כמה שוות דמעות של אמא?

מליון מטילי זהב? מכרה שלם של יהלומים?

תמיד הן משקות את השתיל הקטן, מצמיחות אותו ואומרות לו גדל. לפעמים זוכים ורואים את הפרות כאן ועכשיו.

תפילה של אמא איננה כספומט בשיטת 'ביקשת – קיבלת', היא כן צינור לשפע עצום. ואם היא באה מתוך לב נשבר, מתוך תחושת נבראות וחוסר אונים, מתוך קרבת אלוקים וכוונה פשוטה, היא כבר פעלה את הישועה והביאה את החיבור שכל כך היינו צריכות.

חמש אמהות מספרות על סיטואציה שבורא העולם הביא אותן אל תוכה כדי להפיק ממנה תפילה אמתית – עמוקה, מלב טהור של אמא.

אל תמנעי קולך מבכי, אמא,
שפכי כמים לבך!

אמא של מירי: בכי ליד מכונת הכביסה

למירי בת הארבע היו יבלות מציקות. הרופא אמר שהן ויראליות ורשם משחה אנטיביוטית למניעת זיהומים. הבעיה הייתה אסטטית בעיקר. המראה של הילד התמלא יבלות שצמחו עד שהגיעו לסף יכולת הצמיחה שלהן ונסוגו.

המראה הזה לא היה נעים. הוא הסתיר כמעט לגמרי את הפרצוף המתוק של הילד. בכל יום שגיליתי יבלת חדשה, הרגשתי שמשהו בתוכי מתפקע.

אבל מעבר לאסטטיקה דאגתי. הילד גירד את היבלות בלי הפסקה, הן התפוצצו ודיממו.

אני זוכרת את עצמי בערב שקט אחד, ישבתי ליד מכונת הכביסה והכנסתי כבסים לבנים אל המכונה, מנערת אותם אחד אחד, (מכירות את הגרב השחור החצוף שתמיד יודע איך להשתחל פנימה באלגנטיות? כמה שאני מנסה לעצור אותו, הוא כמעט תמיד מצליח להבריח את הגבול).

צמוד לאוזני, היה הטלפון ומעבר לקו חברה טובה ומכילה (נכס נדיר בימינו. אם יש לכן כזה, החזיקו אותו בשתי ידיים!) סיפרתי לחברה על פרשת היבלות, ידעתי שהיא לא תתחיל להציף אותי בעצות סבתא או תוספים או משחות לפני שאסיים לדבר, ידעתי שהיא גם לא תגיד לי 'יש צרות גדולות יותר', לכן הרשיתי לעצמי לקטר בקול: לספר לה עד כמה היבלות של מירי מפריעות לי, ואיך איני יכולה למרוח לו משחה כי חלקם הגדול צמחו במקומות אסטרטגיים שאינם ניתנים למריחה. סמוך לחורי האוזניים, למשל, או קרוב מאד לעיניים.

החברה שמעה את קולי הטעון בעייפות ועומס מעוד מליון וחצי טריגרים, והיבלות האלה הן אולי הקש.

"בואי נסיים עכשיו את השיחה" היא הפתיעה אותי. "אני אנתק ואת, פשוט תבכי להשם…"

כדבריה עשיתי. העייפות הייתה כל כך גדולה שלא הייתי צריכה הרבה כדי לבכות. את כל המטענים שהיו לי בפנים פרקתי החוצה.

ידעתי ששערי דמעות לא ננעלו. לא מרחתי שום משחה ולא עשיתי שימוש בשום פטנט אחר. אחרי יומיים גיליתי פתאום את הפרצוף של הילד. הוא היה חלק: היבלות פשוט נעלמו!

אמא של צביקי: לתרופה הזו אין תופעות לוואי!

צביקי הוא ילד מדהים בן שמונה, שמאז גיל שנתיים הוא מאתגר אותנו מכל כיוון אפשרי. ליחות כל הזמן, טיקים, תיאבון משובש ושנת לילה כמו מסננת שיש בה יותר חורים מקורים. מה לא ניסינו כדי לעזור לו, מטיפולים רגשיים ועד אבחוני אלרגיות, תוספי תזונה טבעיים כל מיני, נטרופטיה.

