הם קטנים בגיל ובכל זאת תופסים חלק גדול מן המרחב * הם חינניים ובעלי הומור מפותח ופגיעים מאד מבפנים * איך אומרים להם ומה, ואולי עדיף לא לומר כלום * איך מעצימים אותם מול פגיעות של הסביבה* עשה ולא תעשה * הנחיות לאמהות.

התמודדות הילדים ה'גדולים'

המרפאה של גב' אהובה ווייס, דיאטנית קלינית בקופת חולים לאומית, מקבלת את פניהן בסבר פנים יפות.

ריבי, ילדה חיננית ו'מרופדת' נכנסת פנימה ולהט אדום בלחייה. "אני רוצה להישקל!" היא אומרת לדיאטנית לפני ברכת השלום.

"למה את רוצה להישקל?" שואלת אותה גב' ווייס ועל פניה הבעה 'חמורת סבר'.

"אני רוצה לדעת אם ירדתי" עונה ריבי את המובן מאליו.

"ולמה לך לדעת אם ירדת?"

"מה פירוש למה?" ריבי מביטה באמה ובדיאטנית חליפות. "זה טוב לרדת במשקל, לא? ככה אני אראה יפה בחתונה של מוישי, השמלה תעמוד עלי יפה, כולם יאהבו אותי יותר".

"ואת?"

"גם אני אוהב את עצמי יותר" אומרת ריבי בת השמונה בבגרות שאינה תואמת גיל, ומסמיקה.

"ריבי מייצגת את ההרגשה שילדים רבים בעלי עודף משקל מסתובבים אתה", אומרת גב' אהובה ווייס, דיאטנית בקופת חולים לאומית. "זו הרגשה קשה מנשוא. הרגשה שאני שמן ואני לא בסדר, משהו לא תקין איתי, אני חייב לרדת במשקל כדי שיאהבו אותי ואוהב את עצמי. עד שלא ארד אל המשקל הרצוי, משהו בתוכי לא יהיה תקין.

תחשבי מה הרגשה ממושכת כזו עושה לילד בן שמונה, שבקושי טעם את טעם החיים…" אומרת גב' אהובה לאם המודאגת היושבת מולה.

"אז מה בכל זאת עושים?" שואלת אמא'לה.

"יש כמה דברים שאני רוצה שתזרקי מהבית" אומרת גב' פז. "את המשקל, את המילה דיאטה ואת צמד המילים 'מזון משמין' או 'מזון מרזה".

"ומה כן?"

"כרגע עלינו לנרמל את ההתייחסות של ריבי למזון ולמראה שלה. להסביר לה שהיא בסדר, היא תקינה, היא לא מספר על המשקל – היא ילדה. יש לה מעלות לאינספור, הקדוש ברוך הוא אוהב אותה והסביבה אוהבת אותה כפי שהיא. לצמצם למינימום את הדיבורים על אוכל ואת ההתעסקות באוכל. האם ריבי משתתפת בחוג כלשהו אחר הצהריים?"

"היא רשומה בחוג התעמלות, ואני שוקלת לרשום אותה גם לקורס שחיה".

"אני רוצה שתרשמי אותה גם לחוג אחר, משהו שיגרום לה הנאה, משהו שיפתח לה אפיק חדש שהיא תהיה מיוחדת בו, ולא, לא יהיה לו קשר לתזונה ולפעילות הגופנית".

אחרי מחשבה רשמו אותה הוריה לחוג אורגנית, במקום חוג ההתעמלות שהיא הלכה אליו מדי שבוע כמעט בכפייה.

עברו מספיק בחיים

"אכן, ריבי עברה התמודדויות לא פשוטות בחברה, עקב עודף המשקל" מספרת אמה, גב' שוורצבלום.

במשך שנה שלמה היא סבלה הצקות מאחת הבנות המרכזיות בכתה, שעקבה אחריה בכל הפסקות האוכל לראות מה היא אוכלת וכמה. וגם כששתתה מהקולר במסדרון, מים קרים בסך הכל (אין בהם קלוריות!) היא הייתה עומדת לידה ושרה: שמנה ושמנה, כמה את שותה!

אני זוכרת את השנה ההיא כסיוט ממושך. כשריבי חזרה מבית הספר בוכה, הייתי מצטרפת אל הבכי שלה ולא ידעתי במה לנחמה.

עד שיום אחד זה נגמר. הבנתי שמתפקידי להתערב כאן לטובת הילדה. למרות שאיני עושה זאת בדרך כלל. הרמתי טלפון לאמה של הילדה, סיפרתי לה את מסכת הייסורים שהבת שלי עוברת. האם הייתה המומה ומאותו יום התופעה נפסקה ברוך ה'.

