ארגז התחפושות כבר כאן, הילדים מסביב חוגגים
כתר על הראש, גלימה תכולה, שפם של חתול וזנב של אריה – איך רואים אותי עכשיו?
חודש אדר כבר כאן, ילדים משתעשעים בתחפושות ומייצרים שילובים חדשים
יש ילדים שהתחפושת אינה חדשה להם, היא מונחת עליהם לאורך כל השנה, רק עין רגישה תבחין בכך
הגיע הזמן להשיל את התחפושת
איך נגלה את הילד האמתי?
"מעט לפני השעה שש אני מרגישה פרפרים בלב. מכינה על השולחן, ליתר בטחון, כוס שוקו ודגני בוקר עם חלב חם בצלחת.
בדרך קבע מגיע הזעם יחד עם שמוליק. הדלת נטרקת בקיר ומחוררת אותו לאט ובטוח, זעקת "אני רעב" באוקטאבות גבוהות, מזכירה לי בכל יום מחדש זאב משחר לטרף.
אני נבהלת מהדימוי הזה, מנסה לגרש את המחשבות האלה ממוחי. לזכור שמדובר בסך הכל בילד חמד שלמד כל הבוקר בחיידר, והשקיע לשם כך מאמצים כבירים. בסך הכל ילד קטן שגבה מאד לאחרונה… ואני אמא שלו שאמורה להמשיך לאהוב, ולתת, ולחבק, ולכבד. וודאי לא לפחד.
באחד מאותם ערבים, כששוב נאבקתי בפרפרים האלה בלב, ושוב רצתי להכין לו כיבוד על שולחן המטבח כדי שיירגע מיד בשובו, עצרתי לרגע ואמרתי:
לא עוד. היום אני הולכת לגלות את שמוליק שלי. הילד שמאחורי התחפושת.
המחשבה הזו הפתיעה אותי. אבל הרגשתי שהיא נכונה.
שמוליק הוא ילד טוב, עדין.
רק יש לו תחפושת של זאב. זאב רעב.
המחשבה הזו הייתה תחילה של תהליך.
בסיומו הרגשתי שאני זוכה, בסיעתא דשמיא גדולה, להזיז את הרוכסן, להפשיל את תחפושת הזאב ולגלות את שמוליק האמתי שמתחת".
אמא של שמוליק עשתה דרך מרתקת, ואת הדרך הזו שעשתה היא ועושות אמהות נוספות באופן ראוי להערכה, מלווה הפעם גב' דינה קורול, M.A. פסיכותרפיסטית ומחברת הספר "מדריך לרגשות הורים וילדים".
כדי להבין איך, מתי ולמה רוכש לעצמו הילד את התחפושת, עלינו להבין ראשית – מהי בכלל משפחה?
התא המשפחתי
משפחה אינה כמו תבנית מרובעת של ביצים בה שוכנים לפי הסדר אבא, אמא והילדים מגדול ועד קטן.
משפחה היא גוף חי, דינמי, מתפתח ומשתנה בכל עת.
אם בחודש אדר עסקינן, ניקח אקווריום ודגים לצורך המשל, בתקווה שנדגה לרוב בקרב הארץ ולא תשלוט בנו עין הרע… העניינים בפנים כל הזמן זזים, גדלים, מתפתחים.
כל ילד נולד לתוך תנאי חיים אחרים. אבא ואמא שונים מהאבא והאמא אליהם נולד הילד הקודם. עם גיל, נסיון ומשאבים שונים. כל ילד מוצא את עצמו בתוך מרקם משפחתי שהשתנה עם הגחתו לעולם. עם מספר וגיל ספציפי של אחים, קשר עם סבים ובני משפחה שעבר שינויים עם השנים וכן הלאה.
ובתוך האקווריום הזה ששמו משפחה, לכל אחד מהאנשים תפקידים אחרים, המסייעים לכל אחד מהם לקבל את צרכיהם ולשמור על האיזון המשפחתי.
ואין מדובר כאן על תורנות שטיפת כלים, ניגוב השולחן אחרי ארוחת ערב ועוד כהנה תפקידים משפחתיים אשר מסכמים אותם באסיפה חד חודשית… מדובר כאן על – תפקידים סימבוליים.