הילד היה מתעורר בחמש לפנות בוקר ומטפס על משטחי השיש כדי לחפש משהו מתוק, היה גומר חבילות שלמות של סוכר ככה, בצורתו המקורית בחבילה של סוגת.

ככל שגדל, הילד הפך להיות יותר ויותר קשה. אבחונים מכל הסוגים הוא כבר עבר, ושום תוצאה משמעותית. הוא היה חוזר מהחיידר עצבני כל כך, הוא התנהג כמעט כמו חיית טרף. הייתי מחכה לו להסעה עם דברי מאכל טעימים, הוא היה מעיף אותם ופשוט מרביץ לאחותו הקטנה ולי, בלי לדעת לומר מה לא טוב לו.

הוא היה 'עושה לי בושות' בתחנת האוטובוס, בדרך מההסעה הביתה ספגתי המון מבטי שכנות והמון עצות להצבת גבולות ולקורסי הנחיית הורים ולטיפולים רגשיים שכדאי לי לגשת להירשם אליהם. ההתנהגות בבית לא הייתה טובה יותר, ולקראת ערב, אחרי השכבת הילדים, הייתי יושבת לידו במיטה מרוקנת וחסרת כוח ועיני זלגו דמעות.

יום אחד, קראתי את החוברת של הרה"צ ר' אלימלך בידרמן. הופיע שם סיפור שריגש אותי מאד: הוא סיפר על אשה צרפתיה שאינה שומרת תורה ומצוות, שפגשו אותה בליל נישואי בתה במטבח האולם והיא הייתה עצובה מאד. שאלו אותה: למה את עצובה? הבת שלך מתחתנת!

אמרה האשה: "איך לא אהיה עצובה??? היא חזרה לי בתשובה! ולא רק היא חזרה בתשובה, אלא גם שתי אחיותיה!" בעוד היא מבכה את 'מר' גורלה, הייתה שם אשה חכמה ששאלה אותה: "אולי תגלי לי את הסוד, איך זכית? שלש בנות יש לך, וכולן חזרו בתשובה שלמה לאביהן שבשמיים! לא כל אחת זוכה לזה, את יודעת".

האשה נגבה את דמעותיה ומשכה בכתפיה. סיפרה שהיא לא מאמינה והיא רחוקה מהיהדות מאד, ופעם 'סחבו' אותה לסמינר יהדות, ושם חילקו דף מודפס. "אין לי מושג מה הדף הזה, זה טקסט בעברית שאיני מבינה" היא אמרה, "אמרו לי שאם אומרים את הטקסט הזה מדי יום, זו סגולה להצלחה. אז לקחתי את הדף, ואמרתי אותו כל יום, בלי להבין מה אני אומרת"

כשהאשה ביררה את זהות הדף המדובר, היא גילתה שזוהי תפילת השל"ה, התפילה שנוהגים לומר בערב ראש חודש סיוון והיא סגולה לנחת מהילדים.

אחרי הסיפור מוסיף הרב בידרמן ואומר: אם האשה הזו שלא הבינה מה היא אומרת, זכתה ששלש בנותיה תחזורנה לכור מחצבתן, למה נזכה אנחנו, שמבינים את מילות התפילה, אם נאמר אותה מדי יום?

הסיפור הזה צמרר אותי.

באותו ערב, שוב ישבתי ליד הבן שלי שהוציא לי את הנשמה בפינצטה במהלך היום החולף, ידעתי שזו לא קלישאה: הוא לא ילד רע, הוא ילד שרע לו. לא טוב לו ואני לא יודעת איך לעזור לו.

בהשראת סיפורו של בידרמן פתחתי ספר תחינות ודפדפתי אל תפילת השל"ה. רתמתי את כל הדמעות שצברתי במהלך היום והן טפטפו על הספר. דמעות של תסכול, עייפות, חוסר אונים.

הילד עקב אחרי בעניין. אמרתי את שמו המלא בקול. סיפרתי לו שאני מתפללת עליו שהוא ירגיש טוב ויתנהג טוב ויגדל בתורה. ככה, עם הדמעות שלי ותפילת השל"ה, הוא נרדם ואני נרגעתי.