אבל עדיין, מחוץ לחיים בבית הספר, היא קיימת פה ושם.

להעצים אותם מבפנים

יום אחד חזרה ריבי מבית הספר בפנים מכורכמות. "ילדה אחת מכתה אחרת, אמרה שהיא יודעת למה אני כל כך שמנה! היא אמרה שאני גונבת ממתקים מהמכולת!" רגע לפני ששקעה בשלולית של דמעות ואנוכי יחד איתה, עצרתי, לקחתי נשימה עמוקה ונזכרתי בדברי החכמה ששמעתי רק הבוקר, ממנחת הורים חכמה: 'אל תרחמי על הילדה, הרחמים רק מחלישים אותה, הם לא נותנים לה כוח!'

ואמרתי לה בזו הלשון: "אני לא מרחמת עליך בכלל. את יודעת על מי אני מרחמת? על הילדה המסכנה הזו, שלא מוצאת לה דרכים אחרות להגביה את עצמה, אלא על ידי פגיעה באחרים!".

ריבי פתחה עיניים גדולות לשמע הגישה החדשה הזו, והתחילה לאמץ אותה בחום".

במפגש האחרון עם הדיאטנית גב' לבונה, הצליחה ריבי להפנים את היותה ילדה נפלאה ואהובה של ה'. אהובה הדגימה לה בתוך חדר הקליניקה איך עליה להגיב מול הצקות של ילדים: "מה זה משנה כמה אני שוקלת? אני לא מספר, אני ריבי! ואני יודעת לצייר ולנגן, לקפוץ בגומי ובקלאס! אני אלופה בחשבון ובנביא, ויש לי המון חברות שאוהבות אותי! אם יש לכן בעיה איתי – זו בעיה שלכן!'.

ההעצמה הזו הייתה הקדמת רפואה למה שהיה למחרת:

ריבי חזרה הביתה וחיוך משועשע על פניה. היא ספרה כלאחר יד: "ילדה אחת באוטובוס הסתכלה והסתכלה עלי. שאלתי אותה מה קרה ואם היא צריכה משהו? היא אמרה: 'כלום, שמנה…'. הסתכלתי עליה ואמרתי לה: 'נכון, אני שמנה! ואת – רזה! אז מה?'.

הילדה נבהלה והלכה לה…".

השמנים מפריעים לה בעיניים

אולי האמירה הזו מקוממת, אבל מבדיקת השטח היא נכונה ואמתית: הסביבה אינה אוהדת את השמנים, הם מפריעים לה בעיניים, הם הורסים לה את האסטטיקה הסביבתית.

אמרה לי אשה הסובלת מעודף משקל, ברגע של גילוי לב: גם אם אוכל לרדת במשקל, אני לא רוצה. אני רוצה לתת לשמנים מקום בעולם! לא נותנים להם מקום!

וזה קורה גם בסביבה הבוגרת:

"זה קרה כשאחי הקטן התחתן" מספרת מינדה דייטש, אמה של חוי, ילדה בת חמש שזקוקה בגלל הרוחב לבגדים במדה 12. "השקעתי כמובן הרבה מאמץ ומחשבה שהבת שלי תראה יפה למרות השומן. ובכל זאת, נדהמתי מהתגובות שזרמו אלי ללא הרף. אלו היו תגובות מפי נשים חכמות, בוגרות, עדינות, ועם טאקט תקין ומעלה בדרך כלל:

'היא באמת הבת שלך? את בטוחה???
היא לא הבת של גיסתך?
וואו, בלי עין הרע…
תגידי, למי היא דומה?'

הגדילה לעשות אחת הדודות הגדולות שלחשה לחישה רועמת אל תוך האוזניים שלי, ואין לי ספק שהיא הגיעה גם לאוזניה של חוי: 'זה לא תכלס', את חייבת 'לעשות לה' דיאטה!".

השמנים – השמחים האלה…

"אני זוכרת את עצמי כילדה השמנה של הכתה" מעלה גב' אסתי פלג נשכחות. "לי התופעה לא כל כך הפריעה, אבל להורים שלי זה הפריע, ומאד.

הייתי חרוצה ומוכשרת, מוקפת חברות, ניגנתי המון והייתי פעילה בכל המקהלות של בית הספר. כל מה שהיה חסר התנדבתי לרוץ ולהביא, והמשקל שלי לא עמד לגמישותי הטובה לרועץ. בכל ההצגות גילמתי את האמא או הסבתא או השופט. השתתפתי בכל שיעורי ההתעמלות וטיפסתי בטיולים במסלולים הכי קשים.