במשך כל שעות הלילה הייתה אמא הטובה ערה עם צביקי.
בן חמשה חודשים בסך הכל, והצליח להקים אותה על רגליה ולהוציא ממנה את תמצית אמהותה וכוחות נפשה. בכל אותה עת הוא מירר בבכי, ויילל, ונדנד, והתייפח וזעק מרה. מאום לא עזר: היא חתלה אותו, האכילה, החזיקה גבוה, נמוך, במאונך, במאוזן ובאלכסון. טפחה על גבו, עיסתה את כפות רגליו ושרה לו שירי ערש.
רק בחמש לפנות בוקר הואיל הנסיך לעצום את עיניו, ולהירדם.
על בהונות רגליה חזרה אמו התשושה לעלות על יצועה, בוחנת את החידה המקופלת מול עיניה בעריסת התינוק: מה, למען השם, הוא רצה???
(את התשובה לחידה גילה רופא הילדים בבוקרו של יום: דלקת באוזניים)
מקום הילד במשפחה
תינוק מגיח לעולם, והוא חסר אונים. כל כולו תלוי בחסדיהם של הוריו ובני משפחתו, שיעניקו לו את כל צרכיו הפיזיים – מזון, שמירה על חום הגוף, היגיינה ועוד.
ומי ייתן לו גם את צרכיו הרגשיים כמו אהבה, הרגעה ותשומת לב, אם לא הוריו?
ילדים באשר הם, לומדים לדאוג למילוי צרכיהם הפיזיים יחסית מהר. כהורים אנו משקיעים מאמצים ללמד ילדים כיצד לאכול (או לבקש אוכל ושתייה), כיצד להישמר מסכנות, להישמר מקור ומחום, וכן הלאה.
ואילו בתחום הצרכים הרגשיים התמונה היא שונה לחלוטין: ילדים זקוקים לקשר רגשי מתמיד עם הוריהם, גם שנים רבות לאחר שהגיעו לעצמאות בתחום הפיזי.
הפעוט משתוקק לתשומת לב הורית, ומוכן לעשות הכל כדי לזכות בה. כבר בסוף שנת החיים הראשונה הופכים הזאטוטים למומחים מן השורה הראשונה בענייני השגת תשומת לב מההורים.
אסטרטגיית השגת תשומת לב
"כל הזמן היא מושכת לי בחצאית, עומדת לי בין הרגליים ומנסה לדחוף אותי לאיזה מקום עלום" מספרת אמא של שרה'לה לבעלה ששב זה עתה להפסקת הצהריים.
"ואז מה את עושה?"
"איני יכולה לעשות כלום, כל עוד ארוחת הצהריים אינה עומדת על הכירה. אבל היא לא נותנת לי לעבוד!"
"ומה את עושה בסופו של דבר?" הוא מחייך מתחת לשפמו, מביט בשרה'לה היושבת בטח בין זרועותיה של אמו, ומחייכת בחדוות נצחון.
"בסוף אני מרימה אותה, ומנסה איכשהו להסתדר איתה על הידיים".
הפעוטה רואה את אביה ומתגלשת מידיה של אמה. במהירות זוחלת לעבר אביה, מדגדגת את קצה מכנסיו ו – הופה! כבר מתנפנפת למעלה, במרומי המגדל הגבוה והיצוק הזה שקוראים לו "אבא".
אפשר לראות כי פעוטות מתנהגים באופן שונה עם אבא או עם אמא בהבנה תינוקית מדהימה, שאצל כל אחד מהם דרושה אסטרטגיה מיוחדת. ילדה רכה עשויה לבכות ולנדנד בקרבת אמא כדי לקבל "ידיים", ובתקשורת עם האב היא תנהג אחרת. שם היא תבין שמספיק רק דגדוג קל כדי לקבל את מבוקשה.
בשני המקרים התוצאה היא זהה, אך התקשורת אחרת.
עד כאן לגבי תשומת לב חיובית, המגיעה בצורה נעימה וטבעית ורצויה.
מה קורה כאשר ילד אינו מצליח לקבל יחס שווה בדרכים הנ"ל? כאן מגיעה מקומה של התחפושת.