זה הפך לטקס השינה הקבוע שלנו, במשך שבוע שלם. שיר ערש ספוג דמעות, ושמו של הילד בקול רם.

לקראת סוף השבוע, התחלתי לשים לב, שלתפילת השל"ה לעת ערב, כבר אינן מתלוות דמעות. שחזרתי את היום שחלף עלי ועל התנהגותו של צביקי, וחששתי לומר בקול את מה שקורה לנו: יש הטבה בהתנהגות שלו! הפחד משבריריות השינוי, שמר על ה'טיפול' הזה בסוד. רק צביקי, בורא העולם ואני דיברנו על הטקס הקבוע הזה. אחרי שבוע נוסף של תפילה, הילד חזר מהחיידר ומשהו מוזר עוות את פניו: הוא חייך! הוא אמר לי שלום! הוא ליטף את אחותו הקטנה!

"את רואה כמה הכל רגשי? הילד הזה רוצה אותך לידו, רק את והוא, וכשאת עושה את זה ועוד עם דמעות ותפילה מיוחדת שאת מקדישה רק עבורו, החסר הרגשי שלו מתמלא". אמרה לי חברה כל יודעת.

"תמשיכי להיות עם יד על הדופק, יש היום מגוון כלים לטיפול" אמרה לי חברה,

ואני, העדפתי להיות עם יד על ספר התחינות.

חודשיים תמימים חלפו מאז. אתמול הוא חזר להשתולל, ואני רצתי מיד לתפילת השל"ה, לא שוכחת לומר לו: צדיק, אני מתפללת עליך שוב שתחזור להיות הצדיק שאנחנו מכירים. הנה אני אומרת את השם שלך! המילים האלה משפיעות עליו פלאים, איזה נס שאין להן תופעות לוואי.

אמא של יוכי: הארה שמימית מול תערובת הדגים

יום שישי של קיץ הוא אתגר לא פשוט בכל הבתים שיש בהם ילדים, ואני מנסה בכל פעם מחדש לתקוף את היצר מכיוון שונה, כדי שנצליח להשיג יום שישי רגוע, בלי מלחמות ונהיה מוכנים בזמן לשבת המלכה.

באותו יום שישי, לא הייתי מאורגנת לשבת משום כיוון. הבית היה הפוך, האוכל בצורתו הגולמית המתין לבישולו על השיש והתינוק בן החודשיים דרש את שלו. אין צורך לתאר איך נראיתי אני, אם הממלכה המבולגנת הזו באותם רגעים, ועד כמה היה חסר לי בדיוק זה: הבכי של יוכי בת התשע.

יש לי ב"ה שורה ארוכה של בנות והכנתי להן שורה של סט שמלות השבת שלהן, שתתארגנה ותתלבשנה ותתחיל להכנס לכאן אווירה של שבת כמו שאני כל כך אוהבת.

יוכי האמורה, לא אהבה את השמלה שהכנתי לה. היא שכבה על הרצפה, בעטה בידיים וברגליים והדציבלים של הבכי טיפסו אל התקרה ואל תקרת השכנים, לא מאפשרים התעלמות.

הייתי עייפה משבוע עמוס וחסר שינה, ממבט ראשון לא מצאתי שמלה אחרת נקיה לנלחמת החמודה, ומה שהיה בהישג יד היה קטן עליה, לא נוח, או מציק. הייתי על סף התפוצצות. לא היו לי זמן וכוחות לדיבור אמפטי, לניחומים, לליטופים ולמריחות. עוד רגע שבת, וכל פעם שניגשתי אל הגברת היא הגבירה את הבעיטות והצווחות. אבא של הילדה ניסה את שיטות החינוך שלו שמצליחות בדרך כלל. לא הפעם. שום שיטה לא הצליחה לרכך את הילדה.

האוויר התמלא בייאוש, בעצב ועצבים.

עזבתי את הזירה והלכתי לי לערבב תערובת לדגים. (כן, עד כדי כך היה מצבנו עגום, אפילו גדים מוכנים טרם היו). ניסיתי להרגיע את הבערה הפנימית שהייתה בי, ופשוט התחלתי לבקש מהשם. בבקשה, אין לי כוח… אני כל כך עייפה. כל כך רוצה שתהיה כאן אווירה טובה, שניכנס לשבת מתוך שמחה ורוגע.