מדי פעם היו ילדים צועקים לי במנגינה קצבית: 'שמנה ושמנה', הייתי מסתובבת אליהם וממשיכה במנגינה שלהם: 'נכון ונכון…' כולם היו צוחקים, ואני הייתי בולעת את רוקי וממשיכה הלאה.

ההומור כקרש הצלה

לבעלי עודף המשקל, משמש ההומור כקרש הצלה מידי" אומרת גב' אסתי. "חוש ההומור שהרבה ילדים בעלי עודף משקל מפתחים, משאיר אותם נחמדים, חברותיים, במרכז העניינים ומוציא אותם יפה בלי להפגע – לכאורה – ממה שאוזניהם שמעו.

סיפרה לי פעם חברה, שמנה הרבה יותר ממני, אחרי הרבה מאד שנים מאז שעזבנו את בית הספר: שנים היא התגוננה על ידי חוש ההומור המפורסם שלה, וכשהיינו בנות בבית הספר היינו בטוחות שהיא נולדה מצחיקה כזו… רק היא ואלוקיה ידעו כמה דמעות ספגה הכרית שלה בלילה. וכיום, שנים מאוחר יותר, גם אני יודעת עד כמה זה כאב לה.

התדמית האישית

אסתי מספרת בגילוי לב: תמיד, עד לפני כמה שנים, הייתי מוכרחה להיות פעילה ומצליחה בכל עניין שנגעתי בו, ואפילו לא שמתי לב עד כמה החיים שלי רדופים ולחוצים בשל כך… יום אחד עצרתי ושאלתי את עצמי: למה? בעיני מי אני חייבת להצטיין? מי עומד לי על הראש וסופר לי את כל ההצלחות? לתדהמתי הרבה, התשובה שעניתי לעצמי בהיותי אשה מקורקעת בת למעלה מארבעים הייתה: אני חייבת להוכיח לעצמי ולעולם, שיש בי דברים טובים למרות שאני שמנה!

אחר שהבנתי והפנמתי את זה, התחלתי להוריד הילוך. הקצב שלי נהיה יותר שפוי ורגוע והתחלתי לחיות יותר בשלום עם עצמי.

אני חושבת שמשקל העודף עושה משהו לתדמית הפנימית האישית של הבן אדם.

ההמלצה של אסתי

כאמא, בדיוק כמו שאת מנסה להתמודד עם קושי או שוני של ילד, מכל תחום אחר שאינך מבינה בו, כך את אמורה להתמודד מול הקושי הזה: אם מעולם לא סבלת מעודף משקל ואת לא מבינה מה טעים בבורקס, לכי והתייעצי עם מי שיכול לעזור לך להבין את הילדה שלך שמאד אוהבת בורקס.

בדיוק כמו שאם שמת לב שלילדך יש בעיית מיקוד בראיה, תלכי לאופטיקאי המתמקד בתחום הזה ולא תקני לו משקפי שמש אופנתיים לסדר את הבעיה הספציפית.

ומשהו לסיום: ילד בעל עודף משקל, רוצה בדרך כלל להבין למה הוא נראה ככה ומהם הגורמים לזה. הוא גם רוצה לעזור לעצמו. מגיע גיל שבו הוא מתחיל להתעניין. אם תשאירי לו ערוצי תקשורת פתוחים, אז בשמחה הוא יחפש את האנשים הנכונים שיעזרו לו וישתף עימם פעולה, בגיל המתאים, כשהוא בעצמו ירצה!

אולם אם ההתייחסות הסביבתית הייתה של עצות, גערות על כל צעד ושעל, אי הבנה, השפלה וחיפוש בגדים, כמה סיכוי יישארו לו להכניס את עצמו לחיים של בחירה בשינוי תזונתי?

במו עיני ראיתי ילדות שאמן חבקה אותם, העצימה, סיפרה לסבתות כמה הילדה חכמה ואחרי אסיפת הורים סיפרה לאבא איך המורות מעריכות אותה ומשבחות את היחס המקסים שלה לחברותיה. הילדה הזו הגיעה לשלב שבו 'תפסה את עצמה' וידעה להתמודד יפה מאד עם השומן שלה. לקחה עליו אחריות למרות הקושי, כי נותרו לה מספיק אנרגיות להתמודד בחזית הזו.

אני מכירה כמה בנות כאלה, ומצדיעה בחום לאמותיהן המסורות והחכמות.

נקודות אור מפי הדיאטנית

"אני לא רוצה שתכני אותי דיאטנית" מזהירה גב' אהובה לפני תחילת הכתבה, למרות שדיאטנית – זה הכינוי והתואר שרשום על דלת חדרה שחור על גבי לבן. "גם בכתבה, צמצמי נא את המילה דיאטה למינימום האפשרי.