דרכי תביעת תשומת לב ורכישת התחפושת
"חיימ'קה, תלך בבקשה להוריד את הפח!" זרקתי בחוסר מחשבה.
מיד אחרי שיצאו המילים מפי, רציתי לקחת אותם חזרה. לפני דקות ספורות חזר הילד מן החיידר וניכר היה שהוא עייף. אבל חיימ'קה כבר עומד ליד הדלת, סוחב את הפח הגדוש.
"ל… לא קשה לך?" אני מנסה לרדת בכבוד מהעץ.
"לא" הוא אומר בנימה רפוסה.
"אתה ילד צדיק!! תמיד תמיד שומע בקול של אמא. גם כשאתה כל כך עייף!" אני מריעה לו, ואחר מעשה מרגישה ששגיתי.
הנה בזה הרגע חיזקתי את הגלימה התכולה והוספתי עוד הידוק לכתר הנוצץ שעל ראשו.
חיימקה התחפש למרדכי הצדיק, ואין מי שלא מאמין שזה לא באמת הוא.
במקרים בהם ילד אינו מצליח לקבל יחס בדרך נעימה, הוא עלול "לתבוע" אותה בעזרת דרכים שונות ומשונות.
כל אחד מן הילדים שואף להגיע לאוצר של אהבה הורית, דרכה הוא ירגיש נחוץ ומשמעותי בעולם בכלל, ובאקווריום המשפחתי בפרט. הצורך הזה הוא קיומי, ומהווה גורם מרכזי בהיווצרות תפקידם של ילדים במשפחה.
יש ילדים שלומדים, כמו חיימ'קה הנ"ל, כי עליהם להיות ילדים טובים, מלאכיים ולעולם לא לשגות. הדרישה הזו היא הכרחית כדי לקבל אהבת הורים. ילדים כאלה יהיו טובים ירושלים, צייתנים תמיד וממושמעים, ילמדו היטב ויהיו נוחים (מידי!) לאלוקים ואדם.
המקום של חיימ'קה בבית כבר תפוס, הוא הצדיק והטוב והממושמע, ועל התנהגותו המלאכית אין עוררין, חיפש לו רובי – שהגיח לעולם רק שנה אחריו – מקום אחר שגם הוא יהיה בו מוכר, שלא יהיה סתם דג חיוור ששוחה כמו כולם באקווריום. שגם אותו יאהבו, שגם עליו אבא ואמא יחשבו, ידאגו מעט, ולא נורא אם טיפטיפה יכעסו… העיקר שתהיה לו משבצת המיוחדת רק לו.
כיוון שלרובי שערות כתומות וטמפרמנט כתום ומנומש, התאימה לו התחפושת של "שובב הבית" מוטב – "שובב הכתה", או אולי "שובב השכונה" נשמע מרשים יותר.
כך הפך רובי להיות לא רק ג'ינג'י, לא רק המופרע של השכונה, אלא גם "אח של חיימ'קה, הילד הכי צדיק בעולם". כך הוא החל לספוג נזיפות על ימין ועל שמאל. וכך הלכה התחפושת שלו וקנתה שביתה: רובי התחפש לשועל. אולי לנמר, או לקופיף שמטפס על עצים.
יש ילדים שמשום מזגם הסוער יותר, או מפני שמקומו של "הילד הטוב" כבר תפוס, הם בוחרים באופן לא מודע להיות "ילדים רעים". הם מפירים כללי משמעת ומפריעים בבית ובכיתה.
בבוקרו של יום ראשון התעוררה צביה עם כאבי ראש. מד החום הראה על חום גבוה מעט. העיניים ברקו – ולא רק בגלל החום – כאשר ניגשתי אליה עם מזרק ואקמול. כאשר אמרתי לה שהיא קצת חולה, והיום תשאר בבית ואכין לי כוס תה, לא היה כמוה מאושרת.
אחרי ששאר הילדים הלכו להם למוסדות לימודם, היא יצאה ממיטת חולייה ובאה אלי עם ספר ודרישה בנימת תחנונים: אמא, המון זמן לא סיפרת לי סיפור!
הייתי עסוקה מדי. דרישות הבית – העבודה – הבית – וחוזר חלילה.
לא היה לי זמן לספר לה סיפור, למרות כל הרצון הטוב.