בבקשה, ריבונו של עולם, תן לי רעיון איך להתנהל עם הילדה הזו. אני רוצה לבנות ולא להרוס, אני רוצה להרגיע אותה! ואני יודעת שכעס וצעקות לא מועילים כלום! אז מה כן?

אחרי שנרגעתי באמת וקציצות הדגים כבר שייטו בנחת בסיר המבעבע, נפל לי רעיון מהשמיים, גאוני בפשטותו:

לקחתי דף ועט, כתבתי וציירתי את כל השמלות שקיימות במלאי שלה. הכנתי טבלה ובה רשמתי את כל השבתות הבאות, נתתי לה עט ואמרתי שתבחר מה היא רוצה ללבוש בשבתות הבאות, אמרתי לה שעדיך שתיים בכל שבת והכל נתון לבחירתה. נתתי לה את הדף והעט וחזרתי למטבח לסיים את העבודה.

הנס קרה כל כך מהר! רק חמש דקות עברו והיא הופיעה בפתח המטבח, זוהרת כולה עם השמלה שכל כך לא רצתה. חיוך ענק קישט את פניה ודף מקושט מילא את ידיה, מלא בסימונים ורודים.

זו הייתה הארה מדהימה מהשמיים ולא יכולתי שלא לספר לבת שלי על התפילה שנשאתי בשבילה. שתינו אמרנו תודה להשם שנתן את הרעיון הזה.

עכשיו גם הילדה תדע, שאין כמו תפילה של אמא.

אמא של מאיר: מול מילים מרוסקות בבלנדר

בגיל שלש דיבר מאיר באופן שוטף ואוצר המילים שלו היה עשיר בהרבה בהשוואה לילדים בגילו. אולי לכן כל כך נבהלתי, כשביום אחד בהיר התחילו לצאת לו מהפה מילים מרוסקות. התקופה הזו הייתה רגישה בשבילו, בעקבות לידת אחותו הקטנה שהפכה למוקד תשומת הלב.

הבנתי שיש דרכים רבות לבטא קנאה באח והפעם בחר הילד דווקא בדרך הזו.

ניסיתי, וביקשתי אף מבני המשפחה הקרובים, להרעיף על מאיר המון אהבה. אבל עדיין, כאילו עמד בלנדר סמוך לשפתיו: הילד פשוט גמגם! יום ועוד יום והגמגום לא הפסיק. שמעתי על שיטות טיפול שונות ומומלצות אבל הייתי עייפה מדי והרגשתי בחדות שאין לי על מי להישען, אלא על אבי שבשמיים.

התחלתי להשחיל את שם הילד מיד אחרי תפילת 'שמע קולנו' בתפילת העמידה מדי יום, ביקשתי במילים קצרות ופשוטות ומאד אמתיות, שהדיבור של הילד יזרום והמילים תצאנה לו שלמות ויפות.

בלי לשים לב מתי ואיך זה קרה, הבנו שהגמגום מאחורינו. לא עשיתי מזה עניין גדול ובשקט הייתי כל כך מאושרת. נשטפתי בשגרת היומיום ואל תפילתי היומית הצטופפו המון שמות אחרים.

באחד מימי אחר הצהריים העייפים, ישבתי עם התינוקת על ספת הסלון ומאיר שיחק לידי עם חבר. פתאום הוא רצה לומר משהו, והמילים נתקעו לו בשפתיים.

בבהלה גדולה הבנתי שהגמגום חזר.

לקחתי ספר תהילים ונעמדתי ליד החלון. הייתי כל כך מבוהלת שכל המילים קפאו לי בפנים. רק דמעה אחת התגלגלה לה ונספגה בספר התהילים.

חזרתי לשבת על הספה. מבקשת במילים משלי על מאיר שלנו, ביקשתי שיאיר את העולם בתורה ובמעשים טובים ושידע לדבר ולשיר באופן זורם וחלק.

