יש לאחרים. כשתגדלי – תביני, כי את הטעם אותו אמרת לי קודם, נותן לך היצר הרע'…
בהתחלה לא כל כך הבנתי את דבריו של אבא – שהיום הוא סבא ירושלים, אבל אחר כך גדלתי, וגם הבנתי".
הגענו אל הבית. הוצאתי את גביע הגלידה שהחל כבר להנמס.
"ואת?" שאלה אותי אמא, "הבנת?"
"אני חושבת שהבנתי… כי אני מרגישה שיש לגלידה הזאת טעם מיוחד, אפילו, ודווקא בגלל, שאליש… לא משנה מי – לא ראתה…
ואם היה לי כסף – הייתי קונה גם לה… זה אומר שכבר גדלתי?"
אמא נשקה אותי, אפילו שאני כבר גדולה. הפעם לא נפגעתי. הפעם חייכתי לי בלב – חיוך גדול ורחב.