פניני המשיכה לערבל בדממה את האטריות הכהות, פניה אל משטח השיש, שתי אוזניה זקופות אל הויכוח המטופש שטייל באוויר המטבח.
"העוגה הזאת, תצא הכי טעימה!" הכריזה דבורה.
"פחחחח" יענקי שלח יד מבטלת אל הקערה הכחולה, מנסה למחוק אותה, להפוך אותה לאוויר. "השושנים האלה, הן כמו מהחנות. פי אלף מהעוגה שלך עם המתכון המקושקש!"
"אם אתם שואלים אותי" אף לא אחד שאל את יוסי, ובכל זאת הוא היה נחרץ: "אם אתם שואלים אותי, אההמממ" הוא טעם באלגנטיות מקערת הלפתן. "המנה האחרונה הזאת עולה על כולנה! הידור יום טוב אמתי!"
"אי אפשר לברך עליה 'לישב בסוכה' ובכלל, ממתי אתה מבין בטעמים" דבורי נשפה, מגוננת על העוגה 'שלה', כאילו חתומה עליה בזכויות יוצרים.
אין לפניני עיניים בגב, ובכל זאת היא הרגישה את פניו של יוסי מסמיקות. למה היא תוקפת אותו, דבורי? למה היא בטוחה שהעוגה מייצגת אותה, למה היא מגוננת על מעשי ידיה בכזאת היסטריה? "נכון, אני אמור להבין רק בגמרא. בסדר".
"זה לא קשור, הוצאת דברים מהקשרם!" יענקי מתלהט, אף שעדיין לא ברור לו לאיזה צד הוא שייך. "זה שאתה פחות מבין בקולינריה, לא אומר שיש פסול בתחומי ההתעניינות שלך!"
"תודה שאתה מדברר את דבורי, אחותך היקרה, שמבינה אך ורק בעניינים שברוח" יוסי עונה לו.
"אולי תירגעו, אחים? אתם מתווכחים כאן על שטויות, שמתם לב? שכחתם שעל טעם ועל ריח אין להתווכח?"
המערבל משתתק לרגע, גם הקולות האחרים. כף העץ מערבלת את האטריות של פניני בסיבובים מונוטוניים. גרונג, גראנג, גרונג, גראנג. הם בודקים אותה, כאילו מגלים לראשונה את קיומה השותק.
"זו את שתמיד מוצאת טעם בויכוחים!" מזכירה לה דבורי. ניצבת לצידה, שולפת לה אטריה אחת, מברכת 'מזונות' ומגלישה אותה פנימה.
"משהו עובר על נערתנו" יוסי מפעיל שוב את המערבל, על אף אזהרותיה של דבורי, שהקצף עלול ליפול.
"זאת הקבלה שקיבלה על עצמה בערב ראש השנה" יענקי מציע. דואג לאחותו. "פניני, את מחוץ לעניינים היום!"
"נכניס אותה לעניינים בכוח, אי אפשר להתווכח בלעדיה" יוסי מציע. "אולי את תכריעי? עד עכשיו לא נטית לשום צד. בואו ניתן לה לטעום מכל תערובת. היא תגיד מה הולך להיות הדבר המנצח השנה, בסוכת הפאר שלנו".
פניני מהנהנת סתמית. חיוך קטן מצליח להתחבא מעיניהם הערניות של אחיה.
"זו תערובת עוגת האגוזים. חברה טובה שלי טוענת שזו עוגת מליון דולר".
פניני טובלת כף בקערה, טועמת את הקצה. "מליון דולר לא הייתי משלמת עליה…" היא טועמת עוד קצת. "למען האמת, אפילו סנט אחד שחוק לא הייתי נותנת".
"וכל כך למה?" דבורי בעמדת התגוננות.
"לעוגה הזאת טעם של גרגירי חול, בציפוי אבני חצץ!".
"אוי לא" דבורי ממהרת לטעום גם היא. אולי החליפה את הסוכר במלח? שמא עבר תאריך התפוגה של אחד המרכיבים?
יוסי ממהר לקרב את קערת הלפתן 'שלו'. "תטעמי את השילוב הזה, של התפוח, האגס והאננס ונראה מה תגידי" יוסי גאה בשילוב שהמציא, מנסה להחזיר לו את כבודו האבוד.
כף נקיה גולשת אל קערת הלפתן.
"מי נחל רדודים בשילוב אצות ועלים יבשים" מכריעה פניני. יוסי נבהל אל קופסאות השימורים, בודק תאריכי תפוגה ומגבש לו בראש מכתב תלונה למפעל. "הם ישלחו לנו כפיצוי, זיכוי לאבקת ג'לי בכל הטעמים, הר של קופסאות שימורים שווים ואולי אפילו שוקולד משובח" הוא מבטיח בשמם.
יענקי מגיש בהיסוס מה את תבנית שושני השמרים הריחנית, שיצאה ברגעים אלו מהתנור, חמה ומגרה.
"לא תוכלי לעמוד בפני הריח הזה" יענקי מבטיח לה. מגיש לה שושנת שמרים סמוקת לחיים, מנומשת שומשום.
פניני מברכת 'מזונות', טועמת, וכל אותות התפעלות אינן ניכרות על פניה.
"גליל שלם של נייר טואלט" היא מכריזה. "מרוח בדבק סטיק, וחרוזים קטנים לקישוט".
"הגזמת, פניני!" דבורי כבר ממש כועסת. "את לא יכולה לפרגן איזו מילה טובה לאחד מאיתנו, לפחות? מאז הקורונה הפכת לנו לצינית ומתנשאת. כאילו היא הרימה אותך טפח מעל הקרקע. אפשר לחשוב!"
הטונים במטבח מתרוממים, מזעיקים את אמא מפינת הגיהוץ.
"על מה הויכוח הפעם?" היא בודקת את המטבח המרוח בפרצופים זועמים ונתזים של חוסר שביעות רצון.
"על המתכון המנצח" דבורי אומרת, מרגישה מטופשת פתאום. את מי הם רוצים לנצח? את המתכונים האחרים, שמהם כולם ייהנו לבסוף, בצל הסוכה?
"פניני החליטה להעליב את כולנו" יוסי מעמיד פני ילד קטן. ואולי הוא לא ממש מעמיד.
"מחלקת לנו ציונים מתחת לאפס. מאז הקורונה היא מרגישה את עצמה" יענקי מלשין עליה.
עיניה של פניני נפגשות באלו של אמא, והחיוך ההוא, המוחבא, פורץ החוצה בצחוק משועשע.
"אין לה טעם ואין לה ריח, שכחתם? זו הקורונה שלקחה לה אותם" אמא מזכירה לכולם. "אפילו בשוקולד, אני מרגישה טעם של קרטון". מודה פניני. הערפל במטבח נמוג פתאום. צחוק מתערבל בו,
פניני מפעילה טייפ עם שירי סוכות עליזים. הידיים של כולם מזדרזות לסיים, לנקות תבניות, לקרצף שאריות עכורות ממשטחי שיש, ארונות ואוויר. מעבירים טעמים וריחות לקופסאות אכסון, עוטפים בניילון נצמד, לא שוכחים לומר "לכבוד יום טוב".
ושוב כולם מוצאים את הטעם, בעבודה המשותפת במטבח.