למחרת בבוקר לא היה לה חום. אבל הבטן כאבה לה והיא הקיאה. הבטחתי לעצמי שאם המצב ימשיך כך אגש לרופא. ושוב, אחרי ששאר הילדים הלכו לבית תלמודם היא יצאה מערש הדווי בה שכבה וניגשה אלי בצעדים בריאים לחלוטין. "אמא, תעשי איתי יצירה בפלסטלינה".
נאנחתי.
סימני שאלה רבים מדי קפצו לי מול התנהגותה של צביה הקטנה. בלית ברירה החלטתי להזיז את כל עיסוקי החשובים הצידה ולשבת לרדד איתה בפלסטלינה.
חסר לי שמחר היא שוב תרגיש לא טוב?
קיימים ילדים, שעל מנת לזכות באהבת הוריהם הם יודעים לפתח סימפטומים גופניים. הם חולים הרבה וסובלים ממיחושים שונים ומשונים – כאבי ראש, כאבי בטן, וירוסים ומה לא. ככה תבוא אליהם אמא הטובה ותלטף סוף סוף את פניהם המיוסרות. היא תביא להם מזרק, היא תכין להם כוס תה, תביט אל תוך עיניהם ותדרוש בשלומם.
ילד בוחר איך להתנהג, או איזו תחפושת ללבוש, לפי הבנתו הסובייקטיבית ולרב לא מודעת של הסביבה. לא תמיד התנהגותו של הילד הגיונית מנקודת מבטנו הבוגרת.
בחירת התחפושת
החשיבה של ילדים אינה כוללת מורכבות, פרספקטיבה והגיון כמו חשיבתו של מבוגר. ילדים שואפים לחוש נאהבים על ידי האנשים החשובים ביותר עבורם: הוריהם, והדרכים אותן הם בוחרים, עלולות להיות הרסניות לעתים עבורם ועבור בני משפחתם.
ילד שלמד כי "מי שחולה מקבל אהבה" עלול לפתח סימפטומים רפואיים ולסבול מפרוצדורות רפואיות לא נעימות.
מה רע להיות ילד טוב?
קל להבין מדוע ילד חולה או מופרע לצורך קבלת תשומת לב, נתון במצב גרוע.
ואולם מה רע בתחפושת של מרדכי הצדיק? להיות הצייתן של החיידר, הילד הטוב של המשפחה, זה שאינו יודע לומר 'לא' והוא קוצר מאיות בכל התחומים, הרי זה התגשמות החלום של כל הורה! סמל הנחת ותפארת המשפחה!
אכן. אך מעבר לחלום של כולנו לגדל ילדים טובים ומוצלחים, (והחלומות האלה הם נושא לכתבה בפני עצמה: צפיות שלנו מעצמנו שטרם זכינו להגשים, ואנו משליכים אותם על ילדינו מתוך תקווה שאם אני לא זכיתי להיות ציירת מפורסמת, לפחות – בטוח – הבכורה שלי תזכה. הנה היא כבר ציירת!).
מעבר לכל זאת אנו רוצים גם שיגדלו בריאים בנפשם, שיוכלו לנהל בבוא העת חיים בריאים ומשגשגים בכל התחומים. עם איזה מטען רגשי, ועם אלו כלים להתמודדות יוצא ילד לחיים, כאשר הוא מאמין שרק כאשר התנהגותו מושלמת הוא ראוי לאהבה והערכה? ילד כזה – גם בהיותו מבוגר, יאמין שרק מעשיו גורמים לזולת לאהוב אותו ובלעדיו הוא אינו שווה מאומה.
הוא יהפוך למבוגר המנסה בכל עת לרצות את הסביבה תוך מחיקת האני העצמי שלו ותוך ויתור על צרכיו החיוניים. ילד כזה, עלול להקלע למצבים מסוכנים כי הוא אינו מורגל לסמוך על עצמו ולהתנגד למה שנראה לו בעייתי.
האם התחפושת היא רעה?
התחפושת לכשעצמה אינה דבר מגונה. כולנו מחליפים תחפושות בכל עת. אף אחת מאיתנו אינה נשארת עם אותה תדמית ואותה נימת דיבור בה דברה עם השכנה על הספסל או החנוונית בצרכניה השכונתית, גם כאשר היא משוחחת עם הבוסית או השוויגער.