כי דיאטה – כך מוכיחים המחקרים, היא טריגר גדול מאד להאצת השמנה.

לקבל את הילד כפי שהוא, תוך הקפדה על סביבה בריאה

כשאני ממליצה לקבל את הילד כפי שהוא, לראות בו ילד יהודי עם נשמה מאירה והמון תכונות חיוביות, אין זה אומר שההמלצה שלי היא לגדל אותו בסביבה מופקרת בכל הקשור לתזונה…

כאשר הילד חי במשפחה שבה אין ארוחות מסודרות, יש משקאות ממותקים כל השבוע, או שתיה ממותקת בלי גבול בשבת ובחגים, ממתקים בלי גבול, התעסקות יתר עם אוכל – אוכלים ללא הפסקה, יותר מדי בצקים כמו רוגלך, בורקס, מלאווח וופלים ועוד, מבססים את הארוחות על מזונות קנויים ואחר כך רוצים שהילד יוריד במשקל.

סביבת חיים כזו היא סביבה חולה, וגם אם חלק מילדי המשפחה הזו הנם רזים כי מבנה הגוף שלהם שונה, אין זה אומר שהם בריאים. הם עשויים לפתח השמנה בהמשך חייהם או בעיות בריאותיות אחרות כגון בעיות מעיים שונות, שלשולים. יש אנשים רזים אבל לא בריאים.

ההשמנה – אינה בעיה אישית של הילד

נקודה חשובה מאד שגב' אהובה מבקשת לציין: "עלינו לראות איך אנחנו כהורים וכבני משפחה מתמודדים עם הקושי של הילד, איך אנחנו צומחים ממנו. לא להפריד את הילד מהמשפחה ומהחברה! ואין להאשים אותו במצב בשום אופן.

כי כאמור, ההשמנה יכולה לנבוע מסביבה לא בריאה מבחינה גשמית חומרית, והיא יכולה להיות כזו גם מבחינה רגשית.

ילד שחווה השפלות יחווה לעתים קרובות השמנה גדולה. זה מנגנון הגנה לא מודע שהגוף מפתח כדי להגן על עצמו. זה מרחיק אותו מהסביבה וכאילו מגן עליו אבל בפועל פוגע בו יותר. לשם טיפול במצב כזה דרושה התערבות מקצועית.

ההורים כמודל לחיקוי

נכנסו אלי אם ובנה, האם סבלה מעודף משקל משמעותי, והיא באה לטפל בילדה בן ה7 שהחל ללכת בדרכיה. וכה ספרה האם: 'יום אחד אמר לי מוישי, כשאגדל אשתה הרבה שוקו! האם שמעה זאת והייתה בהלם, כי היא נהגה לשתות המון שוקו אבל בתוך חדרה הנעול… היא חשבה שאיש לא יודע.

ההורים מקבלים את ילדיהם כמראה שלהם. במקום להאשים עליהם להתבונן וללמוד על עצמם.

מבוגרים, היזהרו בדבריכם

אמירות חסרות זהירות עם ילדים הסובלים מעודף משקל, עלולות להביא אותם למדרון חלקלק, שסופו מי ישורנו.

הגיעה אלי ילדה בת 10, שמישהי במשפחה אמרה לה באירוע משפחתי: 'כמה את דומה לדודה תרצה'… דודה תרצה הייתה מלאה מאד. הילדה שמעה זאת וכתוצאה מכך הפסיקה כמעט לאכול, עד שהגיעה למצב קשה של אנורקסיה.

ילד בן שמונה שהוריו היו מחלקים בשבת בורקס לכל הילדים, ורק הוא קיבל סלט כי הוא שמן… הילד הגיע למצב של גניבת אוכל ואכילה בסתר, מצב שדרש טיפול מסיבי כדי לצאת ממנו.

הגיעה אלי אשה בת למעלה משלושים, שהייתה בטיפול ממושך עם הפרעת אכילה קשה. הוריה אמרו לה מגיל קטן: 'אל תאכלי, אם תאכלי תשמיני ותצטרכי לעשות המון דיאטות! עד היום כשמדברים איתה על דיאטה ועל משטר מזון היא מקבלת בולמוס וקשה לה מאד לצאת מזה.

הארון הקסום והסגור

יש בתים שבהם מניחים את הממתקים ואת החטיפים בארון סגור ומסוגר ואין גישה לילדים אליו, עם הרבה מתח סביב זה.

