אל תוך החלומות של גילי, נכנס קול דק ועצוב. גילי פתחה עיניים מבולבלות, וראתה בתוך החושך, את הפנים הבוכות של חזקי, שנשטפו בעוד ועוד דמעות.
"מה קרה לך, קטנצ'יק?" שאלה אותו גילי בשקט, שאמא לא תתעורר. בלילה מעירה אותה דינוש בכל שלש שעות בדיוק. אם גם חזקי יעיר אותה, מתי אמא תישן? איך יהיה לה כוח לקום בבוקר, להכין להם סנדוויצ'ים, ותיקי אוכל ושוקואים, לסדר להם את השיער ולרוץ לעבודה שלה בעצמה?
"אמא חייבת לישון, קטנצ'יק" הסבירה לחזקי. "אתה צריך להבין את זה. אחרת יכול לכאב לה הראש. אתה חייב להרגע!" בשקט היא דברה, כמעט בלחש. אבל חזקי לא הבין את ההסברים. הוא רק הגביר את הבכי שלו ונופף בידיים וברגליים. גילי נבהלה מאד. אולי בדיוק עכשיו נרדמה אמא אחרי שסיימה להרגיע את דינוש. "אתה בן שנתיים וחצי, לא מתאים לך להתנהג ככה" אמרה לילדון. אפילו שדברה ככה בשקט, פתח יוסי עיניים. "אולי הוא נעלב מזה שקראת לו קטנצ'יק" אמר, "או שנאבד לו המוצץ או הבקבוק" ועצם בחזרה את העיניים שלו.
גילי התכופפה מתחת למיטה של חזקי, הרימה את השמיכה שלו ומיששה את הסדין בחושך. חזקי הושיט לה ידיים וביקש לצאת. "אי אפשר לצאת עכשיו, מותק" אמרה גילי והשתדלה לא לקרוא לו קטנצ'יק, שלא יבכה חזק יותר. "אני מחפשת את המוצץ שלך, או את הבקבוק".
"תדליקי את האור" שוב דיבר יוסי מתוך שינה. "בחושך הזה אי אפשר למצוא כלום!".
תדליק אתה בעצמך, גילי רצתה להגיד לו אבל לא אמרה, כי אסור שאמא תתעורר. אז היא כבתה את החושך והדליקה את האור. העפעפיים של יוסי מצמצו וגם חזקי השתתק לרגע. רק הבקבוק והמוצץ המשיכו לשחק איתה מחבואים. "מה עושים?" העיניים של יוסי היו כבר פתוחות לגמרי. "אומרים פרק תהילים" הציעה גילי.
"אומרים אמר רבי בנימין" הציע יוסי.
"נותנים מטבע לצדקה" אמרה גילי.
"אבל אין לנו כסף" אמר יוסי. "שלשום גמרתי את כל דמי הפורים שלי. ואת גמרת לפני שבועיים".
"ואנחנו עייפים מדי, ולא זוכרים עכשיו את שיר המעלות בעל פה, גם לא את הפסוק של רבי בנימין".
הם ישבו בשקט על המיטות שלהם, ונדנדו את הרגליים חלש, כדי שאמא העייפה לא תתעורר, חלילה. ולא תהיה עייפה מחר.
הם המשיכו לנדנד את הרגליים, וחזקי הסתכל עליהם בעיניים גדולות ולא עצובות בכלל. הוא אפילו צחק. "שה!" הזכירה לו גילי. "תצחק בשקט, שאמא לא תתעורר. איפה המוצץ שלך, קטנציק???"
"במקום לקרוא לו קטנצ'יק ולהעליב אותו עוד פעם, עדיף שאלמד פרק משניות, ואת תחפשי את המוצץ בינתיים". אמר יוסי. "או את הבקבוק, לא משנה הסדר. עוד רגע הוא יתחיל לבכות עוד פעם ואז, אין סיכוי שאמא לא תתעורר".
יוסי נטל ידיים, בשקט נטל. אחר כך הלך, בשקט ובדממה, הרגליים כמעט לא נגעו ברצפה. הגיע אל הסלון, חיפש את המשניות שלו, הכי בשקט שאפשר, משש את הספרים בחושך עד שמצא את הספר. חזר בשקט אל החדר, גילי הייתה עמוק מתחת למיטת התינוק, רק הרגליים שלה הציצו. היא חיפשה וחיפשה, בכל הפינות היא חפשה. יוסי פתח בינתיים את ספר המשניות. מאימתי קורין את שמע, הוא אמר במנגינה של החיידר, אבל בלי קול בכלל. אחרי שגמר את המשנה הראשונה, וכיוון חזק חזק שהמוצץ או הבקבוק או שניהם יימצאו מיד, ויחזקאל בן אמא יירגע ויחזור לישון, ואמא בת סבתא לא תתעורר חלילה, קרו שלשה דברים.
גילי מצאה את המוצץ,
חזקי מצץ אותו ונשכב בחזרה,
והאור בחדר כבה.
יוסי וגילי סובבו את הראש שלהם בבהלה. הרי לא יכול להיות שהאור כובה מעצמו! "הי אמא! מה את עושה כאן! כל כך שמרנו שלא תתעוררי!" הצטער יוסי.
"מספיק שדינוש מעירה אותך" אמרה גילי בצער. "עוד מעט כבר בוקר, ואת צריכה לקום, להכין לכולנו בגדים וסנדוויצ'ים, לסדר לנו את השיער וגם ללכת לעבודה שלך בעצמך. תהיי עייפה! מה יהיה? איך יהיה לך כוח?"
"יהיה לי כוח" אמא חייכה אל הילדים שלה, אל ספר המשניות שישב על גדר המיטה ואל המוצץ בפה של חזקי, שנרדם בינתיים. "יהיה לי כוח, המון כוח" היא נשקה לילדים שלה וחזרה למיטה שלה, לישון.
ועוד לפני שנרדמה, היה לה המון כח.