ואדרבה. טוב שהילד ידע שלא אומרים כל מה שחושבים, וכשבאים למקום ציבורי יש לעטות מסכה של אדם מנומס גם אם אינני בדיוק כזה…
הבעיה מתחילה כאשר התחפושת באה לענות על דרישה לתשומת לב ואהבה הורית. אז הילד מחזיק בגלימה או לחילופין ברעמת השער של האריה באופן נואש. הוא בטוח כי לולי אביזרי התחפושת הללו אין לו בעולם אהבה הורית, בלעדיהם הוא לא יקבל את צרכיו הרגשיים.
זקוקים לאור
בפינת הסלון תלינו צמח קיסוס, מאז שהונח על מקומו שבין הקיר לתקרה, קורה עמו דבר מעניין: ענפיו משתרגים בכל כוחם לכיוון החלון, מותחים את צווארם בעקמומיות בלתי מוסברת. רק כאשר הם מגיעים לריבוע האור שזולג מהחלון נראה שהם נרגעים, חושבים על כיווני התפתלות נוספים ומתחילים לדגדג גם את התקרה.
התבוננות על הצמח הובילה אותי למסקנה הבאה: צמח זקוק לאור, וכדי לקבל את אותו אור נכסף כל הדרכים כשרות בעיניו, גם העקומות.
בדיוק כך מתנהגים ילדים.
הילד משתוקק לחום ולאור שאמא – שמש מקרינה לעברו. ואם אין הוא יקבל אותם בדרך הטובה, הוא יעשה דברים עקומים ויעטה תחפושות מוזרות, העיקר שאמא תסתכל עליו סוף סוף, ואפילו תלטף.
מדוע אנו קונים את התחפושת?
אם מדובר רק בתחפושת, מדוע הסביבה נוטה 'לקנות' אותה ולהאמין שכזה הוא הילד?
כהורים, אנו רוצים לעשות כמיטב יכולתינו לטובת הילדים, ופועלים עם הכלים והנסיון שיש בידינו. אם חיימ'קה שלנו מנהג באופן חיובי, אנו נוטים להיות מרוצים בו וגאים בו. הוא מאפשר לנו להרגיש הורים טובים, (גם זהו צורך חשוב של כל הורה, ואין לזלזל בו!).
אם הילד מתנהג שלא כראוי, אנו רוצים "לחנך" אותו ולהביא אותו להתנהגות נאותה, ומה שיותר מהר.
גם המסגרת החינוכית לוחצת ומלחיצה ודורשת תוצאות מהירות.
ילד חולה יצטרך כמובן בדיקות וטיפולים רפואיים, שכל הורה אחראי יערוך לו.
ובכן, איך מגלים את התחפושת? מה כאן לא בסדר?
עצירה, חשיבה מחוץ לקופסא, התבוננות.
כאן אנו נדרשים לעצור לרגע (ואולי קצת יותר מרגע) ממרוץ החיים הסוחף, מכל הפעולות וכל האמירות שאנו נוהגים לומר באופן אוטומטי. העצירה הזו דורשת זמן וכוח, אבל היא שווה.
בעצירה הזו אנו מנסים להתבונן בעולם מתוך העיניים של הילד. איך הוא רואה את העולם, את החיים, את המשפחה? מה באמת גורם לו להתנהג כך ולא אחרת? ננסה לתת ביטוי אותנטי ובלתי מזוייף לילד האמתי שמאחורי כל התחפושות.
נעשה זאת בצורה נקייה, מבלי להדביק לו תוויות.
התוויות הופכות את תהליכי החשיבה לקלים ומהירים יותר. לכאורה הם מעניקים "תמצות" למשפטים ארוכים ואולי גם מסורבלים. "היא נודניקית", "הוא בלגניסט" "היא עקשנית כמו אבא שלה" "הוא רגשן כמו החמות".
תויות אינן מאפשרות לילד מרחב מחיה חופשי, עם אפשרות למגוון דפוסים רגשיים, חשיבתיים ושכליים. על כן, גם אם תחפושת נראית חיובית ונוחה לסביבה, לא כדאי לקבע אותה.