הדבר עלול לגרום לנזק בל ישוער מפני שכל מה שסגור מקבל יוקרה מעבר לפרופורציות. הוא הופך להיות נכסף שרוצים אותו עד כלות הנפש… כאן הדמיון עלול לגדול למימדים חולניים ולהפוך את הילד לרדוף אחרי הארון באובססיביות.

אני מכירה אשה בת 60 שעדיין נרדפת אחרי הארון הקסום והסגור משנות ילדותה. היא עדיין לא מצליחה לאכול ממתקים בצורה מאוזנת אלא עוברת מאכילה בולמוסית להימנעות וחוזר חלילה. האשה מתארת את התחושות האלה כסבל בל יתואר כמעט לכל החיים.

מילות סיום מפי הדיאטנית

אם נקבל את הילד כפי שהוא הוא יקבל את עצמו כפי שהוא ויהיה לו קל יותר לקבל ולאהוב את הסביבה שלו.

אם נדבר אליו במילים טובות הוא ילמד לדבר אל עצמו במילים טובות וגם אל סביבתו כך,

אם נעצים אותו הוא יתעצם ויעצים את סביבתו.

אהבה קבלה והכלה אלו תכונות שיהפכו להיות חלק ממנו. כהורים, עלינו לקחת אחריות על עצמנו ולא על הילד. להקפיד על חיים מתוקנים וראיית הילד כפי שהוא תוך התמודדות בוגרת.

תפקיד ההורים הוא למלא את המזווה באוכל מזין ובריא ולהשתדל שהארוחות תהיינה מסודרות ככל האפשר, כאשר כל המשפחה או חלק ממנה יושבים סביב השולחן ואוכלים באופן נעים, כאשר ילדים מגיל 4 – 5 ומעלה יכולים כבר לבחור לבד את כמות המזון שהם רוצים.

לא להתערב באכילת הילד עם אמירות כמו: אכלת מספיק, זה משמין, זה אסור, זה לא בריא, כאשר אנחנו אלה שהכנסנו את המזונות האלה הביתה.

טלי ברוינר, מאמנת בריאות המוכרת לכולנו מהמדור האהוב "הרבה נחת", מבקשת לחדד כמה אקסיומות:

אף אם, מסורה ככל שתהיה, אינה יכולה לעשות דיאטה במקום הילד שלה.

אי אפשר להכריח לשנות הרגלי תזונה.

יש ילדים, אפילו אחד מתוך תריסר, שקצב חילוף החומרים שלהם איטי משל אחיהם ואחיותיהם וכל פירור ביגלה שהם אוכלים, כמו אחיהם הרזים, משמינים אותם.

ילד בעל עודף משקל, נמשך מטבע ברייתו למאכלים מתוקים, מתובלים, מטוגנים, ובקיצור – טעימים.

הילד אינו אשם בעודף המשקל שלו! גם אם לעתים נראה שהוא כן. יש כאן גם גזירת שמים.

לילד מלא יש המון מעלות נהדרות.

גערות, תוכחות מסוות, רמזים, העלמת אוכל משמין מהמגש, לא גרמו לאף ילד לרזות.

היות והמראה החיצוני של הילדה המלאה בכל זאת לא 'איי איי איי', כדאי תמיד לשים לב לטפח אותה: לקנות תיק צד תואם, לדאוג שהקוקו יהיה מסודר, שיהיה נעים לשהות לצידה. את הפינוקים הקטנים האלה אני ממש ממליצה לסבתות לקחת על עצמן. זה עשוי לתרום כל כך הרבה לאהבה ולקשר בין הסבתא לנכדה, ולספר לה שהיא רואה את מעלותיה ומטפחת אותם.

כשהתחלתי להיות מאמנת בריאות, נוכחתי להפתעתי הרבה שלכל אחד קשה לרדת במשקל בגלל סיבה אחרת: קודם כל יש לשלול סיבה פיזית, וזה התפקיד של ההורים. לאחר מכן, חשוב לרדת לשורש העניין, מה הקושי? מה עומד בבסיסו?

אחרי ככלות הכל, הנושא הוא חשוב מאד: הסטטיסטיקות מוכיחות שילדים שמנים גדלים למבוגרים שמנים, ואחוזי הסיכון למחלות שונות ולמרעין בישין הנגרמים כתוצאה מהשומן המוגזם, עלולים להיות מסוכנים באמת. מהצד השני! עם מעט עודף משקל הגוף יכול להסתדר. ועדיפה שמחת חיים, וחיים יצירתיים ושלווים (ושמנים), מאשר דיאטות ורזון כפויים, וחיים מלאי עצבים ותיסכולים. גם מבחינה נפשית וגם מבחינה פיזיולוגית.