"ועכשיו נבנה את הקומה השניה!" הכריז מנדי. הבובות הקשיבו לו יפה, ישבו בשקט בצד ולא הפריעו לו. "הרצפה שלה תהיה גם תקרה לקומה הראשונה". הסביר להן. "ראיתן, איזה בניין יפה הולך להיות כאן?".
"למי אתה מדבר?" שמע מנדי קול מאחוריו. הופה! הוא לא שם לב ששרהלה הגיעה. "אני מסביר לבובות!" השפתיים של מנדי צחקו. "אני לא מבין, למה את בית הכנסת מול הבית לוקח לפועלים שנה לבנות. נו, באמת! מה הבעיה לחבר אבן לאבן? להוסיף קומה על קומה? בצ'יק צ'ק אני בונה כאן בניין" אמר לשרה'לה ושוב צחק.
"נראה לי ששכחת את התאריך היום" הזכירה לו שרה'לה. "בטח הרב'ה בחיידר שלך לא סיפר על בין המצרים. אבל הגננת דבורי ספרה! היא ספרה לנו על המצור שהיה על ירושלים! על התינוקות שהלכו לישון רעבים כי לא היה לאמא שלהם דייסה לתת להם! על המים בברזים שנגמרו להם!"
"בכלל לא היו אז ברזים" הזכיר לה מנדי. "שאבו את המים בדלי, מתוך הבור".
"נכון" שרהלה הנהנה. "אבל זה לא משנה בכלל. לא היה להם מים, והגויים הרשעים דפקו עם דחפורים על החומה. היה להם עצוב".
"אני לא בטוח שהיו אז דחפורים" אמר מנדי.
"אז הם דפקו בפטישים", שרהלה השתדלה לא להתעצבן. "אבל זה היה נורא מפחיד! הסיפור של הגננת היה כל כך עצוב, שאביגיל התחילה לבכות!". מנדי פתח עיניים גדולות: "באמת?" הוא לא האמין.
"באמת באמת" הנהנה שרהלה. "ואם סיפור כל כך עצוב היה בימים האלה, אסור לנו לעשות דברים משמחים, ככה הגננת אמרה. אני לא בטוחה שמותר לך לבנות את הבניין הזה". מנדי המשיך לבנות את הבנין. אוף, למה שרהלה הגיעה? למה היא לא המשיכה לשחק אצל דינהלה השכנה?
"אלך לשאול את אמא" אמרה שרהלה. היא קמה מהרצפה, סדרה את החצאית ומיהרה מאד לאמא, למטבח. היה לה חשוב למהר, כי בכל רגע שעבר שוב התרחב החיוך של מנדי ולא בטוח שמותר—הי!!! טראחחחחח.
שרהלה לא התכוונה בכלל, אלו הרגליים שלה שהזיזו בטעות את בניין הקוביות של מנדי. הבניין התעקם בצורה מסוכנת ובבת אחת התפרק הכל.
אוי לא! מנדי כיסה את העיניים שלו ובכה. הבניין שלו, היפה, התפרק עוד לפני שסיים את הקומה השלישית!!! "חבל שלא נשארת לשחק אצל דינהלה" אמר לשרהלה והשפתיים שלו כבר לא חייכו בכלל.
שרהלה עצרה באמצע הדרך. אולי היא כבר לא צריכה לשאול את אמא? מנדי כבר במילא לא שמח, ואין לו שום בנין.
"אל תצטער" אמרה למנדי, "הבניין שלך נשבר וזה טוב, זה זכר לחורבן!"
אבל מנדי הצטער, ודמעות המשיכו להרטיב את העיניים שלו.
שרהלה חשבה שלא נורא שמנדי מצטער, הרי בימים האלה צריך להצטער.
היא עמדה וחשבה עוד רגע אחד. אחר כך החליטה. לאט התכופפה להר אבני הקוביות. "מה את עושה?" שאל אותה מנדי.
"אני עוזר לך לבנות את הבניין מחדש" היא אמרה לו.
מנדי ניגב את הדמעות שלו. הוא לא הבין. "אז לא צריך זכר לחורבן?".
שרהלה המשיכה לבנות, מהר ובשקט. הנה היא כבר הגיעה לקומה השניה. "לא צריך כאן זכר לחורבן" הסבירה למנדי וקמט חכם קישט לה את המצח. "כי אם יהיה אהבת חינם, יהיה לנו את הבנין האמתי, את בית המקדש".