מאז ועד היום אני לא מרפה מתפילות עליו. יודעת שמאיר היקר שלנו (הגמגום שוב נעלם, ברוך ה'!) הוא שליח להזכיר לי להיות בקשר עם בורא העולם כל הזמן, כל הזמן.

אמא של מנדי ושל שיירת בנים: כשהיד שלי מתחממת ורוצה לשלוח 'פליק'

בדיוק השבוע הרהרתי לעצמי, שהרבה זמן לא התפללתי… תפילה אמתית כזו, מחוברת, שנובעת מעומק הלב וכל מילה שלה נובעת מבפנים.אחר כך שמתי לב שלאחד הילדים היה חסר משהו, ורציתי לומר לו "תתפלל"מיד אחר כך החזרתי את לעצמי, ואמרתי ללבי "אם זה היה המפתח הטבעי שלך, זה היה גם שלו,אחרייך…"

לגדל חבורת בנים טמפרמנטיים זו זכות גדולה מאד מאד, והמקצוע הזה דורש ים גדול של אנרגיה. הכי מרתק אצלנו כשהם מתחילים לריב, הם הופכים כמו פקעת של בעיטות שמתגלגלת במרחבי הבית הלא גדול. מתגלגלת ומתגלגלת עד שאיך שהוא נפתרים העניינים והניצים החבוטים יוצאים מתוך הפקעת, עייפים ומתנשפים, אוגרים כוח למלחמה הבאה.

כל עוד מדובר במריבות שגרתיות ובעיטות הדדיות שלא נראות מסוכנות, אני משתדלת להעלים עיניים ואוזניים. אולם כשקורים דברים יוצאים דופן אשר גובלים לעתים בחוצפה, אני מזכירה לחבורה את מעמדי האימהי ונקראת אל הדגל לעשות סדר.

כזה היה המקרה כשמנדי עבר גבול מאד ברור בביתנו. כעסתי עליו, מאד מאד. הרגשתי את כף היד שלי מתחממת. מאדימה, כמו מנוע שנדלק כדי לצאת לדרך.

לרגע אחד נפגשו העיניים שלי בעיניו המבוהלות של מנדי ועצרתי את היד.

"אבא שלי בשמיים" אמרתי בקול נמוך, שהצליח להגיע גם לאוזניו של גיבור הסיפור. "אני מרגישה שמגיע למנדי עונש. מנדי לא היה בסדר. אני כל כך כועסת עליו עכשיו! ואני פוחדת, שמרוב כעס יצא לי בטעות עונש גדול יותר ממה שמגיע לו. תעזור לנו, רבונו של עולם! עזור בבקשה למנדי שלנו לחזור בתשובה שלמה, כדי שלא אצטרך להעניש אותו ואפילו לא לכעוס עליו".

מנדי הביט עלי, הלום. פניו האדימו כשהוא התקרב אלי ושאל בשקט אל תוך האוזניים: "אמא, איך חוזרים בתשובה?"

התרגשתי. הדרכתי אותו איך לבקש סליחה וממי, איך להבטיח שיותר לא יחזור על הדבר הזה ואחרי שעשה את כל אלו לא יכולתי שלא לנשק אותו, אף שהוא ילד גדול.

אין דרך אחרת

אל ביתו של הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי – הסטייפלער זצ"ל, נכנס יהודי ואמר בתחינה: 'רבי ומורי, זכיתי בבית מלא בילדים קטנים. אני מבקש ברכה שיגדלו לתפארת לתורה ויראת שמים, שאזכה לרוות מהם רוב נחת!'השיב לו הסטייפלער: 'וכי בברכות בלבד מחנכים ילדים? והלא דרושים אינספור תפילות ובקשות, תחנונים ודמעות!' השיב אותו יהודי, 'איני מרגיש ראוי לתפילה כה חשובה… יתפלל נא הרב עלי, מי כמוהו יכול לכוון בתפילה למען ילדיי…' הגיב לו הסטייפלער בחיוך: 'צא ואמור לרעייתך, שתתפלל על ילדיך. בזכות דמעותיהן של נשות ישראל הצדקניות זוכים לנחת מהילדים, זו הדרך ואין אחרת!'