מה יגרום לנו לעצור?
איך נגלה שהילד עוטה עליו תחפושת כבדה, מלאכותית, כזו שאינו מותירה לאני האמתי שלו מרחב נשימה?
בתקופה האחרונה, חוזר מוישי מהחיידר ושתיקה כבדה שבה יחד איתו. אני שואלת אותו לשלומו והוא עונה בהמהום ארוך ובלתי ברור. מגישה לפניו צלחת מלאה בכל טוב, והוא אוכל בשתיקה.
השתיקה הכבדה מטיילת איתו לחדר הילדים, משחקת איתו חמש אבנים ומרססת מועקה סביבו לאן אשר יפנה.
אני רוצה לטלטל את כתפיו. לשאול אותו מה קרה.
זה לא המוישי שהכרתי! הילד הטמפרמנט שלא ידע מעולם לסגור את הפה!
כאשר אנו שמים לב להתנהגות שאינה רגילה אצל הילד, זה הזמן לעצור ולהתבונן בעולם מעיני הילד. איך הוא רואה את משפחתו? איזה מקום יש לו בתוך האקווריום המשפחתי? מה הוא צריך לעשות, איך וכמה, על מנת לזכות בתשומת לב, אהבה ועידוד?
האם התפקיד שנוצר לו במשפחה מטיב איתו, או שהוא מקבע אותו ולא נותן לו מרחב להתפתחות?
שפה רגשית
"כואב לי"
"לחברה שלי יש ילקוט חדש, ואני רוצה גם!"
"המורה כעסה עלי, כל כך נעלבתי!"
"אין לי מצב רוח!"
האם מותר לומר משפטים כגון אלו בבית שלנו? האם אנו נותנים לגיטימציה גם לרגשות בלתי נעימים, או שהדרישה החד משמעית היא להיות אנשים חלקים, יהודים טובים שתמיד שמחים בחלקם, תמיד שמח להם וטוב להם?
האם בבית שלנו מותר, באופן כללי, להרגיש גרוע מדי פעם?
ולגבי אותו ילד ספציפי: האם אנו מקשיבים לו תמיד, או רק כאשר הוא צועק בעצבנות / שותק שתיקה רועמת או עוטה על עצמו תחפושת הזויה אחרת?
כאשר הילד יודע בתוך תוכו, שנקבל אותו ונאהב אותו גם כאשר הוא יבטא רגשות בלתי נעימים, וגם כאשר לא יתנהג למופת, אזי יכול הוא להעיז ולהיות "הוא". (להעיר – מותר, לחנך – וודאי, אך כל אלו מתוך אהבה וקבלה).
איך עושים את השינוי או: כיצד משילים את התחפושת?
כאשר חיימקה, רובי, צביה ושאר הילדים המציצים לפעמים מתחת לתחפושת, יחושו בבטחון מלא כי אוהבים ומקבלים ומעריכים אותם כמו שהם באופן אורגנאלי, הם יעזו להשיל את השכבות.
ילדים הם עם גמיש לשינויים בצורה מופלאה, כאשר המבוגרים בסביבתם משנים את גישתם.
החשוב ביותר לשינוי מוצלח: מערכת יחסים תקינה. אמון הדדי, על כל פשעים תכסה אהבה.
הילד מתנהג בצורה תמוהה ואינני יודעת אם מדובר בתחפושת, איך אגלה זאת?
נקח כמה ימים למעקב אחר התנהגותו של הילד. רישום מסודר יגלה לנו כי ההתנהגות אינה חדגונית, וכי היא משתנה ממקום למקום, בכל סיטואציה יש לה ביטוי שונה. אם הילד מתפרץ, לדוגמא, האם הוא עושה את זה בבית ובכתה באותה מידה? רישום יעזור לנו מאד למקד את הבעיה.
אחר הרישום ננתח את התוצאות.
לעתים נגלה שחסרים לילד כישורים חברתיים – לימודיים או רגשיים. הניתוח יגלה לנו אם ההתנהגות שלנו היא הגורמת ללבישת התחפושת, או מצוקה אחרת המפריעה לילד.
(ילד החסר כישורים חברתיים – יש להורה כלים נרחבים לעזור לו, וזהו נושא לכתבה בפני עצמה…)