את האשה שהתנהלה מולי לאטה, מוקפת בשיירת ילדים, מעולם לא הכרתי. ובכל זאת היא חייכה אלי חיוך צופן סוד. ככל שהתקרבתי אליה הפך החיוך שלה לצחוק עדין, אחר כך הוא התגלגל ממש. היא הרימה ידיה להעצמת העניין ואני, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
סקרתי את עצמי מכף רגל ועד ראש. הבגד שלבשתי היה בריא ושלם, המשקפיים נחו על אפי בצד הנכון. מה יכול להיות לא בסדר?
האשה התקרבה אלי עוד. שיירת הילדים התפזרה בינתיים. ילדון בן שנתיים טיפס על הגדר הסמוכה, והיא לא שמה לב. נעתי בחוסר נעימות. מי יודע מה במראה החיצוני שלה, גורם לה כל כך להתלהב, עד שהיא שוכחת לשמור על ילדיה.
התנועות המעגליות שלה הלכו והתרחבו. עוד מעט קט היא תמחץ אותי בחיבוקה, חששתי, על אף שמעולם לא הכרנו. ניסיתי לזוז מדרכה. היא עמדה קרוב אלי, קרוב ממש. כשעמדנו במרחק מילימטר, היא קפאה על עמדה ואמרה מופתעת: "לא! לא יכול להיות!!!"
החלטתי לעשות סוף להצגה הזאת. "את מוכנה להסביר לי, בבקשה, מה את רוצה ממני?" האשה הביטה עלי כאילו רואה אותי לראשונה. שלחה אלי מבט לא ברור ואחר כך חייכה חיוך מתנצל. "אה, לא דברתי אלייך" הפטירה.
סוף סוף הבחנתי, בחוט שחור ודק שהשתלשל מהאוזן שלה, מחובר לאוזניה.
היא לא דברה אלי.